קטעים מתוך הראיון המלא מתפרסם ב'בשבע'
נצח-בנימין אטינגר, אחד התינוקות היותר מפורסמים שנולדו בשנה האחרונה, נח כעת על כתפו של אביו מאיר.
את השבועות הראשונים לחייו, כמו גם את כניסתו המתוקשרת בבריתו של אברהם אבינו, עשה התינוק בלי נוכחותו של אביו, שהוחזק במשך עשרה חודשים במעצר מינהלי. בימים אלה חוזר מאיר אטינגר (24) לשגרה, לאחר שמעצרו המנהלי הסתיים ולא הוארך פעם נוספת. הוא מתגורר עם רעייתו ובנו במושב בהרי ירושלים, ולמחייתו עובד בבניין ובעריכת ספרים. למרות שהוא חי מחוץ לכותלי בית הסוהר, אטינגר עדיין נתון תחת הגבלות חמורות – שנה של הרחקה משטחי יהודה ושומרון ומירושלים, ורשימה ארוכה של 92 אנשים שאסורים עליו ביצירת קשר.
אטינגר הוא נכדו של הרב מאיר דוד כהנא הי"ד, שעל שמו הוא קרוי, ואחיינו של הרב בנימין כהנא הי"ד, שהתינוק נצח-בנימין קרוי על שמו. הוא הוגדר כיעד מספר אחת של השב"כ ותויג על ידי הארגון כמנהיגם המסוכן של נערי הגבעות, שמעודד אותם למעשי תג מחיר ברמות שונות.
בריאיון בלעדי ל'בשבע' לאחר שחרורו, אטינגר מתגלה כבחור זהיר ושקט, חשדן במידה רבה. הוא מתחבט רבות על הניסוחים הנכונים שיעבירו במדויק את מסריו. רחוק מלהעניק לעצמו תארים של מנהיג או הוגה דעות, שולל השפעה שלו על נערי הגבעות. אטינגר מפתיע ביחסו לסבו, הרב כהנא, מתייחס מזווית אחרת להצתה בדומא ולמעשי תג מחיר, חושף את החודשים הקשים שעבר במעצר ומשתף בגילוי לב בהתמודדות עם ההיעדרות מברית המילה של בנו בכורו.
"יעד מספר אחת זה דבר סובייקטיבי"
לדיון שהתקיים בבג"ץ ביום הברית בסוגיית שחרורו לאירוע, הגיע אטינגר בחולצה לבנה לציון היום החגיגי. אבל, הוא מגלה בריאיון, התוצאה הסופית לא הפתיעה אותו. "אמרו לי עוד בשלב החקירות, כמה חודשים לפני הברית, שכשתהיה ברית ותבקש לצאת – תשכח מזה".
זה השפיע עליך? הידיעה הזאת מראש לא שברה אותך?
"עבודת הנפש מבחינתי בחקירות השב"כ הייתה לנסות כמה שיותר להיות הפוך מהמחשבות שהם ניסו להטמיע בי. לפנות את כל המחשבות שלי ולומר: לא משנה מה יהיה – אני עם ה'. אז לא אהיה בברית. יהודים במשך הדורות עברו דברים יותר קשים. גם אם אהיה שבעים שנה בכלא – אני עם ה'. זה לא קל, אבל זה מה שעוזר להחזיק מעמד".
לא התאכזבת כשבסופו של דבר לא השתתפת בברית, אחרי כל הניסיונות המשפטיים?
"ברור שהרגשתי אכזבה. עוצמות האמונה במאבק מול השב"כ זה לא דבר שמחזיק שנה שלמה. כמו בכל ניסיון, כוחות הנפש באים והולכים, ואתה צריך להתחדש איתם בכל פעם".
לא העדפת להגיע לאיזושהי פשרה ולעשות ברית מצומצמת בכלא?
"השב"כ אמר לבית המשפט שמסוכן שאצא לברית. לי היה ברור שמדובר בשקר והמטרה היא רק התעללות. הרגשתי שהם רוצים להשפיל אותי, ולכן ידעתי שאני לא יכול להתפשר. זה גם היה סיוט לכל מי שהיה מגיע לברית בתוך הכלא – כל אחד היה צריך לעבור חיפוש בהפשטה. ממילא גם היה מדובר רק על עשרה אנשים. במקום זה, הברית במתכונת שבה נערכה – הייתה קידוש השם גדול".
כמעט נשברתי
אתה יכול לספר מה עבר עליך בחקירות?
"אצלי היה תהליך לא מקובל, כי לא באמת רצו לחקור אותי. רצו להוציא לי צו מעצר מינהלי ולא היה אף תיק שמצדיק את זה. יש קריטריונים להוצאת צו מעצר מינהלי, למשל סיכון חיים וכדומה. לי היו הרבה תיקים, אבל רק ברמה של מאחזים, נוכחות בשטח צבאי סגור.
"הם לא יכלו להוציא לי צו, לקחו אותי לחקירה אבל לא היה להם על מה לחקור. לכן החקירה עצמה, יחסית למה שעברו אלה שעשו להם עינויים, הייתה משחק ילדים. כל החקירה שלי הייתה הצגה כדי להגיד שחקרו אותי במשך שבוע ולא הצליחו להשיג ראיות. אבל בפועל הם רק היו צריכים שיהיה רשום בתיק שנחקרתי על עבירות 'חמורות'. החקירות שעברתי היו אלימות, וכללו צעקות וסטירות אבל לא עינויים. כי הם לא רצו להוציא ממני כלום, הצו היה בעצם מוכן כבר. מבחינתם, גם אם לא יצליחו לבנות תיק – היה ברור שיהיה מעצר מינהלי. אז לא אכפת להם שאתענה שבוע בחקירות".
צילום: הדס פרוש/פלאש90
היה לך רגע של שבירה?
"אתה כל הזמן נשבר ואוסף את עצמך. הקושי הוא קודם כול בדידות. שבוע שלם להיות לבד. בעיקר מנסים לנתק אותך מהעולם הרוחני שלך, שהוא בעצם מה שמחזיק אותך. לדוגמה, כששמעתי שעומדים לעצור אותי, הכנתי משהו כתוב כדי שיפרסמו אותו אחרי שאיעצר. הכותרת הייתה: 'השב"כ אינו גוף ביטחוני'. ביום שזה פורסם, הם אמרו לי: אתה כותב את השם המפורש של השב"כ – אז גם אנחנו נשתמש בשם המפורש. ואז כל היום הם פשוט קיללו מולי תוך שימוש בשם ה' המפורש, איסור מגדף כפשוטו. הם רצו בעצם להגיד לי בזה: תראה, הנה ה' לא עושה כלום. אתה רק בידיים שלנו. הכול יקרה איך שנרצה ולפי מה שנרצה. אתה תצא מפה משוגע, והם השתמשו בעוד ביטויים גסים. זו האווירה שהם רוצים לשדר".
אינני ממשיך דרכו של הרב כהנא
אתה מגדיר את עצמך ציוני?
"בעיקרון לא. בכלל, ההגדרה ציוני קצת מצחיקה. אני מרגיש שכיום אין משמעות למושג ציוני, זה לא אומר כלום. אני קשור לחסידות וקשור לצדיקים, בעיקר חב"ד וברסלב, שבתקופת התחלת הציונות זיהו את הסכנות שבה, שהיום אנו רואים את מימושן".
אתה ממשיך את דרכו של סבך, הרב מאיר כהנא הי"ד?
אטינגר מפתיע: "לא".
אתה חולק עליו?
"אני לא מספיק מכיר את תורתו. צריך לומר שהוא חי לפני אוסלו, וכל כך הרבה דברים השתנו מאז. זה לא רלוונטי. מעבר לכך, אני פשוט קשור בעיקר לחסידות. כמובן שאני מעריך מאוד את דמותו, והוא היה אדם גדול מאוד".
(צילום ארכיון אהוד אמיתון/תצפית)
"מי שסופג אלימות הם נוער הגבעות"
כיום המדינה ורשויותיה רחוקות ממימוש חזון של תורה בכל תחומי החיים. מה לדעתך הדרך לגשר על הפער ולקדם את המדינה לייעודה?
"צריך להיות פה מרד. מרד לא במובן של מה שמייחסים לי בשב"כ, אלא שמשמעותו שאנחנו מוכנים למרוד בתפיסות המקובלות למרות שאנחנו נשלם את המחיר. המרד הוא לא שאנחנו נלחמים ביהודים אחרים, אלא שאנחנו לא מפחדים מזה שנלחמים בנו. אני לא אמנע מלהגיד משהו בגלל פחד ממעצר מינהלי. צריך שאנשים יתקוממו על זה שלא נותנים להם לדבר על כל נושא המדינה היהודית – כמו שראינו בפרשת הרב לוינשטיין. אין ברירה, צריך שאנשים יעזו, יהיו נכונים לחטוף אש ולשלם מחיר.
"הקליפה החזקה היא התקשורת, נגדה צריך להתקומם. אחר כך צריך לפצח הרבה רבדים של קליפות. יש נקודות טובות של הרבה יהודים שלא יכולים לבוא לידי ביטוי. ככל שיותר אנשים יתקוממו, בריונות השלטון תיחלש. הרעיון הוא לא לפחד לשלם מחיר. לא צריך אלימות. זה מה שמנצח באמת".
"חשבתי שאני מת, אמרנו קריאת שמע"
אחד האירועים שהעלו את אטינגר לכותרות, היה לפני כשנתיים. קבוצת נערים, בהם אטינגר, הותקפה בידי פלשתינים בכפר הערבי קוצרא, סמוך לאש קודש. אטינגר תועד יוצא מהאירוע פצוע קל, אולם עם חיוך בולט על פניו.
מה קרה בקוצרא?
"סיפור דומה לשיירת הל"ה. יצאנו לטיול מאש קודש לגבעת היובל בעלי. היינו צריכים לעבור בדרך בין שני כפרים. תכננו לעבור שם מהר ולהמשיך בטיול. ערבים שעבדו במטע בקוצרא קלטו אותנו והזעיקו אנשים מהכפר. היינו למטה וערבים התחילו לרדת אלינו מהכפר. ניסינו לפתוח קו הגנה, ניסינו לרוץ, אבל נדחקנו לעומק השטח במקום שאין בו יישוב יהודי. עלינו למעלה, הם זרקו עלינו אבנים וחלק מאיתנו נפצעו. המשכנו לברוח, ועוד נפצעו. הגענו לשדה, שם כבר התרכזו המון מכוניות של ערבים. החלטנו שאין ברירה אלא להשתלט על בית ולהתבצר בו עד שתגיע תגבורת מאש קודש. נכנסנו למבנה שהיה שם, ולא הספקנו להשלים את ההתבצרות בו לפני שהערבים הגיעו. נשארתי עם הילדים הצעירים שם, ואחרים הצליחו לקפוץ החוצה ולברוח. הערבים זרקו עלינו אבנים, קשרו אותנו באזיקים וכשהגיעו המצלמות השוטרים הפלשתינים, שזרקו עלינו אבנים עשו את עצמם עוזרים לנו".
הייתה תחושת השפלה?
"חשבתי שאני מת. אמרנו קריאת שמע. אבל היה לי חשוב לשמור על הכבוד היהודי, ולכן בתמונות שלי משם רואים אותי יוצא מהמבנה מחייך. רציתי שלא יהיה חילול השם גדול מדי".
הטיול הזה לא היה סיכון מיותר?
"ראשית, אני לא הייתי מארגן הטיול. שנית, אני חושב שצריך לקחת סיכונים. יישוב הארץ תלוי בלקיחת סיכונים. יש איסור 'לא תירא מהם'. חלק מהמלחמה על הארץ זה לטייל ולהסתובב בכל מקום. הצבא מפחד להסתובב באופן חופשי במקומות האלה, וככה מקיימים את מצוות כיבוש הארץ".
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
