אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

הרגעים בהם הורות עומדת במבחן

המשפחות שאני פוגשת בהדרכות ההורים שאני מעבירה, הן שונות ומגוונות. עולמות שונים של ערכים, תפיסות ודפוסי התנהגות בבית. אבל יש דברים דומים בכל המשפחות

הרגעים בהם הורות עומדת במבחן
  צילום: שאטרסטוק

המשפחות שאני פוגשת בהדרכות ההורים שאני מעבירה, הן שונות ומגוונות. עולמות שונים של ערכים, תפיסות ודפוסי התנהגות בבית. אבל יש דברים דומים בכל המשפחות. אחד הדברים שאני שומעת שוב ושוב – זה המשפט  "אני רוצה שהילד שלי ידע שהוא יכול לדבר אתי על הכל. אני רוצה שהוא יפנה אליי בכל עניין שקורה בחייו…וידע שאני תמיד שם בשבילו".   מטרה חשובה מעין כמוה מאחדת את ההורים- אבל איך משיגים אותה?

נחלק את התהליך לכמה חלקים:

א. רגעי השגרה- הרגעים היומיומיים בבית, בהם ההורה והילד חולקים זמן משותף , מתנהלים סביב מטלות אחר הצהריים. חשוב להקפיד להכניס את 'שפת השיתוף' לשגרה בכל יום: לשבת בארוחת הערב, לזמן משותף ולשתף את הילדים במאורע מסוים שעבר עליכם היום (בהתאמה לגילו של הילד וליכולותיו). ספרו להם אנקדוטה מהעבודה, חוויה שקרתה לכם בדרך הביתה, שיחת טלפון מעניינת או סתם מחשבות שעלו לכם בראש.  לילדים ממש לא משנה מה, הם מתרגשים מעצם השיתוף והם באמת ובתמים מרגישים זכות לקחת חלק בחייכם. התחילו ליישם את זה מגיל צעיר של הילד, ככל שתקדימו כך תהפוך שפת השיתוף לחלק אינטגרלי בחיי המשפחה. זכרו ! ילדים תמיד לומדים הכי טוב מדוגמה אישית, ופחות מדיבורים.

ב. 'רגעי קושי'- בחייו של כל ילד יש רגעי קושי רבים: מארטיק שנופל על הרצפה , דרך משברים עם חברים בכיתה ועד השעיה מבית הספר. לכל גיל יש את המשברים שלו, וכולם בעלי משמעות עבור הילד בשלב בו הוא נמצא. התייחסו לכל אחד מהם בכבוד. אל תנסו לגרום לילד 'להיכנס לפרופורציות' ו-'לא לקחת את זה קשה'.  בעולמו שלו ארטיק שהוא כל כך חיכה לאכול, שנופל לפתע על הרצפה, מעורר תסכול ומעציב אותו באמת. אכזבה מחבר שבחר לא לשחק אתו היום בגן, יכולה להיות שברון לב אמתי. אין לנו זכות, כמבוגרים, לשלול ממנו את חשיבות הדבר אלא להיפך, זוהי זכותנו ללוות אותו ברגעי הכאב.  שם נבדקת הנאמנות שלנו לילד ושם יש לנו את ההזדמנות להראות לו שאנו מכבדים אותו ובאמת נמצאים שם בשבילו. איך? נשמו עמוק והרחיקו מחשבה של 'לא נורא….מה כבר קרה? בסך הכל נפל הארטיק…מה הוא עושה מזה סיפור…?".   המתינו וגייסו בתוככם אמפתיה לתחושותיו, בתוך עולמו הילדי, ואז השתתפו ברגשותיו במלים: "אני רואה שאתה עצוב שנפל לך הארטיק על הרצפה…אני יודעת שזה מאכזב כשרוצים משהו מאוד וזה מתפקשש…" וכדומה.   אחרי שיקוף הרגשות רק חבקו את הילד והמתינו עד שיירגע. סערת הרגשות של הילד תעבור מעצמה ואין שום צורך לזרז את התהליך. הילד יתגבר באופן טבעי וימשיך הלאה. במיוחד שהוא הרגיש שהוא לא לבד. יש משהו שנמצא לצידו ברגע הלא נעים שעבר.

ג. הימנעו מלהגיד  'אמרתי לך' (גם אם אכן אמרתם לו…)-  רגע לפני שנשפכה כוס המים שעמדה בשולי השולחן, הערתם לילד על כך, אך הוא לא הזיז אותה (זה קרה כבר מאה פעמים לפני…) והיא נשפכה על הרצפה. מרגיז. נכון. אבל אין שום ערך בלהגיד לילד 'אמרתי לך שזה יקרה' ולהוכיחו על הטעות. אם תעשו כך, הילד כבר  לא עסוק בלמידה מעצם המקרה, אלא יותר עסוק בכעס על התוכחה, בתחושה של 'איזו אימא מרגיזה…היא לא מבינה שלא עשיתי את זה בכוונה…אוף….מה אני צריך את ההערה שלה עכשיו…." ועוד. למה? כי הכנסתי את עצמי למשוואה.   במקום זה- תנו למציאות ללמד את הילד כמה פעמים שצריך, מה קורה כשכוס עומדת בקצה השולחן. אז מה נעשה? רק נאמר " אברהם, יש סמרטוט בכיור שאפשר לנקות אתו" וזהו! הילד ילמד שזה נמאס לנקות שוב ושוב.. ובסופו של דבר מעצם זה יפנים את המסקנה .

ד. ברגעי משבר  אמתיים- כשהילד שלנו מספר לנו על משהו ממש אסור שעשה, על מעשה שנוגד את הערכים שלנו, כשהוא מספר על טעות ממש גדולה שטעה בה. שם אנו נבחנים- ברגע האמת.  כשהילד שלנו נסער, ומביא את הכאב שלו לפתחנו, תחילה אנחנו צריכים לעצור ולהתאפק. להימנע מתוכחה וכעס. להתבונן במצבו הרגשי וקודם כל להיות שם אתו. חשוב שלא נהפוך את עצמנו למרכז האירוע, אלא נאפשר לו לחוש את הרגשות הלא נעימים שעולים בו עקב מה שעשה. ונמתין. במרבית הטעויות הרציניות שהילדים עושים, הם יודעים בעצמם שעשו דבר שלא יעשה. הם לא ממש זקוקים לנו שנזכיר להם. הם זקוקים לנו שנהיה לצידם בזמן שהם חווים את הכאב שבדבר ונלווה אותם בזמן שהם לוקחים אחריות על הטעות וחושבים איך לתקן. במהלך כזה נעשית למידה אמתית אצל הילד והיא קורית בדרך העמוקה והמשמעותית ביותר עבורו. כזו שתמשיך לשרת אותו גם בהמשך חייו. אחרי שיירגעו נשאל אותם- "מה אתה חושב שכדאי לעשות עם מה שקרה? יש לך רעיון איך לתקן את הטעות שעשית?" ונכוון אותם למציאת פתרון ראוי, אם צריך .   כך הצלחתי להראות לילד שלי שכשמשהו קורה, כשהוא טועה והוא כואב, אני נמצאת לצידו. לא מוכיחה, לא מענישה, מחבקת ברגעים הקשים ומעודדת אותו לצאת לקחת אחריות ולפעול לתיקון הטעות שעשה.  זה לא פשוט ליישום. אך כמה זה משמעותי כדי להשיג את המטרה בה התחלנו את המאמר- ליצור אמון ביני ובין הילד על מנת שיבחר לספר לי הכל. לפתוח את ליבו בפניי.

 

נעמה וקסמן- עובדת סוציאלית ומדריכת הורים

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 1 דיונים מיין לפי
1
כמה דברי הבל ושטויות
בהלם מנעמה וקסמן | 07-12-2019 18:47
הורות עומדת למבחן?? רגע,אני בשלב הסטאז או ההתמחות? כלומר אם ניכשל יקחו ממני את הילדים?? אקבל בלתי מספיק בתעודה?? מאיפה מנחת ההורים הזו מביאה כאלה שטויות ומבלבלת להורים מסכנים את המח? אין מבחנים להורים והם אינם מקבלים ציונים. לא ממך ולא משום גורם. גם ברגעי האמת הורים יכולים לטעות ולא להגיד את המילים הנכונות. הם גם יכולים להגיד את המילים הנכונות אך הילד ייבחר לשמוע מה שהוא רוצה. ואין זה משנה- ההורה ישאר ההורה, המבוגר האחראי, בלי קשר לתוצאות של הדברים!! לכי תבחרי לך מקצוע אחר, יקירתי. את מנחיתת הורים, לא מנחת הורים.
משוגע
משוגע | 08-12-2019 1:23
אתה משוגע
אתה כנראה לא גדלת להורים טובים
חכם | 08-12-2019 1:22
בנאדם מה קורה לך. תראה כמה חכמה יש בכתבה. אם להורים שלך היה רק משפט אחד מכאן בתוך המוח שלהם אולי היית קצת יותר נורמלי, קצת יותר מתון ואנושי ופחות חולה נפש וכועס על שום דבר. אין לך מה לחפש באתר הזה. תשתמש בווינט והארץ. שם מתלהמים בצורה הזויה כמוך. בינתיים תמשיכי לכתוב כאלה דברים ולעזור לכל מי שרק מעוניין להשתלם. תודה