אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרהורי ירידה: על 'לראות בשדות זרים' של יוסיפיה פורת

סקר שנערך בשבועות האחרונים העלהכ קרוב ל-40% מן הישראלים שוקלים לעזוב את מדינת ישראל. ספר חדש, "לראות בשדות זרים" מאת יוסיפיה פורת, עוסק בירידתה של משפחה ישראלית לאוסטרליה.

הרהורי ירידה: על 'לראות בשדות זרים' של יוסיפיה פורת
  לרדת מהארץ? כריכת הספר

תחושת רבים, שמדינת ישראל מדכדכת בעשורים האחרונים. אולי נסוגה אחרונית; במקרה הטוב, צועדת במקום.

השסעים החברתיים רק הולכים ומתעמקים: התרבותיים, הפוליטיים, הדתיים – ואולי באופן הבולט והמיידי ביותר, הכלכליים. בעשור האחרון, חלה צמיחה מרשימה של התמ"ג – ובו זמנית, שחיקת השכר הריאלי במשק: כלומר, פירות הצמיחה הצטברו אצל מיעוט זעום של החברה. לא בכדי, מידת הזדהותם של ציבורים מסוימים עם המדינה ומוסדותיה פוחתת.

במישור הפוליטי, הלך הרוח הציבורי הוא שנבחרי הציבור 'בעלי חזון', שמובילים לשינוי משמעותי בהסיטוריית מדינת ישראל, נהיו לזן נדיר. מערכות הבחירות נהיות ציניות יותר ויותר: פוליטיקאים קופצים ממפלגה לחברתה, מקימים תנועות חדשות – מדוע שהשקפת עולם וערכים יחסמו את הגישה לבית הנבחרים? ואפילו מבחינה פיזית, אמת-מידה גסה ביותר.

לטוב או לרע, שטחה של מדינת ישראל הולך ופוחת. אולי החזרות השטחים מוצדקות – אבל איזו מדינה מעוניינת, מלכתחילה, להקטין את אזור ריבונותה?

דכדוך זה מהווה גורם מרכזי ללגיטימציה הגוברת הניתנת לירידה מן הארץ – לפחות בשיח הציבורי. לפני שבועות אחדים, פורסמו תוצאות סקר שנערך על-ידי חברת המחקר "מידע שיווקי סי. איי.", לפיהן, קרוב ל-40% מן הישראלים שוקלים לעזוב את מדינת ישראל (יש לי ארץ אחרת, "הארץ", 14.12.12). בספר חדש, "לראות בשדות זרים" (אוריון, 2012), מאת יוסיפיה פורת, בוחנת – בצורה פרוזאית – רה-לוקשיין של משפחה ישראלית באוסטרליה.

למה להשאר בארץ?

המוכנות הגדלה לירידה מן הארץ מלמדת, כי יותר ויותר מאזרחי המדינה רואים בישראל בעיקר מקום מגורים – אקראי, אולי – ותו לא. ואם מקום המגורים אינו מאפשר אורח חיים רצוי – אין סיבה שלא יהגרו למדינה אחרת. במילים אחרות, למדינת ישראל אין חוסן 'מהותי', אין זהות או תודעה לאומית, שמסוגלים להשאיר את אזרחיה בארץ חרף קשיי הקיום.

למען האמת, תופעה זו הייתה צפויה מראש. אין מושג כזה 'אידיאולוגיה ציונית', שעשוי לשמש כתשתית לזהות לאומית. הציונות נוסדה כמצע המאחד אידיאולוגיות שונות ומגוונות – דוק: ציונות-סוציאליסטית, ציונות-דתית, וכן הלאה – אך לא אידיאולוגיה בפני עצמה. הציונות הבטיחה לבנות בית לאומי לעם היהודי: "להיות עם חופשי בארצנו". חזון חשוב – ובו זמנית, חזון מטויח מאוד, דווקא משום שנאלץ להיענות לדרישותיהם של ציבורים רבים ורבגונים. לו בחרה התנועה הציונית הכללית בחזון יותר מוגדר – מסתבר, שמספר תתי-תנועות היו פורשות בזעם.

ובמידה מסוימת, החזון הושג. מלחמת יום הכיפורים שמה קץ לאיומים הקיומיים של מדינות שכנות על מדינת ישראל; ועתה, שהעם היהודי אכן 'עם חופשי בארצו' – יש לשאול, מה הלאה? מה אנו עושים עם המדינה הזאת? מה תכליתה? מהי זהותנו הלאומית? ללא מענה הולם, החלה המדינה לדעוך. לא ברור היה – ועדיין לא ברור – כיצד עליה להתקדם, באיזה כיוון עליה להתפתח. ללא מטרה ברורה, החלה אינרציה, החלה התרפסות.

האתוס הישראלי שהולך ונבנה – שמודגש מאוד על-ידי ראש הממשלה הנוכחי – ש'שרדנו את השואה', ש'בכל דור ודור עומדים עלינו לכלותנו', רק מבליט את היעדרות החזון והזהות החיוביים. באופן אירוני, האיום הקיומי האיראני ההולך ומתעצם פוטר אותנו מן העיסוק בשאלות אלה; האיום האיראני מציל את מדינת ישראל מפשיטת רגל רעיונית, ממיצוי עצמי.

מדינות אחרות הצליחו לעמוד במשימה הכפולה, במשימת החומר והרוח הלאומיים. אוטונומיה מדינית מחד, ותודעה לאומית מאידך. עם חופשי בארצו – וגם בשורה, חזון ש'מעבר' לקיום הארצי הראשוני. בפראפראזה מדברי הראי"ה קוק, שילוב של רוח לאומית ואורה א-לוהית.

ארצות הברית מתהדרת באתוס של שלטון העם על עצמו, של מדינה בה יכול כל אדם, ללא הבדלי דת, גזע ומין, לפתח את עצמו, להצליח. חזון זה עיצב, במידה רבה, את מדיניותה של ארצות הברית בתחומים רבים לאורך שנותיה.

בתקופת מלחמת האזרחים בארצות הברית, חששו פוליטיקאים בצפון מן הנזק שפילוג המדינה – כלומר, ניצחון הדרום – עשוי לגרום לתדמית האמריקאית בעולם: כיצד תוכל ארצות הברית לשווק את עקרונות המשטר הדמוקרטי לעולם אם המשטר הדמוקרטי בארצות הברית קרס? ושקיעתה של ארצות הברית בשנים האחרונות נובעת, בראש ובראשונה, מייצוא החזון הייחודי שלהם: ארצות הברית 'מכרה' את הדמוקרטיה – הפוליטית והחברתית – לעולם, וממילא, כבר איננה ייחודית. ובכל זאת, החזון הנושן עוד פועם בה – כפי שתעיד בחירתו ההיסטורית של ברק אובמה לנשיא לפני ארבע שנים; כפי שתעיד רפורמת הבריאות שהעביר אותו נשיא.

ספרה של פורת מבליטה את היעדר החזון הישראלי. מהי ייחודיותה של מדינת ישראל? מהי זהותה? "'יש דברים שחסרים לי פה'", מודה ישראלית-לשעבר, "'כמו אבטיח קר עם גבינה בולגרית'". או: "'הכי הרבה אני מתגעגעת לים'". וכמובן, "גם לסלט הישראלי עם הירקות הקצוצים דק-דק, המתובל בשמן זית ולימון יש טעם מיוחד". אם אלו הם ביטויי הישראליות – אין זה פלא שקשיים כלכליים מבריחים בני ובנות המדינה.

אפילו רעיה, ישראלית שמבקרת את משפחתה שהיגרה לאוסטרליה, שמביעה, פעם אחר פעם, תמיהה לתופעת נטישת המולדת – אינה מצליחה, לאורך הספר, לאבחן במדויק את מהות הישראליות. "אני לא יכולה לברוח מרגשי האשמה שצומחים בתוכי על שלא עלה בידי להנחיל ולהטביע בבני את אהבת הארץ כפי שהנחילו אותה לי" – אבל מהי אותה "אהבת הארץ"? פורת אינה מציעה תשובה שמניחה את הדעת. המושג "אהבת הארץ" מרוקן מכל תוכן. למדינת ישראל אין זהות רעיונית, מהותית.

זהו, אפוא, האתגר הניצב בפני הישראלים הנשארים – אתגר שאולי אינו פחות קיומי מזה האיראני. גאולת הלאומיות הראשונית. מתן ביטוי רעיוני להיותנו 'עם חופשי בארצנו'. העמדת זהות לאומית, אתוס ישראלי חיובי. בשורה ישראלית, שתושבי המדינה יוכלו לדגול בה ולתגאות בה. תודעה לאומית שתשכיל לאחד את המדינה כולה – כפי שהציונות המדינית השכילה, בזמנה, לאחד זרמים מרובים. הגיעה השעה לציונות אידיאולוגית.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
ארץ ישראל נקנית בייסורים - נלחמים על הבית
אליהו | 26-12-2012 12:33
2
ל-1 כשהממשלה מפרקת את הבית בכוח ומונעת ממך להילחם...
ברוך | 30-12-2012 18:01
אכן כן, מדינת ישראל נמצאת בדרך לאבדון, וכשקרוביי בחו"ל שואלים אותי האם לעלות לכאן, אני משיב להם ב-NO קולני.