ביקורת סרטים: מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

אוסף הקלישאות והמשחק הלא אמין קובר את הספר רב המכר עליו הסרט מבוסס ואת הסיפור הנוגע שבא לספר, מתוך כבוד לאנשי גרנזי שמעולם לא ידעתי על קיומם והנה עכשיו, לא יצאתי באמצע

17.05.18 10:17  ג' בסיון תשעח
מועדון גרנזי לספרות• קלישאה מתוקה ומייגעת
  (צילום: יחצ)

ביקורת סרטים: מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

הייתי רוצה לכתוב שלמרות ששם הסרט ארוך ומייגע, הסרט עצמו קצר וקולע. אך האמת היא שהסרט ארוך ומייגע בדיוק כמו שמו ואף יותר.

לא קראתי את הספר עליו הסרט מבוסס ומתחקיר לא מעמיק הבנתי שמדובר ברב מכר, ספר נהדר שתורגם לשלושים ושתיים שפות והתקבל באהבה רבה במדינות רבות. אך ספר טוב איננו הבטחה לסרט טוב והנה עוד הוכחה.

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים עושה רושם של מועדון נעים, מיוחד, פנינה של אור בעולם כבוש וחשוך, פנינה שהפכה לפנינה ספרותית טובה אך ליצירה קולנועית משעממת.



השנה היא 1946. בלונדון, שכמו רוב העולם המערבי, מתאוששת ממלחמת העולם השנייה, מתגוררת ג'ולייט אשטון (במשחקה הבינוני של לילי ג'יימס) סופרת צעירה, כריזמטית, מוכשרת ובעלת השקפות עולם חופשיות.

ג'ולייט רוצה לעבוד על הספר הבא שלה. יום אחד היא מקבלת מכתב מאדם שאיננה מכירה המתגורר באי גרנזי והוא מספר לה שהוא חבר במועדון מיוחד, מועדון גרנזי לספרות ולפאי קליפות תפודים (בחיי שזו הפעם האחרונה שאחזור על השם המלא, מעתה ולהלן, מועדון גרנזי)

ההתכתבות אתו מביאה את ג'ולייט אל האי המרוחק והפגישה המרתקת עם חברי המועדון הקטן סוחפת אותה אל תוך עולמם.

היא מגלה אט אט את הסוד אותו בני המועדון מסתירים, טועמת מפאי קליפות התפודים הנורא וטועמת מכאבם של מי שחיו תחת כיבוש מדכא ונאלצו לבחור בחירות מורכבות ולעיתים קורעות לב.

כדאי לדעת שהאי גרנזי, שנמצא בתעלת למאנש, בין צרפת לאנגליה, הוא בין האיים שהיו תחת כיבוש נאצי בשנות מלחמת העולם. האי מתנהל באופן די עצמאי אך משויך לבריטניה ותושביו, שלא כמו שאר תושבי בריטניה, חוו על בשרם את הכיבוש הגרמני.

חברי המועדון הם דמויות מרתקות עם פוטנציאל דרמטי שיכל להעמיק ולהתרומם, אך הוא לא. בכלל, כל הקונספט הזה של מועדון חשאי לספרות שבו בעצם אנשים ונשים נאחזים זה בזה ומוצאים חמימות אנושית וחמלה בתוך עולם מלחמה קר, הוא קונספט מלא תום ויופי שיכל, אולי, לעבור מסך בצורה יותר משכנעת.

אך המשחק המלודרמטי של כל השחקנים, תחושת הדקלום האינסופית – כאילו טקסי הקראת הטקסטים של המועדון נמשכים כל הזמן- ובעיקר זרימת העלילה, הופכים את הסרט לקיטש אחד גדול וסלט של קלישאות.

סיפור אהבה בין כובש לנכבשת, משולש אהבה של גיבורת הסרט הנקרעת בין שני חתיכים, מסרים פשטניים וצפויים של שלום ומכונת כתיבה הנוקשת כמו יריות בחדרה של הסופרת. די נו.

יש סרטים שיש בהם הרבה קיטש ונאיביות ובכל זאת, נעים לנו לצפות בהם. אנחנו שוקעים בתוך עולם של כרכרות וסוסים, אהבה ממבט ראשון, הקרבה וחמלה ויופי וצחוק מאולץ, וזה עובד לנו. עובד עלינו. ויש סרטים שהקיטש בהם בוטה ולא משכנע.

אתה מרגיש שאתה יודע בדיוק מה תהיה שורת התסריט הבאה והשחקנים, ובכן, בא לך להגיד להם, חברים, קצת פחות דרמה, זה סרט. לתחושתי יש כאן סיפור טוב על עולם ותקופה ודמויות נוגעות ללב שהבימוי והתסריט והמשחק לא עשה להם חסד.

ארה"ב/ 2018/ בימוי: מייק ניואל/ 124 דקות

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע