אתר הבית של המגזר הדתי
דואר אדום
זמני היום

צמחוניים? קודם כל תפסיקו "לאכול" בני אדם

לא צריך להתאכזר על בעלי-חיים. אבל, כמו שמה של החוברת שערך הרב הנזיר, אין לדבר רק על 'חזון הצמחונות', אלא על 'חזון הצמחונות והשלום'. כלומר, לפני שאתה בא לחדול מלהרוג בעלי-חיים, עשה טובה – חדול קודם-כל מלהרוג, או מ'לאכול', בני-אדם.

צמחוניים? קודם כל תפסיקו "לאכול" בני אדם
  (Gili Yaari /Flash90)

א. עבודת המקדש ודורנו – ענווה וחלום

אנחנו מתחילים הפעם לא רק פרשה חדשה, אלא גם ספר חדש, השלישי בחמישה חומשי תורה, ספר ויקרא, המכונה גם 'תורת כהנים'. זהו ספר של קדושה, שחלק משמעותי ממנו עוסק בקרבנות. בראייה של אדם בן ימינו, חלק גדול מהפרשות בו נדמות כבלתי-אקטואליות לחיינו. איך אנחנו צריכים להתמודד עם ספר שעמוס בכל-כך הרבה ענייני קרבנות?

נכון, עוד לא הגיע הזמן לבנות את בית-המקדש ולהקריב קרבנות. כרגע יש לנו עבודות אחרות בארץ – לבנות את הארץ ואת המדינה, לבנות את מלכות ישראל, מה שכולל גם מלחמות לעיתים (הרחבה במפגש לפרשת תרומה סע' ד). אבל למרות שאין זו עבודתנו עכשיו, לא משום כך אנחנו צריכים לוותר על החלום העליון, על המחשבה העליונה הנשגבה של הקרבנות (וע' אורות-הקודש א עמ' רכו, "החלומות הגדולים"). כל זאת עם ענווה שעוד לא הגיע הזמן לכך, אבל בסופו-של-דבר וודאי ייבנה בית-המקדש במהרה בימינו, כמו שאנו אומרים בתפילת העמידה: "רצה ד' אלהינו בעמך ישראל ולתפילתם שעה, והשב את העבודה לדביר ביתך, ואִשי ישראל ותפילתם מהרה באהבה תקבל ברצון, ותהי לרצון תמיד עבודת ישראל עמך" ("אם מבינים אנחנו או לא מבינים, איך יתהוו הדברים הגדולים הללו – מאמינים אנחנו שדבר אלקינו יקום לעולם, וישראל הקם לתחיה, מלא כח ד', מלא אור אמונה – גוי קדוש הוא, ולקודש-קדשו ולהדרת תפארתו הוא נושא את נפשו, ובית-המקדש יבנה והיכל יווסד". מתוך איגרת ברכה של מרן הרב קוק לישיבת 'תורת כהנים', שמטרתה היתה ללמוד דיני הקרבנות, הכהנים, והמצוות התלויות בארץ. מופיעה באוצרות הראי"ה ב עמ' 446).

ב. שאלת בוסר

אבל איך אפשר להסביר בימינו את עניין הקרבנות? בעידן בו נשמעות קריאות כמו "תנו לַחיות לִחיות", מוסריות שאפילו מתעסקת יותר מידי בתחום של צער בעלי-חיים. זו התרשמותי, כמו שבתקופת עקירת ישובי גוש קטיף אנשים מסוימים היו מוטרדים יותר מהחתולים שנזנחו שם מאשר בני-האדם שנעקרו.

והתנגדו להעתקת יישובי הגוש למקום מסוים בגלל שהיתה שם שמורת טבע.

איזור חוף ניצנים. מכל-מקום, מוסריות היתר בתחום זה מקשה מאוד להבין פרשות אלה העוסקות בקרבנות, שרובן הם בעלי-חיים.

קודם-כל, באמת אתה צודק. מרן הרב קוק אומר שכל עוד בני-האדם אוכלים בשר בעלי-חיים בשביל למלא את כרסם במאכלים טעימים ככל אוות נפשם, הם באמת לא נמצאים במקום הראוי לשאול שאלות חמלה כאלה, איך בשביל עבודת ד' מקריבים קרבנות וכו' ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ו, "אלא שראתה החכמה האלהית" וכו'). זו, הוא מסביר, גם אחת הסיבות לכך שהתורה נמנעת מלאסור אכילת בשר, למרות שעצם השאיפה שלא לאכול בשר מן החי, נכונה וישרה ביסודה. כלומר, אי-אפשר להקדים את העת ולהעמיס על האנושות יותר מהרמה המוסרית שלה, ולהטיל על האנשים מטלות שאינן מתאימות להם מבחינה טבעית ומוסרית (שם, "על כן אין זאת המעלה").

כמו שתיארת, דואגים לבעלי-חיים הרבה יותר משדואגים לבני-אדם. אם יהודי מוצא תולעת באוכל – הוא עושה שערורייה. הוא לא אוכל תולעת! אבל 'לאכול' את חברו חי, אין לו בעיה. כמו הבדיחה, שמה שאמר דוד המלך, שכל החיים רדפו אותו, "ואנֹכי תולעת ולא איש" (תהלים כב ז), כוונתו: אל תאכלו אותי – אני רק תולעת, לא איש… (ע' בספר 'אורו של עולם' על הגרש"ז אוירבך עמ' 311. וע' עוד להלן סע' ז-ח, ובמפגש לפרשת מצורע סע' ה, "תקשורת מקצועית נקייה ועניינית").

אם-כן, כל עוד אנשים אוכלים בעלי-חיים אך מציקים לבני-האדם, זוהי שאלה באמת לא במקום.

ג. עילוי הנפש והחיים בעבודת הקרבנות

לעצם השאלה, נכון שאנו מקריבים בעלי-חיים, אבל לפעמים אנו גם 'מקריבים' בני-אדם. הרי אנחנו הולכים לצבא, מסתכנים, ויש שנופלים בקרב. ישנם עוד מצבים בהם נדרשת מסירות נפש, מצבים בהם הדין הוא "יֵהרג ואל יעבור" (ע' סנהדרין עד א לגבי שלוש העברות החמורות, ורמב"ם בספר המצוות מצוה סג ובהלכות יסודי התורה ה א-ט). אם-כן, לפעמים גם האדם מקריב את חייו. כלומר, החיים הם אידיאל גדול ועליון, אך לא האידיאל הכי גדול שבעולם, וישנם אידיאלים יותר גדולים מהם.

אבל יש הבדל בין לאכול בהמה, חיה או עוף, בשביל להשביע את רעבוני, או אף ליהנות מזה ולהעצים את כוחי, לבין קרבן, בו אתה מקריב בעל-חיים ולא תמיד אוכל אותו, שהרי ישנם קרבנות ששום חלק מהם לא נאכל, כמו קרבן עולה. כאן אינך נעזר בבעל-החיים, אלא, לכאורה, רק ממית אותו ושורף אותו.

גם במלחמה, להבדיל, נלחמים והורגים, למרות שלא אוכלים את האויב.

כמו המעשה בשבט של קניבלים שהיה נתון במצב קשה ומדולדל מאוד. קם מנהיג חדש לשבט, יצא למלחמה נגד השבטים מסביב ותפס מהם אנשים רבים. אכלו אותם בני השבט וגם האכילו מהם את כל ילדיהם המסכנים והרזים. כך הלכו והתחזקו, עד שהשבט שגשג מאוד. בני השבט כל-כך אהבו את מנהיגם, וסידרו לו טיול לאירופה. כשהגיע מנהיג השבט ליבשת התרבות, היה זה אחרי מלחמה גדולה שהתחוללה שם, והוא מצא את האנשים עסוקים בקבורת חללי האויב. אז התחיל ביניהם דו-שיח מעניין.  – "למה אתה קוברים את אויביכם המתים?!".  – "וכי מה אתה רוצה שנעשה?".  – "אִכלו אותם!".  – "אתה מטורף?! לאכול אותם?!".  – "ודאי לאכול. האם סתם הרגתם אותם? אנחנו הורגים אנשים כדי לאכול, אבל אתם הורגים סתם?! פראי אדם! אני חוזר מהר הביתה לשבט שלי".

כלומר, לא כל דבר בחיים הוא בשביל לאכול. אבל בזה אתה צודק, שאיננו מבינים את עבודת הקרבנות. אנחנו כן מבינים שאדם צריך להקריב את עצמו, אבל עלינו להבין שזהו עניינם של הקרבנות. בעקדת יצחק, היה מוכן יצחק אבינו להקריב את עצמו על המזבח, וגם אברהם אבינו היה מוכן לכך. לבסוף אמר לו הקדוש-ברוך-הוא: לא צריך, וזימן לו איִל שנאחז בסבך. "וילך אברהם וַיִקח את האיִל ויעלהו לעֹלה תחת בנו" (בראשית כב יג). מהו "תחת בנו"? מפרש המדרש (בראשית רבה נו ט, מובא ברש"י שם): "על כל עבודה שעשה ממנו, היה מתפלל ואומר: יהי רצון שתהא זו כאלו היא עשויה בבני, כאלו בני שחוט, כאלו דמו זרוק, כאלו בני מופשט, כאלו הוא נקטר ונעשה דשן". בדברים מסוימים אנחנו שווים לבהמה – אנחנו חיים וגם היא חיה, אז יש משותף מה בינינו, וכשאנחנו מקריבים בהמה, מה שעובר עליה עובר כביכול עלינו. בעצם, אדם צריך להקריב את עצמו לד'. להקריב את דמו ואת חלבו, להקריב את ידיו ואת רגליו. אבל הקדוש-ברוך-הוא לא מבקש שנעשה כן, הוא רוצה בחיים. במקום זה, אנו מקריבים את בעל-החיים, ושותפים בדמיוננו לְמה שעובר עליו. כך מסביר מרן הרב קוק בספר "ערפילי טוהר" ('שמונה קבצים' ב כ): ישנה עבודת ד' שבשכל – בלימוד התורה, ישנה עבודת ד' של פעולה מעשית על הנפש, על-ידי הרגש – תפילה, ישנה עבודת ד' בכסף – בנתינת צדקה, ישנה עבודת ד' במעשים. וישנה עבודת ד' בדמיון– זו עבודת הקודש והמקדש. מה שעובר על הבהמה המוקרבת, עובר אף עלינו, בתוכנו, בזיכוך הפנימי הגדול שעוברת בכך נפשנו, שמתרוממת ומתעלה (הרחבה גדולה בהסבר הדבר, בספרו של המחבר 'טל אורות' ויקרא עמ' 19-23. וכתוב בשיחות הרב צבי יהודה ויקרא עמ' 28, "פגישה בחיוניות בעלי-חיי": "הקרבת הקרבנות היא נטילת נשמה של בעל-חיים, נטילת חיוניותו והחזרתה לבורא עולם. גם לבעלי-חיים יש חיוניות אלוהית, ובזה יש צד משותף בינם לבין האדם. מתוך פגישת האדם עם חיוניות בעל-החיים, מופיע סדר כפרה לאדם).

ד. איננו מבינים

אמנם גם אחרי כל הסבר זה לקרבנות, והסברים אחרים להם, הקרבנות הם דבר שאיננו מבינים, כמו דברים רבים בתורה שאיננו מבינים. הרי השכל טבעי והמוסר הטבעי קודמים לתורה, ונבנו באנושות בהדרגה מבריאת העולם עד מתן תורה. זהו היסוד הכלל אנושי, מה שלמדו בישיבת שם ועבר, וגם הוא לימוד עמוק. אך התורה לא ניתנה בשביל זה – אלא בשביל מה שמעל זה, מה שאיננו מבינים לבד ("התורה נִתנה לישראל, כדי ששערי-אורה יותר בהירים, יותר רחבים, יותר קדושים, מכל שערי האורה של הבינה הטבעית ושל רוח המוסר הטבעי אשר לאדם, יִפָּתחו לנו, ועל ידינו לכל העולם כולו". אורות התורה יב ה. וע' במפגש לפרשת יתרו סע' א, "יתרו – דרך ארץ שקדמה לתורה"). רק אחרי שניתנה לנו התורה, באים כל הפירושים כדי להתאמץ להבין אותה, עד כמה שידנו הכהה משגת. זהו מובנו של הביטוי שאמר ד' למשה רבנו: "וראית את אחֹרי" (שמות לג כג). כלומר, תבין את התורה כפי אחר שניתנה.

והרי יש בתורה גם דברים רבים מובנים? ודאי, אחרי שקיבלנו אותם והתרגלנו אליהם במשך שלושת אלפים שנה, אנו מבינים. וליתר דיוק: נדמה לנו שאנו מבינים. אך עדיין אין זה טבעי, אלא שכל אלוהי ומוסר אלוהי. אך בענייני הקרבנות, עדיין אפילו קצת איננו מבינים ("…עבודת ה' היותר מסתורית, הנעולה באלפי עִזקאין [-טבעות] בעד שכלו הרציונלי של האדם". מאמרי הראי"ה עמ' 179). אדרבה, בכלל הפלא הוא על הדברים שאנו כן מבינים קצת. בהם אנו זוכים למעט מגע מלמטה עם השכל והמוסר הטבעיים שלנו, אך "הרבה יותר ממה שקריתי לפניכם" – בטעם הקרבנות ומפורש במורה נבוכים וברש"ר הירש וברב קוק – "כתוב כאן" (ע"פ המשנה ביומא סח ב).

ה. מנהג הכפרות ותשובה

שאלה זאת שייכת למעשה בימינו, במנהג הכפרות בערב יום-כיפורים. אם הקרבנות, כל-כך הרבה בהמות ועופות, היו מכפרים על העוונות שלנו, למה לא נעשה כפרות דווקא עם תרנגולות?

הרשב"א אומר שלמרות שכך נהגו, "עם כל זה מנעתי המנהג הזה מעירנו" (שו"ת הרשב"א ח"א שצא, מובא בבית-יוסף אורח חיים תרה). טעם הדבר הוא משום חשש איסור דרכי האמורי (הרמב"ן, מובא בבית יוסף שם), וכך פסק השולחן-ערוך (אורח חיים תרה א, ש"יש למנוע המנהג"). כלומר, אתה עושה עבירה, והתרנגול ייקח את העבירה? איפה שמענו כדבר הזה? אם עשית עבירה, עליך לעשות תשובה. אבל כתבו הפוסקים שלא נהגו בזה כשולחן-ערוך ("ויש מהגאונים שכתבו מנהג זה, וכן כתבו אותו רבים מן האחרונים, וכן נוהגין בכל מדינות אלו ואין לשנות, כי הוא מנהג ותיקין". הרמ"א שם). היום כולם עושים כך, גם האשכנזים וגם הספרדים (כף החיים שם ס"ק ח). המשנה-ברורה שם מסביר שזה מכפר כמו הקרבת הבהמה: "ויחשוב שכל מה שעושין לעוף הזה, הכל היה ראוי לבוא עליו, ועל ידי תשובתו הקדוש-ברוך-הוא מסלק הגזרה מעליו ונתקיים דוגמתו בעוף הזה, וכן כתבו הראשונים טעם הקרבן הבא על השוגג" (ס"ק ב). אני רואה איך לוקחים את התרנגול, מסובבים אותו מעל ראשי ואחר-כך שוחטים אותו – כל זה היה צריך לעבור עלי. מתוך כך אני מתעורר לתשובה על עוונותי, והתשובה היא המכפרת.

בבית-המקדש זו היתה ההלכה, להקריב, אבל היום, כשיש אפשרות לעשות כפרות גם בכסף לצדקה (אפשרות שמזכיר החיי אדם, מובאת במשנה ברורה שם), זה לא עדיף?

אפשר כך ואפשר כך. איננו מתערבים בדבר. יש פוסקים ששללו כפרות בעופות, בגלל החשש שמרוב הדוחק והעומס הרב של השחיטה לא ישחטו השוחטים כראוי (פרי מגדים, מובא במשנה ברורה שם), אבל זה נימוק אחר. הגאון הרב חיים דוד הלוי צידד להימנע מלקיים את מנהג הכפרות בתרנגול, בין השאר משום שהמנהג כרוך בצער בעלי-חיים מרובה שלא לצורך אכילה, שלשמה הותרה שחיטת בעלי-חיים, כאשר מרבים מאוד לשחוט עופות לכפרות לפי מספר נפשות הבית (שו"ת עשה לך רב ח"ג ס' כ, ע' שם באריכות). הרב שלמה זלמן אויערבך היה מקפיד לעשות כפרות בתרנגול, אך בשנותיו האחרונות קיים את המנהג בכסף, מפני כמה מניעות ('הליכות שלמה' מועדים, עשרת ימי תשובה, עמ' מה הע' 25).

בתשובת הגאונים מובא מנהג שהיו עושים כפרות על-ידי עציץ. שבועיים-שלושה לפני ראש-השנה היו זורעים בעציץ פול או קטנית כנגד כל אחד מבני הבית, בינתיים היה הזרע גדל וצומח, "ובערב ראש-השנה נוטל כל אחד שלו ומחזירו סביבות ראשו שבעה פעמים, ואומר: זה תחת זה וזה חליפתי וזה תמורתי, ומשליכו לנהר" (מובא ברש"י שבת פא ב "האי פרפיסא". ובשו"ת עשה לך רב הנ"ל ממליץ לערוך כפרות כפי מנהג קדמון זה, או על-ידי מעות).

אם-כן, אין זה משנה, וכל אחד יעשה כפרות כדרכו. בתרנגול, בדג או בכסף. אי-אפשר לשלול שום דרך, רק העיקר הוא שזה יעורר לעשות תשובה. מכל מקום, מכיוון שלא מדובר בחובה גמורה אלא במנהג, ולאור דברי רבותינו שהצביעו על בעיות הכשרות וצער בעלי-חיים שתיתכנה במנהג, יש להמליץ ולהעדיף לערוך כפרות על-ידי כסף ולקיים מצוה גדולה לפרנס עניים, וכבר אמרו חז"ל: "צדקה תציל ממוות" (שבת קנו ב).

ו. ריח ניחוח לד'?

נחזור לענייני הקרבנות. הקדוש-ברוך-הוא, אנחנו יודעים, הרי אינו צריך את הקרבנות שלנו. הם לא בשבילו, אלא בשבילנו. מצד שני יש בתורה ביטויים שעלולים להביא למחשבה כאילו הקדוש-ברוך-הוא כן נהנה מהקרבנות, כמו "ריח ניחוח לד'" (ויקרא א ט). וכי הקדוש-ברוך-הוא נהנה מזה?! כלומר, מה עניינם של הקרבנות ביחס לקדוש-ברוך-הוא?

בעצם אתה שואל שאלה גדולה על כל המצוות. הקדוש-ברוך-הוא לא צריך את המצוות שלנו, ובכלל, הוא לא צריך שום דבר.

כמו שאומר הרמב"ם בהלכה הראשונה של 'משנה תורה' (הלכות יסודי התורה א א-ב): "יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש שם מצוי ראשון. והוא ממציא כל נמצא. וכל הנמצאים משמים וארץ ומה שביניהם לא נמצאו אלא מאמִתת הִמצאו.  ואם יעלה על הדעת שהוא אינו מצוי, אין דבר אחר יכול להִמצאות. ואם יעלה על הדעת שאין כל הנמצאים מלבדו מצויים, הוא לבדו יהיה מצוי, ולא יִבָּטל הוא לבִטולם. שכל הנמצאים צריכין לו והוא, ברוך הוא, אינו צריך להם ולא לאחד מהם. לפיכך אין אמִתתו כאמִתת אחד מהם". אם-כן, הוא אינו 'צריך' לשום דבר, אבל יש הבדל בין 'צריך' ו'רוצה', והוא כן 'רוצה'. אצלנו, בני-האדם, אומרים הראשונים, אמנם הרצון יורה על חיסרון, אבל אצל הקדוש-ברוך-הוא הרצון הוא משהו אחר לגמרי (ע' כוזרי ב ו, מורה נבוכים ג כה, העיקרים ב ג). אפילו אצלנו יש הבדל בין 'צריך' לבין 'רוצה'. האם אתה 'צריך' שיִוולדו לך ילדים ש'יבלבלו לך במוח' כל היום? לא, אבל אתה כן רוצה בהִוולדם, מפני שזהו אידיאל שיוולדו.

אם-כן, הקדוש-ברוך-הוא לא 'צריך' את הקרבנות, אבל כן 'רוצה' בהם. לכן דיברה התורה כלשון בני-אדם (רמב"ם, הלכות יסודי התורה א ט), שקרבנות הם להשפיע נחת רוח, כביכול, לקדוש-ברוך-הוא. יש לו מזה נחת רוח, רצון ושמחה. כמו "ישמח ד' במעשיו" (תהלים קד לא) וכד'.  זהו רצון ד' שנעבוד אותו, זהו רצון ד' שיהיה קידוש השם על במותי ארץ, על-ידי "אנשי קֹדש תהיון לי" (שמות כב ל), קדושים אנושיים. וכשאנחנו עושים כן, יש ריח ניחוח לד'.

ז. 'לעתיד לבוא' ארוך מאוד

יש דעה שהקרבנות יהיו בטלים לעתיד לבוא. זאת אומרת שבית-המקדש השלישי, בעזרת השם, יהיה משהו אחר?

אכן, אבל זו ודאי לא דעת הרמב"ם, שהרי הוא כתב 'הלכות מעשה קרבנות', גם לא דעת אנשי כנסת הגדולה, שברבות מהתפילות שתיקנו אנו מתפללים שייבנה בית-המקדש ותחזור העבודה. מרן הרב קוק ענה על השאלה הזאת, בתשובה לשאלה דומה שנשאל, בנוגע למאמר חז"ל ש"מצוות בטלות לעתיד לבוא" (נידה סא ב), שנדמה "שהוא נגד היסוד העיקרי של נצחיות תורתנו הקדושה". התשובה, אומר מרן הרב קוק, היא שהמרחב של 'לעתיד לבוא' הוא כל-כך בלתי-מוגבל, כל-כך ארוך, ומקיף כל-כך הרבה שלבים של מצב העולם, עד שאפשר להכניס בו בריוח את כל המאמרים והשיטות השונות, בהתאם לאופני החיים השונים שיהיו בו (אגרות הראי"ה ב עמ' רנ, וכן שם עמ' קעג, ולהסברת הדברים ע' בשני המקומות. וע' 'חזון הצמחונות והשלום' סוף סע' ג וסע' טו). ובאגרות הראי"ה א עמ' נא, מדגיש: "…ובודאי הננו מציצים תמיד גם בחיי המוסר לרוממות נשגבה שהיא למעלה מכל חֹק ומשפט, שהם אינם כי-אם לבושי האושר, אבל סדרי החיים העתידים ודאי עומדים הם להִתמם בעצמם, ומִצְוֹת בטלות לעתיד-לבא, אבל זה פועל על מעמד היהדות המעשית שבהֹוֶה, כְּמה שפועל על הבירזה (-הבורסה), למשל, הרעיון של כביית השמש עם שיטתה כולה, העתידה באחרית הימים על-פי הציורים של לימודי המציאות החדשים…").

כן הוא גם בעניין הקרבנות. ישנה אמרת חז"ל ש"לעתיד לבוא כל הקרבנות כולן בטלין", חוץ מקרבן תודה ש"אינו בטל לעולם" (תנחומא אמור יד), אבל אמרה אחרת של חז"ל אומרת שהקרבנות לא בטלים לעתיד לבוא – יש 'לעתיד לבוא' השייך לעולם שלנו, בו יהיה הכל, גם בית-מקדש וגם קרבנות. אפילו אליו טרם הגענו. ויש 'לעתיד לבוא' עוד יותר רחוק, בעתיד שאיננו מבינים בו דבר, ובו הקרבנות יהיו בטלים. אז לא נדון במה שאיננו מבינים (ע' שיחות הרב צבי יהודה שמות עמ' 356).

אותו עתיד רחוק שייך לשאיפה שהעולם יתעלה מוסרית? זאת אומרת, שבקרבנות יש איזו התאמה למצב העולם שלנו, אבל אם נחזור לפרשת בראשית, הרי לפני שהותר לנו לאכול בשר, אכלנו רק מהצומח. אם-כן, ישנה רמה מוסרית אחרת, בה אנחנו לא משתמשים ולא נעזרים בבעלי-חיים, לא לעצמנו ולא לעבודת ד'?

נכון, לאדם הראשון לא הותר להמית בעל-חיים ולאכול את בשרו (סנהדרין נט ב, בראשית א כט ורש"י שם, וע' רמב"ן שם), ורק לאחר המבול הותר הבשר לאכילה לבני נח (סנהדרין שם, בראשית ט ג ורש"י שם. וע' עין איה שבת פרק א ס' יט, שם פרק ב ס' טו, עין איה ברכות פרק ו ס' סה, ואגרות הראי"ה א עמ' רל, "אצלם במערב" וכו'. וע' מאמרו של רבנו הרב צבי יהודה, "אחדות המציאות השלמה", 'אור לנתיבתי' עמ' רמג-רמח). גם לעתיד לבוא, אומר מרן הרב קוק בפרקי 'חזון הצמחונות והשלום', לא נאכל בשר (וכן בקצרה במאמרי הראיה עמ' 26. וע' 'פנקסי הראי"ה' א עמ' נד-נו, ס' כג).

אבל בינתיים, כאשר אנו כן אוכלים בשר, אומרים חכמי הרזים, אנחנו מעלים את הניצוצות שבבשר. ואם תשאל, איך יועלו ניצוצות החיים שבבשר אם לא נאכל אותו? ומה היה לפני שהותר לבני-האדם לאכול בשר? אומר האר"י ז"ל, כך מובא בהערות הרב הנזיר ל'חזון הצמחונות והשלום' (הערה 59 בעניין קריאת השמות), שאדם הראשון העלה אז את הניצוצות שבבעלי-החיים באופן אחר. ישנן צורות אחרות לעילוי בעלי-חיים חוץ מאשר לאכלם. אבל כל אלה הם דברים רחוקים, כלל לא במדרגה שלנו. אנחנו אפילו כלל לא יודעים איך להעלות את בעלי-חיים בימינו ("…והרעיון המקודש של העלאת נפש הבהמית ונִִצוצות הקודש, ההולך בסוד שיח צפונות רזי תורה, הוא נותן לאומץ המוסר האנושי, ולאושר כל חי בכללו, בהצטרפות כל היש, כל מעשה ד' הגדול, הרבה יותר מכל מה שתוכל כל חמלה חנוקת רוח לתן בחולשתה וכעסה גם יחד". אגרות הראי"ה ג עמ' פב). הרי אנחנו אוכלים סתם, רק מפני שאנו רעבים והאוכל טעים לנו. זו המדרגה הראשונה באכילה. מדרגה יותר גבוהה באכילה, אומר הרמב"ם, היא לאכול בשביל בריאות, בשביל חיזוק כח הגוף. ומדרגה יותר גבוהה באכילה – זה האוכל כדי שיהיה לו כֹח לעבוד את ד' ('שמונה פרקים' לרמב"ם, פרק ה). ודאי נשמח להגיע למדרגה השלישית, העליונה, אבל גם אם נגיע למדרגה השניה, לאכול בשביל בריאות, כבר נהיה מאושרים.

ח. צמחונות ושנאת הבריות

אם נדבר על הצמחונות היום, יש בה איזה עניין מוסרי נעלה? ישנה בימינו נטייה לצמחונות כחלק מתהליך רוחני. האם אכן יש לכך ערך?

ודאי. כלומר, לא צריך להתאכזר על בעלי-חיים. אבל, כמו שמה של החוברת שערך הרב הנזיר, אין לדבר רק על 'חזון הצמחונות', אלא על 'חזון הצמחונות והשלום'. כלומר, לפני שאתה בא לחדול מלהרוג בעלי-חיים, עשה טובה – חדול קודם-כל מלהרוג, או מ'לאכול', בני-אדם.

בכלל, אין זה חיובי שאדם יקפוץ ויתחסד מעל מידתו. איננו צדיקים וחסידים עד כדי כך. עדיין לא עשינו את כל המוטל עלינו בעולם, ורק משפט בעלי-החיים לא כיבדנו. עדיין אין שלום ושלווה בין אדם לחברו, עדיין איש אוכל בשר רעהו. הדרכתה של תורה היא לא לקפוץ מעבר למידה. לכן, רק כאשר תיפתר בעיית היחס בין אדם לאדם, נוכל להגיע לשלב ההתחשבות בבעלי-החיים ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ו, וע' שם סע' לא).

בנוסף לכך, אי-אפשר להעמיס על האנושות יותר מהרמה המוסרית הנוכחית שלה. האנושות ברובה, כמו שהזכרנו בתחילת המפגש, עדיין אינה מרגישה סלידה רוחנית מאכילת בשר, לכן יש להמתין לשלב זה בסבלנות. אך אם כבר כיום נבוא ונאסור על האנושות אכילת בשר, תגבר התאווה לבשר עד כדי סיכון שהבריות כבר לא יבחינו בין בשר אדם לבשר בהמה, והחזון שהיה נפרץ בכמה מקומות, של הריגת בני-אדם ואכילת בשרם, עלול להופיע שוב ("כשהתאווה הבהמית היתה מתגברת לאכילת בשר, אז אם בשר בעלי חיים היה כולו בכלל האיסור, לא היתה ההריסה המוסרית, הנכונה תמיד להימצא בעת הכושר, מבחנת כלל בין אדם לבהמה, חיה ועוף… הסכין… היה עובר על כולם כאחד, כדי למלא את הקיבה הזוללה של האנושות…". 'חזון הצמחונות והשלום' בחלק מ'טללי אורות', סע' ד). אם הגדר היתה נפרצת, מי יודע לאן היינו מגיעים. אכן, התורה שקלה והחליטה לוותר על חלק מסוים מדרכי המוסר, החוק והיושר כלפי בעלי-החיים, כדי שנוכל להתקדם ביחסים שבין אדם לחברו. אילו היינו קופצים מדרגות, היה סיכון שנפסיד הכל.

הפסיכיאטר פרופ' הנרי ברוך הזכיר פעמים רבות בספריו, שהקרבנות עליהם מצווה התורה הם רק מן הבהמות, העופות והצמחים. מעולם לא היו אצלנו קרבנות אדם, כמו בתרבויות אליליות קדומות. הוא הזכיר בדבריו את התרבות המודרנית, שגם היא הקריבה קרבנות אדם, והתכוון לנאצים. אם-כן, יש לנו דוגמאות מהעבר הלא רחוק, הממחישות שאצל אנשים מסוימים, ההבדל בין בני-אדם לבהמות אינו ברור.

עוד טעם לכך שהתורה נמנעת מלאסור אכילת בשר, הוא שאנו מעוניינים בהדגשת ההבדל שבין אדם לבעלי-חיים. יש צורך להמחיש הבדל זה, "אל תהיה כסוס כפרד אין הבין" (תהלים לב ט). אולם הימנעות מאכילת בשר עלולה לטשטש את ההבדל התהומי בין אדם ובהמה, ולהביא לידי קרבה יתרה. היום ההבדל ברור – אסור להרוג בני-אדם, מותר להרוג בעלי-חיים ('חזון הצמחונות והשלום' סע' ח-ט. וע' ספר העיקרים ג טו).

טעם נוסף להימנעות התורה מלאסור אכילת בשר, הוא רגש החמלה הנטוע בלב כל אדם. יש אנשים המתאכזרים לזולת, אך רגש החמלה שלהם עדיין תובע את תפקידו. לכן, הם חומלים על בעלי-חיים, ונמנעים מאכילתם. בכך הם זורקים נתח של חמלה, כדי לכסות את אכזריותם כלפי בני-אדם, וזהו עיוות מסוכן ('חזון הצמחונות והשלום' סע' יא). ואכן, אנשים רבים צמחוניים היו גם אכזריים מאוד. מפקד מחנה אושוויץ, רודולף הס, היה צמחוני, ואף צורר היהודים הגדול היטלר עצמו, גם הוא היה צמחוני, ריחם על בעלי-חיים, ושלח מיליוני בני-אדם למוות. ייתכן שזו תופעה פסיכולוגית, שהאדם אינו מסוגל להיות אכזרי ללא כל גבול והחמלה תובעת את שלה, לכן הוא מוצא לה פורקן דווקא ביחסו לבעלי-חיים. רשעים אלה גם התנהגו יפה מאוד כלפי הכלבים שלהם… (ע' עוד במפגש לפרשת אמור סע' ג "'אותו ואת בנו' וצער בעלי חיים").

פעם כתב רבנו הרב צבי יהודה באיגרת לאביו, כי הוא חושב להימנע מאכילת בשר. השיב לו אביו, מרן הרב קוק, שמוטב כי יימנע מכך, בין השאר משום זהירות מנטייה זו טרם זמנה, כמו שאנו רואים אנשים רבים צמחונים שהינם מרושעים ("על דבר אכילתך, עיקר כוָנתי שתדקדק יפה יפה אם לא תגרום מניעת אכילת בשר חלילה שום רפיון כל דהו בהתפתחות האומץ הגופני והנפשי, ושלא ללכת שבוי אחרי הדולגים על ההרים של תנועת צער בעלי-חיים, שרובם כמדומה יש במעמקי רוחם טינא גנוזה של שנאת הבריות, וכל המִדות המסתעפות ומכורכות עִמה, ודי לנו ההוכחה של תפיסת המקום אשר לתנועה זו במחנה האפל של שונאי ישראל המעמיקים ברשעתם…". אגרות הראי"ה א עמ' פב).

עוד כתב מרן הרב קוק לבנו הרב צבי יהודה: "לרצון מאֹד יהיה לפני אם תלמד מלאכת השחיטה, בהוראה ובמעשה, לקיים דברי חז"ל [- בחולין ט א: 'תלמיד-חכם צריך שילמוד ג' דברים: כתב, שחיטה ומילה']" (אגרות הראי"ה ג עמ' מח). הרב צבי יהודה היה מסופק מאוד אם הוא מוכשר ללמוד מלאכה זו, משום עדינות נפשו (צמח צבי עמ' קיז), אבל הרב עודד אותו בכל זאת ללמוד הלכות שחיטה, ולאחר שהתחיל ללמוד אף דחק בו לשחוט לפחות פעם אחת: "ההתחלת את לימוד השחיטה, בהתרגלות ההרגשה והעמדת הסכין, או אולי כבר נִסית במעשה לשחוט איזה עוף?". ושוב: "ההִנך מתמיד בעניני השחיטה? ההיה לך עוד נסיון מעשי נוסף על אשר הודעתני?" (אגרות הראי"ה עמ' מט, קכב. ועוד שם בעמ' נג, עט, קיט, קלב, קלד. ובצמח צבי עמ' קכ, קנא).

פעם בישר מישהו בגאווה לרבנו הרב צבי יהודה קוק שהוא צמחוני. הפטיר כלפיו הרב צבי יהודה: "נו, כמו היטלר…". זאת אומרת, הוא לא התפעל מזה כלל.

ט. מי ראוי להיות צמחוני

זו ההדרכה הכללית, אך אין היא מתנגדת לאדם פרטי המוצא דרכו אל הצמחונות מתוך רצון פרטי, אם אכן חסיד הוא בכל מעשיו ("…אף-על-פי שיש מקום לניצוץ אורה זה להיות חודר לפעמים אצל גדולי קדושי רוח השואפים לרוממות קדשי קדשים…". אגרות הראיה ג עמ' פב). הרב דוד כהן, 'הנזיר', שערך את המאמר 'חזון הצמחונות והשלום', אכן היה צמחוני ולא אכל בשר כלל, אבל בה בעת גם מעולם לא 'אכל' בני אדם. הוא היה בעל עדינות מופלאה וכל חייו לא אמר אף פעם איזו מילה קשה למישהו, חוץ מפעם אחת מיוחדת בה מצא לנכון לצאת מגדרו.

מתי?

הרב צבי יהודה לא היה שבע רצון מניהול הישיבה בעניינים כספיים, מטעמים השייכים למה שביררנו במפגש הקודם (סע' ד), לכן רצה לטפל גם בצד הכלכלי של הישיבה. אביו התנגד לכך, וסבר שעליו להתמקד בעניינים רוחניים ולא גשמיים, ואמר לו: שב ולמד. בכל זאת, עמד הרב צבי יהודה על דעתו, לכן החליטו ללכת למעין דין תורה בפני הרב איסר זלמן מלצר, שיכריע בנידון. אמר הרב איסר זלמן מלצר לרב קוק: מפריע לך שהוא 'בטלן' ולא יודע לנהל מוסד? הרי כל מנהלי הישיבות הם 'בטלנים' בענייני גשמיות, לכן לא יזיק לישיבה אם ר' צבי יהודה יהיה המנהל. מאז, התמנה הרב צבי יהודה למנהל הכספים של הישיבה, וכל העול הכספי רבץ על שכמו. אבל הרב צבי יהודה היה באמת 'בטלן', הוא לא ידע צורת מטבע, ובהצטרף לסיבות נוספות נקלעה הישיבה עם הזמן למצב חמור. לא היה מה לאכול, לא היה כלום. העמותה המנהלת של הישיבה החליטה, משום כך, לסלק את הרב צבי יהודה מתפקידו, ולמנות במקומו מישהו מהמשפחה שהיה אחר-כך ראש העיר נתניה, ר' ישראל רבינוביץ'-תאומים, מכיוון שהיה אדם תקיף שהבין בענייני כלכלה. הרב הנזיר נכנס אל רבו, מרן הרב קוק, ומצא אותו שרוי בצער שמעולם לא ראה כמותו. הוא אמר: "מה הם רוצים ממני, אינני אברהם אבינו ואינני יכול להקריב בני יחידי לעקדה". הנזיר זועזע וענה: "הרבה בנים מסורים לאביהם, אך מעולם לא ראיתי בן שאין לו בעולמו שום דבר חוץ מאביו. מוכרחים לפעול כדי שהוא ימשיך להיות ממשיכו של דרך מרן ושיטתו". בתקופה זו כבר היה מרן הרב קוק חולה. הנזיר ניגש לר' ישראל רבינוביץ'-תאומים, ואמר לו שאי-אפשר לעשות דבר כזה לרב צבי יהודה ולהוציאו מן ההנהלה, אך לא הצליח להניאו מהמהלך. מכיוון שכן, מסר הנזיר את נפשו כדי להגן על הרב צבי יהודה, ואמר לר' ישראל רבינוביץ'-תאומים ביטוי חריף: "אם הִנך עושה כן, אינך 'הויכֵר ישראל' [ר' ישראל היה גבה קומה, ביידיש: הויכֵר], אלא עויכֵר ישראל".

כולם הכירו את הרב הנזיר, שבמשך כל ימי חייו לא הוציא מפיו ביטוי שאינו נקי והיה שומר לשונו עד כדי שתיקה מופלגת, לכן ביטוי כזה יוצא מן הכלל שאמר הנזיר, הרתיע מאוד. בעקבות זאת סידרו את הכל מחדש, שאמנם הניהול הכספי נמסר לידי ר' נתן רענן, חתנו של מרן הרב קוק, אבל הרב צבי יהודה נשאר בתפקיד בכיר כמנהל רוחני של הישיבה.

אם-כן, הרב הנזיר היה באמת קדוש וטהור, דיבר בעדינות מופלגת לכל אדם וכו' – לאדם כמותו מותר להיות צמחוני. אבל אם אתה מעליב בני-אדם, מה אתה עסוק בלחוס על בעלי-חיים? זה קל מאוד לעומת הימנעות מפגיעה בבני-אדם (ע' עוד לעיל סע' ב).

י. לימוד קודשים בזמן הזה

בלימוד הדף יומי אנו עכשיו במסכת זבחים, מה שמבליט את השאלה: עד כמה יש עניין לעסוק בימינו בהלכות אלה, של הקרבנות? כמה מלימוד התורה יש להשקיע בעיסוק בענייני קודשים? הרי עניינים אלה רחוקים מהמציאות שלנו, לעומת סדר נזיקין וסדר מועד, למשל.

קודם-כל, בכלל – ודאי צריך ללמוד את כל התורה כולה, כי כולה דבר ד', כולל ענייני הקרבנות, על-אף שאינם שייכים היום. זאת מכיוון שאנו לומדים תורה לא רק כדי לדעת את ההלכות, מה לעשות, אלא בגלל שהיא דבר ד', אלא שבגלל גדלותה השמיימית גם נובעות ממנה הלכות. כדברי חז"ל: "גדול תלמוד שמביא לידי מעשה" (קידושין לט ב), וכפי הסברו של המהר"ל בתחילת נתיב התורה (סוף פרק א), שאין הלימוד רק בגדר מכשיר אל המעשה, אלא שבגלל אלהיותו הוא מביא לידי מעשה, וכבר כתב זאת הסמ"ג, ספר מצוות גדול (לרבי משה מקוצי, בהקדמתו לחלק מצוות עשה: "ויש מהמון עם שאומרין 'מה לנו ולמצות סדר קדשים, קל-וחומר למצות סדר זרעים ולמצות סדר טהרות, לדברים שאין נוהגין בזמן הזה'. אל יאמר אדם כן, כי המצות אשר ציוה אדון העולם יש לידע יסודותיהם אף-על-פי שאינם צריכין עתה, כי על כל המצות נצטוינו 'ולמדתם אותם', ונאמר 'שָמור את כל המצוה אשר אנכי מצוה אתכם' וגו', ונאמר 'ושמרתם מצותי ועשיתם אותם', הא למדת שהשמירה והעשייה שני דברים הם, כי אין שמירה אלא בלב, שנאמר 'כי נעים כי תשמרם בבטנך, יִכּונו יחדו על שפתיך', וכן אמרו רבותינו: 'ושמרתם – זו המשנה, ועשיתם – זו העשייה'…").

אבל אתה צודק, יש סדרי עדיפות, וודאי שלימודים אחרים קודמים. בגמרא מוזכרים ארבעה סדרים הנוהגים 'בזמן הזה' (-ובחוץ לארץ, למעט סדר זרעים) כבזמן הבית (בבא מציעא קיד ב), ורש"י מבאר מה הם: "מועד, ישועות (-נזיקין), נשים, וקדשים נמי (-גם), כדכתיב 'ובכל מקום מוקטר מוגש לשמי' ואמרינן (מנחות דף קי א) אלו תלמידי חכמים העוסקין בהלכות עבודה בכל מקום – מעלה עליהן הכתוב כאילו מקריבין אותן בבית המקדש". כלומר, קודם צריך ללמוד את סדרי מועד, נזיקין ונשים, הנוגעים לנו, ורק אחר-כך ללמוד גם סדר קדשים.

קיצוניות אחת היא לומר שאין שום ערך ללמוד היום עניינים אלה. לא נכון, אומר הסמ"ג שהזכרנו, גם ללמוד קודשים הוא דבר חשוב מאוד. זה לימוד תורה. אבל ישנה גם קיצוניות הפוכה, ללמוד קודשים כאשר עדיין אינך יודע הלכות שבת. צריך ללכת לפי הסדר ולא לדלג.

יחד עם זה, אמרו חז"ל שעתה, כאשר אין קרבנות, כל הלומד על הקרבנות, מעלה עליו הכתוב כאילו הקריב קרבנות: "אמר רבי יצחק, מאי דכתיב 'זאת תורת החטאת וזאת תורת האשם' (ויקרא ו יח), כל העוסק בתורת חטאת כאילו הקריב חטאת וכל העוסק בתורת אשם כאילו הקריב אשם" (מנחות קי א. "וכן בשארי קרבנות, דגם גבי עולה כתיב תורת העולה, תורת המנחה, וכן איתא בסמ"ג בכולהו [ולרבותא נקט הגמרא, דאף באלו שבאין דוקא על חטא ולא בנדר ונדבה, אפילו הכי מהני הלימוד בהן כאילו הקריב לכפרה שלמה או להגין מן היסורין]" – החפץ-חיים בפרק א של 'מאמר תורה אור', בתחילת ספרו 'אסיפת זקנים על סדר קדשים'. ועוד מביא שם: "עוד איתא במדרש פרשת צו ובפסיקתא דרב כהנא פסקא טו: …שלא יהיו ישראל אומרים: לשעבר היינו מקריבים קרבנות ומתעסקים בהם [רוצה לומר, גם בלימוד הלכותיהן], ועכשיו שאין אנו מקריבין מהו להתעסק בהן, אמר להם הקדוש-ברוך-הוא: הואיל ואתם מתעסקים בהם, כאילו אתם מקריבים אותן". וע' 'שולחן-ערוך הרב' של בעל התניא, הלכות תלמוד תורה ב יא).

לכן תיקנו לומר קרבנות לפני התפילה, על שם 'ונשלמה פרים שפתינו' (הושע יד ג). אמנם הסביר מרן הרב קוק שמדובר בלימוד בהבנה ובעיון ככל לימוד ("…לא לחינם דקדק ר' יוחנן, במאמרו בשלהי מנחות 'לעולם זאת על ישראל – אלו תלמידי חכמים העוסקים בהלכות עבודה, מעלה עליהם הכתוב כאילו נבנה בית-המקדש בימיהם', להורות לנו שאין הפעולה נשלמת שיהיה כאילו נבנה בית-המקדש, אלא כשתהיה בתכלית-רוממות-קדושתה, על-ידי תלמידי-חכמים העוסקים – והכוונה היא העוסקים [ולא רק הלומדים או הקוראים], והיינו בעמל ויגיעה, להעלות הלכה על מתכונתה". מופיע בתוך הסכמתו של האדר"ת בראש 'ליקוטי הלכות על סדר קדשים' של ה'חפץ חיים'. וע' שיחות הרב צבי יהודה תלמוד תורה עמ' 325). כלומר, לא חייבים להבין לעומק מה שקוראים שם, אבל גם בתפילה צריך להבין מה שאומרים ולא לקרוא בקריאה מהירה בלי הבנה, שאז אין זה נקרא "תורת העולה" (וכתב רבנו בחיי בפרשת צו, ויקרא ז לז: "ודרשו רבותינו ז"ל… כל העוסק בפרשת עולה כאילו הקריב עולה… והענין שהוא מתבונן בביאור הפרשה אל איזה ענין היא רומזת, כי מתוך כך יתגלו עיני שכלו ויבינו נפלאות מתורת הקרבנות, ובזה ישתדל יותר בקיום התורה והמצות ויהיו עונותיו נמחלין לו כאילו הקריב קרבן, כי אין לומר שתהיה הכונה שיהגה ויגרוס לשון הפרשה בפסוקיה הערומים בלבד מבלי שיתבונן בפירושם… ומטעם זה תקנו זכרונם-לברכה [- כוונתו לסדר רב עמרם גאון] בסדר תפלתנו משנת 'איזהו מקומן' לאומרה בכל בוקר ובוקר…").

אבל הלימוד האמוני של ענייני הקרבנות ודאי שייך לנו, הן הפסוקים שבתורה בספר ויקרא, והן אלה שבחומש שמות. הקרבנות עניינם זיכוך עליון של האדם, והלימוד מצטרף לאותו זיכוך, כמו שרואים בדברים המופלאים שכתב מרן הרב קוק בפירושיו על ענייני הקרבנות בסידור 'עולת ראיה'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
8 תגובות - 6 דיונים מיין לפי
1
רציתי לקרוא את הכתבה, אבל זה כל כך ארוך.. מה שהופך את ה
רוני | 18-03-2016 11:36
את הקריאה לבלתי אפשרית. איבדתי אותך מהר מאוד.
2
תילי תילים של מילים
| 18-03-2016 14:49
שמצדיקות פשע נורא והמוני נגד בעלי חיים.
3
לרועי, לאכול בשר זה טבעי ובריא!
יניב | 19-03-2016 21:20
4
היכן המילים הקשות נגד הפלות?? שאמא רוצחת את ילדיה?
למספר 2 | 20-03-2016 8:01
חלק מהפמיניסטיות מצדיקות רצח עוברים {שאמא רוצחת את ילדיה...} ומתנגדות לאכילת דבש...... אם זו לא צביעות ,מה כן?? על זה אמר דוד המלך, "זובחי אדם ,עגלים ישקון"...
כי הנבלות הארורות האלה לא פמיניסטיות בכלל - אלא נאציות.
אוראור | 13-03-2017 17:04
הנאצים הארורים היו בדיוק כאלו: ריחמו על בעלי חיים - אבל לא על בני אדם. בכלל - הצביעות של חלק מהפמינאציות באה לידי ביטוי בתחומים רבים - ולא רק בזה - אבל זה בהחלט תחום עיקרי - שרק מוכיח שהן לא יותר טובות מהנשים שפעלו בשירות היטלר. אגב - אני לא מצטערת על הכתיבה הכמעט בוטה - זה בכוונה - כדי שתבינו כמה טיפוסים צבועים כאלו מעצבנים אותי [ וכנראה שלא רק אותי].
5
1 - צא מהסמארטפון יהיה לך יותר קל...
דתי | 20-03-2016 13:28
סליחה באמת שהפרשנות של רש"י או אור החיים לתורה ארוכים...
6
מאמר מרתק שמצאתי בנושא הצמחונות
הכי מעניין שמצאתי | 23-03-2016 9:18
להיות צמחוני זה יותר מוסרי? מה דעת התורה בנידון? האם להיות צמחוני זה יותר מוסרי? דניאל בלס, במאמר מרתק במיוחד, על צמחונות, מוסריות ומה שביניהם ישנם אנשים שנחשפו לצמחונות, ומאז חשים רע עם עצמם על כך שהם מתאווים לבשר ו"נהנים" על חשבונם של בעלי החיים. בתוך תוכנו, כולנו היינו רוצים להיות בריות רוחניות "מושלמות", שלא מזיקות לאף יצור, ושלא נדרשות לתאוות ויצרים משום סוג. את זאת נשיג ללא ספק בעולם הבא. אך בעולם הזה נבראנו עם גוף בעל צרכים ותאוות שונים, שהתורה מלמדת כיצד להגבילם מבלי להתנזר מהם. מטרת האדם בעולם הזה היא לקדש את החומר ולרומם את נשמתו מתוך החומר, להתמודד ולהגביל את יצרינו למען ה', מבלי להתכחש לטבענו האנושי. לכן, השאלה הראשונה שאנו צריכים לשאול היא, האם אכילת בשר היא טבע אנושי מולד או נרכש? האם האדם נועד להיות אוכל בשר, או צמחוני? התורה טוענת שעד ימי נח היו כל בני האדם צמחונים, מה שיכול להצביע על כך שהפיזיולוגיה שלהם היתה אולי שונה משלנו (ראיה לדבר, שבדורות אלו בני אדם חיו במשך מאות שנים). בנוסף, ייתכן שהתוספתן שלנו הוא שריד מימי אדם הראשון, בהם יכלו בני האדם להשיג את כל הנדרש להם בקלות מן הצומח ולעכל תאית כמו כבשים וארנבים. מכל מקום, לאחר המבול הותרה אכילת הבשר, ומכאן בני האדם קיבלו לראשונה את הטבע הפיזיולוגי והנפשי מאת הבורא לצרוך בשר. מבחינה פיזיולוגית, לא ניתן להכחיש את העובדה שיש לאדם בימינו את היכולת הפיזית לאכול בשר ולעכל בשר, תוך שהוא משיג ממנו אנרגיה (קלוריות), חלבונים וויטימנים חשובים לגופו. מנגד זאת, גוף האדם כלל אינו יכול לעכל תאית (צמחייה ועשב) כמו כל בעלי החיים הצמחונים, כגון ארנבים, פרות וכבשים. כמובן שאכילת בשר בצורה מופרזת, ובמיוחד בשר אדום, אינה בריאה לגוף, במיוחד בתקופה זו של דור השפע וההגזמה. עלינו לזכור שגם שתיית יין במידה מופרזת מזיקה לגוף, למרות שהיין מגיע במקורו מן הצומח. כל מאכל יכול להזיק לגוף במידה מופרזת. לשם כך המציאו ארגוני הבריאות את "פירמידת המזון" הידועה. חכמי ישראל נהגו לאכול בשר רק בשבתות וחגים ולא בימי חול. נוכל לומר, כי במידה מבוקרת, הבשר בריא ואיננו מזיק לגוף האדם. על כן פירמידת המזון המקובלת בארץ ובעולם ממליצה לאדם הממוצע לצרוך מרכיבים מן החי. הבורא יצר אותנו עם הטבע והתאווה לאכול מזון מן החי, בשר, ביצים וחלב, ולא כיצורים צמחוניים. קיימת הסכמה מדעית גורפת שהאדם הוא "אמניבור", שפירושו, אוכל-כל. בספר דברים (פרק יב, טו) מתיר ה' את אכילת הבשר, ומכנה אכילה זו בשם תאווה: "רק בכל-אוות נפשך תזבח ואכלת בשר, כברכת ה' אלוקיך אשר נתן לך בכל שעריך... ואמרת אוכלה בשר, כי תאווה נפשך לאכול בשר - בכל-אוות נפשך תאכל בשר". התורה מתארת את אכילת הבשר כדבר משמח: "וזבחת שלמים ואכלת שם ושמחת לפני ה' אלהיך" (דברים כז, ז). כפי שאנו רואים, התורה מתייחסת לבשר כאל תאווה אנושית ידועה ומפורסמת בטבע האנושי, וכמו במרבית התאוות, מוסרת לנו היהדות מגבלות כיצד למסגר את תאוותנו, כלומר: אילו בעלי חיים מותרים ואסורים באכילה, באיזו דרך יש לשחוט את בעלי החיים שהותרו לנו, ואיסורים נוספים, כמו האיסור לאכול את הדם. חז"ל נדרשו גם הם להתייחס לסוגיה זו לפני קרוב לאלפיים שנה, בהקשר מעט שונה. כאשר נחרב בית המקדש השני, חשבו לגזור איסור על אכילת הבשר מטעמי אבלות על בית המקדש. אך חז"ל לא תיקנו איסור זה משום הטעם: "שאין גוזרין גזירה על הציבור, אלא אם כן רוב הציבור יכולים לעמוד בה" (מסכת בבא בתרא, דף ס, עמוד ב). כלומר, חז"ל הגיעו למסקנה שבני האדם לא יהיו מסוגלים לעמוד באיסור גורף על אכילת הבשר. אם נביט בעולם סביבנו, נגלה שמאז הופיעה האנושות ועד עצם היום הזה, לא נוצרה מדינה אחת בעולם כולו שבחרה להיות צמחונית. גם התרבויות הטבעיות ביותר, הסינים, האפריקאים והאינדיאנים, עסקו בצייד וצרכו בשר ודגים. אמנם היו לאורך ההיסטוריה קבוצות וכתות שבחרו באורח חיים צמחוני, אך לעולם לא תרבות שלמה שבחרה בצמחונות כאורח חיים. חז"ל גילו לנו את הסיבה לכך: מכיוון שאכילת הבשר הינה טבע אנושי, אין מצב שבו ציבור שלם יהיה מסוגל להתנזר ממנה. צמחונות היא סוג נוסף של התנזרות מטבע אנושי, וככזו היא היתה ותישאר נחלת יחידים. הבורא בכבודו ובעצמו יצר את התאוות שלנו, והוא אשר טבע במין האנושי הנאה גדולה כל כך מאכילת בשר, מלבד הצורך הטבעי להשגת אנרגיה וויטימינים. זו הסיבה שכל התרבויות הגיעו לכך. יש הטוענים כי לאחר בוא המשיח והגאולה, כשנהפך לבריות קדושות ורוחניות יותר, נתעלה על רבות מהתאוות האנושיות עימן ירדנו לעולם, ואז לא נזקק שוב לאכילת הבשר. זו היתה גישתו של הרב קוק זצ"ל, שלא היה צמחוני, אך טען שלאחר הגאולה נתקדם שוב למדרגה זו של האדם הראשון. יחד עם זאת, הרב קוק גם הזהיר שהנסיון להגיע למידה שכזו לפני הגאולה יבוא על חשבון הדאגה לבני האדם, מכיוון שכיום כח האהבה של האדם מוגבל. על כך נדון בהרחבה בהמשך הכתבה. מטרת הדברים הללו היתה לומר, שאם האדם נברא כיצור שאוכל ומתאווה לבשר, ובנוי לצרוך בשר הן מבחינה גופנית והן מבחינה נפשית, הרי שלא יהיה זה הגיוני להטיף "מוסר" שלא לאכול מזונות מן החי. שכן, כך הבורא יצר אותנו. כמובן שכיהודים עלינו להגביל את תאוותנו כפי שמורה לנו התורה, לדאוג ולרחם על בעלי החיים כפי יכולתנו, אך לא מוטל עלינו בשום אופן להתנזר מהטבע האנושי שלנו. האם בעלי חיים סובלים כבני אדם? למרות שהבורא טבע בנו את הצורך והרצון לאכול בשר, עדיין יש אנשים שמרגישים רע עם העובדה, שבעלי החיים נדרשים לסבול על חשבוננו. בכתבה הקודמת הבאנו דוגמאות רבות לרגישות הרבה בה התורה דורשת מאיתנו לנהוג עם בעלי החיים שברשותנו, משום שאין ספק שבעלי חיים מרגישים צער וכאב, אך האם הם מרגישים צער כמו בני אדם? נראה שככל שהתרחק האדם מן הטבע ומן הטיפול הישיר בבעלי החיים - כך הוא נוטה יותר ויותר להאנשה כלפיהם. ההיכרות של מרבית הילדים בדורנו עם בעלי חיים, מגיעה מדמויות מצויירות שפגשו על המרקע ובספרים, יותר מאשר הגידול והטיפול בתרנגולות ובעזים. אנשים שוכחים מהם בעלי החיים, ועל כן מאנישים אותם יתר על המידה. רבים שכחו, או אינם יודעים, שבעלי החיים פועלים על אינסטינקטים (תכונות מולדות), ואינם חושבים מחשבות או מבינים. ציפורים אינן לומדות לעוף, אלא ידיעה זו טבועה במוחן כתכונה מולדת, בדיוק כפי שנמלה יודעת כיצד לבנות קן או להשיג אוכל בשיירה. בעלי חיים אינם יודעים כלל מהם "רחמים": אותה חתולה שדאגה במסירות נפש לגוריה הקטנים, תהיה מסוגלת לתקוף אותם כעבור כמה חודשים עבור פיסת מזון, כאשר יהיו בוגרים יותר. דובים שנקלעים לרעב ממושך יאכלו את הגורים שלהם, כי רק כך הם יוכלו לשרוד ולהביא עוד גורים לעולם בעתיד. אין בעלי חיים "טובים" או "רעים" בטבע, כי אין להם בחירה בין טוב לרע. מעשיהם נקבעו עבורם מראש, והם מתנהגים באופן אוטומטי לפי התכונות הטבועות בהם. מכיוון שבעלי החיים פועלים על פי אינסטינקטים, ניתן למצוא דרכים קלות לאלף אותם. מכאן נבין, שאין לבעלי החיים מחשבה מוסרית או רעיונות של צדק, שכן, כל פעולותיהם נובעות מתכונות מולדות שהבורא טבע בהם במטרה שיצליחו לשרוד בטבע. הזברות אינן מתלוננות על כך שיש אריות, הן פשוט חיות את הסיטואציה הזו בדיוק כפי שקודם לכן אכלו עשב ושתו מים. ה' ברא את בעלי החיים ללא יכולת מוסרית, כך שהם אינם מבחינים בין טוב לרע, ולכן מטבעם אינם מתלוננים על מה שאנו מגדירים כרוע או כסבל. זברה שנטרפת על ידי אריה לא מרגישה את הצער-המוסרי שאנו מרגישים כלפיה, היא אינה שואלת "למה?", ואין לה תחושה של חוסר-צדק, עצב או כעס כלפי הבריאה. היא מקבלת את הדברים כפי שהם, ואינה מצטערת על כך שמתה "על לא עוול בכפה". כמו כן, בשונה מבני האדם, בעלי החיים אינם נגעלים מריח רע, ואף עשויים להימשך אליו. בהמות מטבען מצטופפות בקבוצות דחוסות גם בטבע, יושבות במקום אחד במשך שבועות וימים, ואינן חשות שעמום כבני אדם. ארנבים וחיות רבות מסוגלות לשבת ימים וחודשים במחילות. יש לשים לב, כי אין פירוש הדבר שבעלי חיים אינם מרגישים צער וכאב. ברור מעל לכל ספק שיש לבעלי החיים רגשות. יחד עם זאת, אין להם שליטה ומחשבה על הרגשות הללו. ומכיוון שאין לבעלי החיים מחשבה ובחירה, יש להימנע מהאנשה המציירת להם תכונות אנושיות של הבנה ורגש מוסרי. בנוסף, אין ספק שבעלי חיים מתוחכמים יותר, מרגישים יותר צער, מאשר בעלי חיים "פשוטים". העובדה שאנו היהודים אוכלים רק בעלי חיים תמימים וחסרי הבנה (כגון פרות ותרנגולים), מבטלת מאיתנו מידה של אכזריות הנפוצה אצל הגויים בעולם, האוכלים בעלי חיים מתוחכמים יותר (כגון חזירים, כלבים, חתולים, קופים, דולפינים, לוויתנים וכו'). האם מטרת המצוות היא לרחם על בעלי החיים או לרומם את האדם? אמנם ראינו דוגמאות למצוות רבות שלכאורה מראות התחשבות כלפי בעלי החיים, ואף הגמרא מציינת דוגמאות רבות להקפדה של ה' כלפי מי שמזלזל בכאבם של בעלי החיים. אך אין פירוש הדבר שמצוות אלה נועדו עבור בעלי החיים. עובדה שבעלי החיים הורגים ונהרגים בטבע, עם או בלי האדם. חז"ל אוסרים לומר שמצוות שונות נועדו עבור בעלי החיים, כי יש לראות בכל המצוות את גזירותיו של מלך. כך נאמר במשנה: "אומר על קן צפור יגיעו רחמיך... משתקין אותו" (משנה במסכת ברכות דף לג, עמוד ב). כלומר, אדם שאומר שמצוות שילוח הקן מראה את רחמיו של הקב"ה על בעלי החיים, עוצרים אותו ומתקנים את דבריו. הרמב"ם מבאר, שאם מצוות שילוח הקן נועדה עבור היונים, אז התורה היתה צריכה לאסור את אכילת כל בעלי החיים מטעם זה של "רחמים" על בעלי החיים. הקב"ה בעצמו יצר מציאות שבה בעלי חיים טורפים אלו את אלו, אם כן, מדוע ידרוש מאיתנו לרחם על בעלי החיים שברשותנו, כאשר אינספור בעלי חיים כבר נטרפים באכזריות בעולמו? התשובה לכך נמצאת בפתגם שאמרו חז"ל: "לא ניתנו המצוות, אלא לצרף בהן את הבריות" (בראשית רבה, מד, א). כמו שהצורף מצרף את היהלומים, כך המצוות מתקנות אותנו ומרוממות את נשמותינו. הבורא יתברך נתן לנו מצוות אלו הנוגעות לצער בעלי חיים, לא עבור בעלי החיים - אלא עבורנו, בכדי להחדיר בליבנו את מידת הרחמים על הבריאה. כך, לדוגמא, התורה דורשת מאיתנו לכסות את הדם של הבהמות הנשחטות, וגם לא לאכול את הדם. בנוסף, התורה אוסרת לאכול גדי בחלב אמו. מובן שמצוות אלה לא נועדו עבור בעלי החיים, שבמילא לא מבינים דבר, לא בחייהם ובטח שלא במותם. אלא, שהמצוות נועדו ללמד אותנו לא לזלזל בבריאה ובמה שניתן ברשותנו. זוהי הדרך של התורה להטביע בנו מידת אכפתיות, חשיבות ורחמים, שבאמצעותן זוכים אנו להידמות לקב"ה. חשוב לא לצער בעלי חיים - למען חיזוק רגש הרחמים שלנו. הקב"ה לא רוצה שנאבד את צלם האנוש שלנו, אך מותר לשחוט ולאכול בעלי חיים, ולהשתמש בהם לצורך. כך נקשר האדם לבריאה שיצר הקב"ה, על ידי השימוש בטבע ובבעלי החיים, במידה ובהגבלה שמפתחת אצלו את רגש הרחמים. דווקא המגע והצורך בבעלי החיים מאפשר לנו לקיים מצוות אלה, שמצרפות את הבריות. האם קיימת סכנה מוסרית בצמחונות? במבט ראשון השאלה נראית מצחיקה. על פי רוב הצמחונים הם אלו אשר יאשימו אותנו, את "אוכלי הבשר", בחוסר מוסריות. אך, עד כה ראינו שהאדם נברא עם הצורך והתאווה לאכול בשר, וגם למדנו לא להאניש את צערם של בעלי החיים יתר על המידה. כמו כן למדנו שמטרת התורה היא לרומם האדם, וללמדו כיצד להגביל את תאוותיו מבלי להגבילם. ההתנזרות אינה מומלצת בעיני התורה, ואפילו נזיר שמתנזר מיין ותספורת, נאלץ בסוף ימי נזירותו להקריב קורבן חטאת. כך חינכו אותנו חז"ל במסכת תענית (דף כב): "אסור לאדם שיסגף עצמו". שלמה המלך החכם באדם כתב: "אל תהי צדיק הרבה, ואל תתחכם יותר, למה תישומם?" (קהלת פרק ז, טז), תישומם פירושו להיות פרוש ומובדל מן הבריות (ע"פ מצודת דוד). הקב"ה ברא את האדם כדי שישתמש בתאוותיו ובצרכיו לעבודת הבורא, ולא כדי שיתנזר מהם. האם יהיה זה נכון "להתחכם" ולנסות להיות "צדיק הרבה"? צמחונים רבים בטוחים שהם צדיקים יותר מרוב בני האדם, וגם אם אינם אומרים זאת במפורש, הם חשים שההתנזרות שלהם מוכיחה על עליונותם המוסרית, על היכולת שלהם להתגבר על הטבע האכזרי שיש באדם. מלבד התמודדות עם גאווה, עשויים חלק מהצמחונים לחוש זלזול ואף התנשאות כלפי "אוכלי הבשר", שאינם "חזקים" או "מתחשבים דיים" להתנזר מתאווה זו. שלמה המלך אמר: "אלוקים עשה את האדם ישר, והמה ביקשו חשבונות רבים" (קהלת פרק ז, כט). האם ייתכן שהתעסקות מוגזמת ברגשותיהם של בעלי חיים עשויה להוביל לאכזריות כלפי בני אדם? לפני שנציג דוגמאות, עלינו להדגיש תחילה שיש להזהר מאוד מדימויים והשוואות הנוגעות לשואה הנוראה. השוואות אלו נוטות לרוב לדמגוגיה ורחוקות מן האמת. כך לדוגמה, רבים טוענים שהיטלר ימ"ש היה צמחוני, אך האמת היא שהוא לא היה צמחוני מתוך בחירה, כי אם מסיבות רפואיות. למרות הנאמר, ובהסתייגות רבה מהקצנת הנושא, ניגע בנקודה חשובה וגם רגישה זו, והיא העובדה המאוד מוזרה שרבים מן החוקים המדיניים הנוגעים לצער בעלי חיים, נוסדו לראשונה בגרמניה הנאצית... הנה מספר דוגמאות: "ב-21 באפריל 1933, בסמיכות מיידית לעליית הנאצים לשלטון, העביר הפרלמנט שורת חוקים המסדירים שחיטת בעלי חיים. ניסויים בבעלי חיים הוצאו מחוץ לחוק בבווריה ובפרוסיה, ואחר כך הותרו בתנאים מגבילים. סוסים, כלבים, חתולים וקופי אדם זכו להגנה מיוחדת. היו חוקים מיוחדים בנוגע לפירזול סוסים והמתות חסד, ואף הנחיות באשר לבישול לובסטרים וסרטנים במסעדות. בשנים 1934-1935 עבר המיקוד בחקיקה הנאצית לחיות הבר. הענישה על עבירות על החוק היתה חסרת תקדים בחומרתה ביחס למקובל במדינות אחרות באותה תקופה... ב-1936 נוסד האיגוד הגרמני לפסיכולוגיה של בעלי חיים, וב-1938, נושא ההגנה על בעלי חיים התקבל כחומר לימוד רשמי בבתי ספר ציבוריים ובאוניברסיטאות בגרמניה. העיסוק בהגנה על בעלי חיים בגרמניה הנאצית נמשך כמעט עד סוף מלחמת העולם השנייה" (פורסם בכתבה בשם "עבודת הגבולות בגרמניה הנאצית" (Ynet, 21.04.09), מתוך הספר Regarding Animals). מבחינה פסיכולוגית, קשה מאוד להסביר תרבות שכזו: כיצד ייתכן שאנשים שהיו רוצחים בני-אדם ללא רגשות מצפון, באדישות קרה ומחושבת, התחשבו כל כך בצערם של בעלי החיים? האם הסתירה אינה זועקת מאליה? הבה נזכור שהנאצים לא ריחמו גם על בני מינם הגרמנים, והיו רוצחים בתאי הגזים נכים וסוטים שלא פגעו באיש, במחשבה שבכך הם משבחים את הגזע שלהם (תוכנית זו נקראה בשם T4 ובה רצחו כ-90 אלף גרמנים בעלי נכויות, מומים מולדים ומחלות). אם על נכים ומסכנים שהם בני-משפחתם לא ריחמו, והיו חונקים למוות ללא נקיפות מצפון, מדוע, אפוא, דאגו והתחשבו כל כך שלא לצער בעלי חיים בעת הריגתם? כיצד ייתכן שעל בני אדם ערכו הנאצים ניסויים רפואיים איומים ומפלצתיים, ובו בעת אסרו לערוך ניסויים רפואיים על בעלי חיים? חלילה וחס מלומר, או אפילו לרמוז, שיש קשר כלשהו בין רצח לבין צמחונות, כי עובדה שהנאצים לא היו צמחונים. אך מצד שני, גם לא נוכל להתעלם מהעובדה שתרבות שכה דאגה לסבלם של בעלי החיים, ואף התעניינה מאוד ב"פסיכולוגיה של בעלי חיים", מנגד זאת התעללה כה רבות במין האנושי באדישות קרה ומחרידה עד אין קץ. כיצד הדבר ייתכן? גם בשנות האלפיים שמענו על "דאגה" דומה לבעלי חיים, כאשר אנשיו של ארגון צמחוני ידוע, שלחו בעבר מחאה אל יאסר עראפת בגלל הפגיעה בבעלי חיים, לאחר ש''חמור תופת'' טעון בחומר נפץ נהרג במהלך פיגוע טרור נגד ישראלים... גארי יורופסקי, טבעוני נלהב המדבר רבות בשבח הטבעונות, טוען שהוא חס על בעלי חיים כפי שהוא חס על בני-אדם, אך מי שיעקב אחרי פעולותיו יגלה שאין לו בעיה לפגוע ברגשותיהם של בני אדם בשל דאגתו לבעלי החיים. באתרו כתב: "הגיע הזמן לשחרר בכוח את בני משפחתנו החיות מהשובים שלהם, אפילו אם זה אומר לפצוע או להרוג מישהו במהלך הדברים". בעקבות אמירה זו ביטלו האוניברסיטאות את הרצאותיו. והשאלה שאנו שואלים: האם רחמים רבים מידי על בעלי חיים עשוי להוביל לזילות בבני אדם? בתנ"ך אנו מוצאים התייחסות ישירה לכך: "זובחי אדם - עגלים ישקון" (הושע פרק יג, ב). פסוק זה טוען שחיבה מוגזמת לבעלי חיים יכולה להוביל לזילות בבני אדם. חשוב שוב להדגיש, שאין בדברים אלה כדי לקשור חלילה בין פגיעה בבני-אדם לבין צמחונות או טבעונות. מטרת הנאמר היא רק להדגיש את הסכנה המוסרית המרחפת על מי שחש אמפתיה מוגזמת מידי לבעלי חיים. ובמילים אחרות, אהבה רבה מידי לבעלי חיים עשויה לבוא על חשבון אהבה לבני אדם. גיא (הפרטים שמורים במערכת), אינטלקטואל בן 40 ואיש משפחה שזכיתי להכיר באופן אישי בתור אדם ישר ומוסרי מאוד, שלח אלי את הסיפור האישי הבא: "מאז שעמדתי על דעתי, היתה בי חיבה וחמלה כלפי בעלי חיים. בשלב מסויים החלטתי שעלי לתרגם זאת למעשים, והחלטתי לאמץ שני כלבים. באופן טבעי חיבבנו אותם ככל שעברו הימים. במקביל נחשפתי לזוועות שנעשות במשחטות ברחבי העולם ובישראל. כשהבטתי על הכלבים, הבנתי שאין באמת הבדל בינו לבין הפרה שבמשחטה. בעקבות מחשבות אלו, לאחר זמן מה, התחלתי לאמץ אורח חיים צמחוני. בנקודה זו האמפתיה וההזדהות הרגשית עם בעלי חיים נסקה מעלה מעלה, ויחד עם זאת האמפתיה לבני אדם החלה להיסדק ולהתערער. חשתי שבעלי חיים אלו הינם אנוסים בטבעם, חסרי בחירה וחסרי אונים, בעוד בני האדם רודים בהם ומשעבדים אותם לצרכיהם בשל יכולותיהם השכליות כבני אדם. המסקנה המתבקשת ממסקנה זו: בני האדם הם הרעים, ובעלי החיים הם הקורבנות. צורת החשיבה הזו שחלחלה אט אט לתודעתי, למעשה עיוותה סולם ערכים יסודי בתוכי מבלי שהבחנתי בכך. כאשר נתקלתי באדישות או התעלמות מסבלם של בעלי חיים, חשבתי את בני האדם לאכזריים. לא הייתי אקטיביסט, אבל בתוך הנפש פנימה שיוויתי לבעלי החיים מערך רגשות אנושיים, תחושות פסיכולוגיות, ואפשר לומר שיצרתי האנשה לבעלי החיים. הדבר הביא אותי לזלזול בבני אדם, שהם כאמור הצד הרע שבסיפור. עיוות פסיכולוגי זה מסוכן מאין כמוהו - השלכת תכונות אנושיות ומרכיביהם על בעלי החיים הרסנית ומסוכנת לנפש. רחמנות ורגישות יתר כלפי בעלי החיים גררה תוצאה של התעלמות מרגשותיהם של בני אדם. אינני טוען שכל צמחוני או טבעוני נמצא במצב זה, אולם מבחינה פוטנציאלית הוא קרוב לכך הרבה יותר מכל אדם אחר. ובנימה אישית יותר, הצמחונות והטבעונות לדעתי באה לחפות על חסכים נפשיים ולמלא בנפש מקומות שרוקנו מכל תוכן ערכי. לדעתי חובה לחמול על בעלי חיים, אך יחד עם זאת גם חובה לזכור שהם בעלי חיים ולא בני אדם". דברים אלו מחזקים את מה שכתב הרב קוק זצ"ל, על כך שיש לאדם כח אהבה מוגבל בעולם הזה, כאשר האדם מרחם על בעלי חיים מעבר לנדרש ממנו - אהבה זו תינתן במוקדם או במאוחר על חשבון אהבתו לאחיו בני האדם. כך לדוגמה, מי שאוהב את כלבו הנאמן קצת יותר מידי, צריך להיזהר שאהבה זו לא תבוא על חשבון אהבתו וטיפוח ילדיו ה"פחות נאמנים". במקורות נוכל למצוא שיש לתופעה זו יסוד פסיכולוגי עמוק, הנוגע לתכלית החיים. רבי יוסף אלבו מזהיר בספר העיקרים, מפני התייחסות של הפקרות כלפי בעלי חיים, ומבאר שמסיבה זו התורה הגבילה אותנו בדינים רבים הנוגעים לאכילת הבשר, כיסוי הדם וכו', אך יחד עם זאת מזהיר אותנו הרב אלבו מפני דאגה יתירה, ומספר לנו שקין רצח את הבל רק לאחר שריחם על בעלי החיים יותר מן הנדרש ממנו, וזו לשונו: "כי קין לקח לו אומנות לעבוד את האדמה, לפי שהיה חושב שאין יתרון לאדם על בעלי החיים, אלא בזה, בהיותו יודע לעבוד את האדמה, להיותו ניזון ממבחר הצמחים. כי אחר שראה האדם ניזון מן הצמחים כשאר בעלי החיים, חשב שרוח אחד לכל, וּכְמות זה כן מות זה... אבל עיקר החטא היה לפי שלא חשב היתרון שיש לאדם על בעלי החיים לכלום, וחשב גם כן היותו אסור בהריגת בעלי החיים אחר היותו שווה אליהם לפי דעתו, כי כְּמות זה כן מות זה, וחשב שעיקר תכליתו היה לאכול ולשתות אחר היותו ניזון מן הצמחים כבעלי חיים" (ספר העיקרים, מאמר שלישי, פרק טו). הרב אלבו מלמד אותנו, שעיקר החטא של קין בא מזה שהתייחס לבעלי החיים כבני אדם, ולא הסכים לשחוט אותם לקורבן. מכאן אנו למדים יסוד חשוב: אכילת הבשר מזכירה לנו שיש בנו "צלם אלוקים" המבדיל אותנו מבעלי החיים, ולכן אנשים צמחוניים יחושו באופן פסיכולוגי קרובים יותר לבעלי החיים, ועשויים לאבד בכך את מידת החשיבות שהם מייחסים ל"צלם אלוקים" שלהם. בנוסף, חשוב לזכור כי בעלי החיים נבראו לתועלת האדם, ובלעדיו הם לא היו נבראים. התורה מלמדת את האדם לעשות פעולות "בשריות" כמו קורבנות ולשמוח באכילתו, לא רק כדי להשתמש בבעלי החיים למטרות קדושות של שמחה והתעלות בעבודת הבורא העליון, אלא גם כדי להזכיר לו תמיד את תכליתו הרוחנית כאדם לעומת בעלי החיים. גם רחמים צריכים סולם עדיפויות. התורה מזכירה לנו זאת באופן תדיר, שאיננו כשאר בעלי החיים ותכליתנו חשובה משלהם. עם זאת, אין זה אומר שהתורה מתירה להתייחס לבעלי החיים בהפקרות. כמו בכל עניין, התורה מלמדת אותנו לא להקצין רגשות. גם רחמים ללא מידה עשויים להזיק, כגון אותם יהודים שמרחמים כל כך על המחבלים ובני משפחותיהם, עד שהם תומכים באויבנו המבקשים לכלותנו. רחמים מופרזים יכולים להוביל לבסוף גם לשנאה. באופן דומה, האנשה ודאגה מוגזמת לבעלי-חיים יכולים להוביל לזילות בבני אדם. אמנם אין איסור מן התורה להיות צמחוני. אולם, על הצמחוני להכיר ולהיזהר מן הנזק המוסרי שעלולה הצמחונות להובילו. בע"ה נעשה את המוטל עלינו בתור עבדי השם, נשיג את המוסריות שלנו מתוך ובזכות התורה, ונשיג את התכלית האמיתית למענה נבראנו.
זה בהחלט נכון מה שכתבת - בעיקר המשפט:" האנשה
אוראור | 13-03-2017 17:07
ודאגה מוגזמת לבעלי חיים - יכולות להוביל לזילות בחיי אדם" - זה אמיתי כי כבר היו מקרים כאלו - למשל: המצרים הקדמונים או הגרמנים הנאצים. נראה שכל מילה מיותרת כבר - כי כבר אין מה להוסיף.