האם באמת אפשר לשלב עוצמה צבאית עם רוחניות?

לפי הרב סולובייצ'יק, אילו היינו צריכים לבחור בדגל לחמ"ד, לציונות הדתית, היינו בוחרים את כתונת הפסים של יוסף, כסמל וכנס להתנוסס. יוסף משמש דוגמה ומופת למי שהוא שר הכלכלה של מצרים, איש העולם הגדול, העושר והמלוכה, ובו זמנית – יוסף הצדיק

האם באמת אפשר לשלב עוצמה צבאית עם רוחניות?
  (צילום: יונתן זינדל/ פלאש90)

סיפור פרשת השבוע מתחבר באופן מופלא לימי החנוכה. ננסה ללמוד לאור דבריו הנפלאים והמאירים של הרב סולובייצ'יק (על התשועות) ושל ר' לוי יצחק, ולחבר בין נרות החנוכה לנרות השבת.

א. הקשר בין פרשיות השבוע (יוסף) לסיפור החשמונאים:

  1. הרב סולובייצ'יק משווה במהות, בתוכן ובעומק בין סיפורו של יוסף לסיפור החשמונאים:

יש קו של שוויון בין סיפור יוסף ובין זה של חנוכה. מהו סמלו של יוסף? הייתה זו כתונת הפסים, הכתונת שיעקב אביו עשה לו. כאשר בא יוסף לדותן מיד פשטו אחיו מעליו את הכותונת, מעין דגל שבו נופף. אני מאמין כי כתונת הפסים היא סמלו של עם ישראל, של החשמונאים ושל היהודים בכל דורותיהם.

יוסף זוכה לשני חזיונות. הוא חלם על אלומותיו. כאשר סיפר חלום זה לאחיו, הם לא קנאו בו בשל כך. לאחר מכן חלם חלום נוסף: על השמש והירח – אז כתוב: "ויקנאו בו אחיו" …חלום אחד דיבר על עוצמה כלכלית וחזון זה התאמת בכל מאת האחוזים. החלום השני (שמש ירח וכוכבים) סבב כנראה סביב שאלה של גדולה רוחנית.

האם יכל אדם לצרף את שתי הסגולות האלה? עוצמה כלכלית וצבאית ואת חלום הגדולה הרוחנית? כנראה סבר יוסף כי הוא יכל לצרף את השניים. זו משמעותה של כתונת הפסים – מרובת צבעים … יוסף היה בבחינת סינתזה של אלומות ושל צבא השמים … בדיוק סוג כזה של סינתזה ייצגו החשמונאים. הם היו לוחמים מעולים ..ועניינם סבב סביב הקדושה, טיהור המקדש.

לפי הרב סולובייצ'יק, אילו היינו צריכים לבחור בדגל לחמ"ד, לציונות הדתית, היינו בוחרים את כתונת הפסים של יוסף, כסמל וכנס להתנוסס. יוסף משמש דוגמה ומופת למי שהוא שר הכלכלה של מצרים, איש העולם הגדול, העושר והמלוכה, ובו זמנית – יוסף הצדיק, הרואה את דיוקנו של אביו, ממשיך את דרכו ושם ה' שגור על פיו. כך גם החשמונאים – הם המנצחים במלחמה – מעטים מול רבים – והם שמטהרים את המקדש. שילוב מופלא של קודש וחול, של מלחמה וטהרת המקדש.

הרב ליכטנשטיין העמיק וכתב על החיבור הזה, שלא מדובר בשני צבעים שונים היוצרים יחד את כתונת הפסים. לכאורה היה אפשר לראות את שני המישורים כשני מוקדים הסותרים זה את זה – המנורה נמצאת בקודש פנימה, במקום שאליו רק הכוהנים יכולים להיכנס; והמלחמה, לעומת זאת, מקומה בחוץ, כולם השתתפו בה והיא השפיעה על האזור כולו. אולם באמת שני המוקדים מפרים זה את זה – הגמרא מייחסת להדלקת המנורה תפקיד המופנה כלפי העולם כולו – "עדות היא לבאי עולם שהשכינה שורה בישראל" (שבת כב, ב). המנורה קשורה לכלל העמים ותפקידה להאיר כלפי חוץ, ולא רק בקודש פנימה. מנגד, החשמונאים, שנלחמו מחוץ למקדש, עשו זאת כדי לטהר את המקדש. מכאן שלמרות הניגוד בין הדברים, ישנה גם זיקה מהותית ביניהם. אין ניתוק בין תורה וחיים, בין צבא לתורה, בין להיות איש כלכלה ואיש רוח, בין יושבי בית המדרש למי שמשפיע על עיצוב התרבות והקשר עם תרבות העולם. כתונת הפסים היא הדגל והסמל של החמ"ד, כיוון שהצבעים השונים משתרגים ומשמשים בערבוביה. קודש וחול, אקדמיה וטוהר המקדש, משטרה וקדושה, אנשי קודש כמו שלימדנו הרבי מקוצק: "מלאכים ושרפים יש לי די. אנשי קדש תהיו לי…"

2. את הקשר בין פרשת השבוע לחנוכה, ניתן לראות גם בשאלת היחס בין הביטחון וההשתדלות.

בפרשה- רש"י, בעקבות המדרש, מסביר את משמעות אותן שנתיים שעברו בין בקשת יוסף משר המשקים, לבין יציאתו לחופשי. על פי חז"ל, אותן שנתיים היו עונש ליוסף על כך שהוא סמך על שר המשקים במקום על ה': "מפני שתלה בו יוסף בטחונו לזכרו, הוזקק להיות אסור עוד שתי שנים, שנאמר "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו ולא פנה אל רהבים".

מקור הדברים במדרש רבה: "אשרי הגבר אשר שם ה' מבטחו" – זה יוסף; "ולא פנה אל רהבים" – ע"י שאמר לשר המשקים "זכרתני" "והזכרתני" ניתוספו לו שתי שנים. לכאורה דברי המדרש נראים כסותרים את עצמם: תחילה המדרש משבח את יוסף על כך שהוא בטח בה', אך מיד לאחר מכן הוא מציין שיוסף נענש בשנתיים נוספות בבית הסוהר משום שהוא סמך על שר המשקים. ושאלה נוספת שעולה מהמדרש ( ורש"י) האם ניתן ללמוד מהמדרש מה היחס בין מידת הביטחון למידת ההשתדלות? האם בעל חובת הלבבות (שער רביעי, שער הביטחון) שרואה את השילוב בין השתיים כחיובי, מתאים לדברי המדרש ?

ר' לוי יצחק מברדיצ'ב כתב על נרות חנוכה מה הראייה הנכונה בין מידת הביטחון וההשתדלות:

"הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים…ואין לנו רשות להשתמש בהם.. אם אדם עושה במלחמה איזה סיוע על פי הטבע, אם הוא בבחינת "מה" שאצלו מעשיו כאין נחשב, אז עשיותיו אינו גורע הנס. ואם חס ושלום בדעתו שמעשיו פועלים איזה דבר חס ושלום, אינו טובה כמו הבחירה ראשונה. והנה חשמונאי ובניו הגם שהם עשו איזה דבר על פי הטבע, היו הם בבחינת "מה" דחשמונאי ובניו היו סוד תורה שבעל פה, כי מהם התחילו שמאי והלל שמעיה ואבטליון. וכמו שמשה רבינו היה תורה שבכתב ובבחינת "מה" כן הם היו סוד תורה שבעל פה בבחינת "מה". והפרש יש כשאדם עושה פעולתו ונחשב בעיניו פעולתו, אזי רשאי ליהנות ואם אינו נחשב פעולתו רק בבחינת "מה", אזי כולו קודש ואינו רשאי ליהנות. וזהו פירוש "הנרות הללו אנו מדליקין על הניסים…על ידי כהניך הקדושים" והם היו בבחינת "מה", לפיכך אינו רשאי להשתמש בהם כי כולו קודש". (קדושת לוי, ליקוטים)

ר' לוי יצחק מסביר שהאדם פועל ועושה, ויש מקום לצאת למלחמה ולהשתדלות בכלל. אבל הוא חייב להכיר בכך שההצלחה תלויה ברצון ה'. זו המשמעות של "בחינת ' מה' " – אדם יודע בענוותנותו שה' הוא הפועל בעולם ולא האדם. "… הוא הנותן לך כוח לעשות חייל". כשבני חשמונאי נצחו את היוונים הם הבינו שה' הצליח דרכם. כזכר לדבר, אין לנו רשות ליהנות מהנרות, שמנציחים את נס הניצחון במלחמה. ממש נפלא. ((לפי זה נוכל לנסות להבין את דברי המדרש. יוסף ששם ה' מבטחו- בהשתדלותו אולי לא מספיק שם על ה' יהבו באותו רגע. מותר לבקש ולהשתדל, רק בתנאי שההבנה היא לעולם, ש" מאת ה' הייתה זאת…").

ב. משמעות ההבדל בין נרות חנוכה לנרות שבת

את הדברים של הרב סולובייצ'יק על ההבדל בין נרות חנוכה לנרות שבת ננסה ללמוד לעולמנו החינוכי.

מבחינה זו מאלף להשוות את נרות חנוכה לנרות שבת … מותר ואף רצוי לעשות שימוש בנר של שבת, ליהנות מאורו, לאכול ולקרוא, נרות אלה ממלאים את התפקיד השימושי של המנורות והאורות – לברוח מן החשכה וליהנות ממעשי ידיו. זה דבר מועיל …אך לגבי נר חנוכה נקבע שאין לעשות בו שימוש וליהנות ממנו … הסמליות של הנר היא בדרך כלל כפולת פנים – ראשית, הנר הוא מנורה המאירה ומאפשרת לראות דברים שונים. שנית, הוא מדריך בחשיכה, אך איננו מפזר אותה. השמש מאירה. כוכב מרחוק אינו מאיר ואף איננו זוהר ועם זאת הוא מורה דרך. הכוכב עשוי להיות גדול מן השמש אולי עשרת מונים ואף מבהיק ממנה פי כמה וכמה, אך אין הוא מאיר … הוא מנצנץ מן האופק המסתורי והמרוחק ומספר לנו דבר שאין אנו מבינים …במילים אחרות – הנר לעיתים סמל של אור בהיר אך לעיתים הוא סמל של ריחוק .. של הדרכה הבאה ממרחק. נר חנוכה הוא אור מן הסוג השני. הוא מודלק לא כדי לתת אור אלא כדי לפנות אלינו מן המרחבים הכבירים … לומר לנו לנוע לאורך משעולים בלתי נראים, נר שבת מייצג את המאור, את האור הבוהק שרבים נהנים ממנו, אשר הוא זורע אור יקרות על הבית כולו.

מנהיג חינוך נע בחייו בין העבודה החינוכית היומיומית שמאירה את הדרך לבית החינוך, הדאגה לאווירה המשפחתית, האוהבת, המכבדת והשמחה בין כל באי הבית – פשוט שבת – לבין המקום שמאיר ופורץ דרך, כשהמחנך מקבל השראה ממקומות עליונים, שהם לא תמיד מוסברים אבל מושכים אותנו מעלה מעלה – זהו נר חנוכה. מנהיג חינוך מאיר דרך, רואה אור בסביבתו, בתלמידים ובמורים ומלא אמון בכוחותיו שלו ושל תלמידיו – ממש כמו נר שבת. בה בעת מנהיג החינוך רואה אורות רחוקים המושכים אותו ומנצנצים אליו מרחוק, מציבים לו את הכיוון שאליו נכון ללכת, את החזון והשאיפה הגדולה לאן אפשר ונכון להגיע – ממש כמו נר חנוכה.

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע