"כמיהה לעדן" – שיר הלל לנשים שנכשלו

נערות חרדיות, המבקשות להשתחרר מכבלי ביתן, קהילתן, אורח חייהן. נערות חרדיות רחבות אופקים, המבקשות לטעום מן העולם שמחוץ לעולמן ההרמטי. דניאל להמן על הרומן של נעמי רגן.

"כמיהה לעדן" - שיר הלל לנשים שנכשלו
  עטיפת הספר

נקודת המוצא של "כמיהה לעדן" (כנרת, זמורה-ביתן, 2012), רומנה החדש של נעמי רגן, בעלילה מוכרת, נדושה אולי.

נערות חרדיות, המבקשות להשתחרר מכבלי ביתן, קהילתן, אורח חייהן. נערות חרדיות רחבות אופקים, המבקשות לטעום מן העולם שמחוץ לעולמן ההרמטי. נערות חרדיות הנחשפות לראשונה לעולם חילוני, על כל המשתמע מכך.

אולם הספר אינו מניפסטו פמיניסטי – וגם אינו כתב אישום נגד השקפת עולם כזו. "כמיהה לעדן" הינו שיר הלל לנשים עצמאיות שחשות כישלון בחירותן.

סיפורן של שלוש נערות שמרדו שזורים בין דפי הרומן. שלושתן שייכות לשלוש תקופות היסטוריות שונות – ושלושתן בנות למשפחה אחת. כל אחת מהן מגלה שהחיים החדשים עליהם חלמה מורכבים יותר ממה ששיערה. כל אחת מהן מרבה להביט אחורה, כל אחת מהן אינה בטוחה שהיציאה מן העולם החרדי היטיבה עמה, הגשימה את משאלות ליבה.

שלושתן נקלעות למשברים חמורים בחייהן החופשיים: ניצול על-ידי גברים, הריונות לא-צפויים. שלושתן מוצאות שגם מחוץ לגטו החרדי, קשיים רבים מוערמים בפני נשים. שגם מחוץ לגטו החרדי, נשים אינן נתפשות כשוות ערך, כעצמאיות לחלוטין.

ברם, לא רק התכתיבים החברתיים הם האחראים לכישלון העצמאות. אין להטיל את האחריות הבלעדית לתחושה המרה על ה'שונה', על ה'חיצוני' – ולפטור בכך את ה'אני'. גם האישה עשויה להיות אשמה למצבה העגום. זהו המסר שלומדת רבקה, בת המאה ה-21.

טענתה היסודית החוזרת ונשנית, שהיא זכאית לחיים משלה, אולי נכונה, אך אינה מצדיקה את ציפיותיה המופרזות מן האנשים שעמם היא באה במגע. כפי שמטיחה בה דודתה, רוז – שברחה אף היא מביתה החרדי בצעירותה: "ואת ילדה מפונקת שחושבת שכל העולם חייב לה משהו. בדיוק כך. את מופיעה על מפתני דלתות ומצפה שיכניסו אותך וייתנו לך מקלט ויכלכלו אותך".

ה'אני' מול ה'אחר'

באמצעות דמותה של רבקה, רגן בוחנת את היחס בין זכותו של אדם לעצמאות לבין האחריות החברתית המוטלת עליו. באילו נסיבות זכותו של אדם לעצב את חייו כפי ראות עיניו מצדיקה פגיעה בזולת? כפי שרוז גוערת – ובשלב מסוים, רבקה מפנימה – לעתים, שיקולי הכלל דורשים ויתור על חירויות הפרט, גם אם מדובר בחירויות הבסיסיות והטבעיות ביותר. מאידך, כדי להבטיח לעצמה אורח חיים מסוים, רבקה מסרבת לעדכן את הוריה במקום מגוריה, בלידת נכדם – ואף בעובדה שהיא חיה ונושמת.

רגן מניחה שעצמאותו של אדם מהווה אחת מזכויותיו היסודיות כאדם – אלא שמידת יישמוה, תלויה בגורמים חיצוניים, ביניהם, סביבתו החברתית. ואולם, קביעת העצמאות הפרטית כברירת המחדל אינה מובנת מאליה. האדם, מטבעו, ייצור חברתי. אי-אפשר לנתק את האדם מסביבתו, לדונו כשלעצמו.

תודעתו העצמית של האדם, ה'אני' שלו, מתאפשרת רק לנוכח ה'אחר'. תיאור בריאת האדם פותח בנקודה זו. "ויאמר א-לוהים נעשה אדם…" (בראשית א', כו): האדם חי בעולם שיש בו אחר, פרט שאינו הוא עצמו. מילים אלה מבטאות את בחירתו היסודית של האדם: בין הא-ל, האחר האולטימטיבי, לבין עצמו. ייתכן, אפוא, שאחריות חברתית קודמת לטיפוח העצמי.

כך או אחרת: במידה רבה, רגן מותירה את סיפוריהן של שלושת גיבורותיה פתוחים – גם, באופן מפתיע, את הסיפור המתרחש במאה ה-19, שהגיע, מן הסתם, אל תומו. כלומר: אין קו סיום ברור. לא מוצעת משוואה חד-משמעית הקובעת את היחס הראוי בין עצמאות לאחריות.

כשם שהסיפורים נותרים תלוים, מחכים להשלמת הקורא, כך נותרת שאלת היחס בין אחריות לעצמאות לשיקול דעתו הסובייקטיבית.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע