אי אפשר לברוח מאחריות ולומר: "זה לא אני"

אדם לא יכול להתנער מאחריות ולומר: "זה לא אני. אני לא בעסק", כמו שאנשים בגרמניה אמרו אחרי השואה: "לא ידעתי מה קורה". – לא נכון! ידעת בדיוק מה קורה, שתקת ועודדת! גם הבכורות ידעו מה קורה במצרים, והבכור הוא האחראי

אי אפשר לברוח מאחריות ולומר: "זה לא אני"
  (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

אנחנו מתקרבים ליציאה ממצרים, אבל לפניה מגיעה מכת בכורות. היא נראית מכה מאוד אכזרית, כי מה חטאו אלה המצרים שנולדו ראשונים, שהם צריכים למות?

אדם לא יכול להתנער מאחריות ולומר: "זה לא אני. אני לא בעסק", כמו שאנשים בגרמניה אמרו אחרי השואה: "לא ידעתי מה קורה".  – לא נכון! ידעת בדיוק מה קורה, שתקת ועודדת! גם הבכורות ידעו מה קורה במצרים, והבכור הוא האחראי. הוא שנולד ראשון להוריו, ואכן מוטלת עליו אחריות רוחנית-מוסרית למשפחתו. ואם הוא לא מטפל בחטא – ייענש. במיוחד בימים הקדומים, בהם הבכור אכן היה ממש במעמד של כעין כהן, אחראי וחשוב. אם כן, בכורי מצרים לא יכולים להתנער מאחריותם למה שנעשה.

אבל לא תמיד הבכור באמת מוכשר לקחת אחריות. לפעמים תכונותיו לא מתאימות לכך, ודווקא הקטן באחים יותר משמעותי למשפחה. אפילו אצל בני יעקב, יהודה היה מנהיג יותר מאשר ראובן.

נכון. והבל יותר טוב מקין, ויצחק מישמעאל, ויעקב מעשו. אבל אדרבה, כל אלה אכן התנערו מאחריות, כמו שאמר עשָו: "הנה אנכי הולך למות, ולמה זה לי בכורה" (בראשית כה לב). לא אכפת לי מכלום.

אז עניינה של מכת בכורות הוא שהבכורים המצריים לא מימשו את האחריות הנדרשת מהם, ועליהם לשאת בתוצאותיו של החטא הגדול?

נכון. אחריות היא מילה מאוד רצינית. אדם צריך לקחת אחריות, לדעת שהוא אחראי, ולא להתחמק ולומר: "זה לא אני", או: "לא ראיתי ולא ידעתי". כמו המילים משיר המחאה האמריקאי: "כמה זמן צריך לקחת עד שבן-אדם יוכל להיקרא בן-אדם?" (How many roads must a man walk down Before you call him a man?). כמה זמן יאמר האדם "לא ראיתי", עד שיהיה בן אדם וייקח אחריות? צריך להיות אחראי בחיים.

ב. בתחבֻּלות תעשה לך מלחמה

לפני היצירה ממצרים, מתבקשים בני-ישראל לשאול משכניהם כלי כסף וכלי זהב (שמות יא ב). אנחנו יודעים ששאלה זאת לא נועדה להשבה, וכלי הכסף והזהב יישארו אצל הישראלים. אם מגיע לנו, בני-ישראל, לקבל כלי כסף וכלי זהב כשכר על כל שעבדנו, למה לעשות זאת בצורה כל-כך עקיפה? וכי הקדוש-ברוך-הוא לא יכול לסדר דרך יותר ישרה לתשלום החוב שלנו?

קודם כל, אתה צודק שכל כלי הכסף והזהב אכן מגיעים לנו. הרי זה מה שמספרת הגמרא, כי בזמן מלכותו של אלכסנדר מוקדון תבעו אותנו המצרים לפניו, ואמרו: "תנו לנו כסף וזהב שנטלתם מאיתנו"! הלך גביהא בן פסיסא ואמר להם: אין בעיה – "תנו לנו שכר עבודה של שישים ריבוא, ששיעבדתם במצרים שלשים שנה וארבע מאות שנה" סנהדרין צא א). גם לפני כמה עשרות שנים חזר דיפלומט מצרי בן ימינו על אותה טענה מגוחכת. אם-כן, ברור שכל זה היה מגיע לנו (ולעצם חשיבותה של ההבטחה האלוהית לאברהם אבינו, "ואחרי כן יצאו ברכֻש גדול" [בראשית טו יד], ע' עין איה ברכות פרק א ס' קיד-קטו, ומבואר ב'טל חרמון' מועדים עמ' 201-202).

אחרי זה, אתה שואל למה לא 'דפקנו על השולחן' ואמרנו: "תנו לנו. מגיע לנו!". לפי רבנו ניסים גרונדי, הר"ן, אכן זו תחבולה אלוהית, כדי שהמצרים יגידו: "סימן שהם חלשים, לא בטוחים בעצמם, לא אומרים 'תנו לנו את שלנו'. אם-כן, נרדוף אחריהם ונכה אותם". כך הצלחנו למשוך את המצרים עד ים-סוף, שם טבעו. וכל זה מידה כנגד מידה. "…בדבר אשר זדו עליהם" (שמות יח יא) – אתה הטבעתם את תינוקותינו במים, גם אתם תטבעו במים (דרשות הר"ן בדרוש האחד-עשר, מובא במפגש פרשת וארא סע' ה) .

אז כל שאלת הכלים מהמצרים היא מהלך שסופו הוא קריעת ים-סוף?

כן. זו תחבולה לשדר חולשה מוסוות. כמו במשחק 'פוקר' – ייתכן שיהיו בידך קלפים חזקים אך תעמיד פני מְשחק חלש כדי לא להסגירם, אך גם ייתכן שיהיו לך קלפים חלשים – ובכל זאת תשחק חזק, בעזרת "פוקר פייס", כמובן. אם-כן, ריבונו-של-עולם שיטה במצרים.

ובכל זאת, דרך זאת נראית כרמייה. כלומר, האם לא היה ניתן להציג חולשה בדרך אחרת?

אכן, גם בצורה אחרת הציגו, כפי שרואים בפרשה בהנחייה שאמר ד' אל משה: "דבֵּר אל בני ישראל וְיָשֻבו ויחנו לפני פי החירֹת בין מגדֹל ובין הים, לפני בעל צפון נִכחו תחנו על הים. ואמר פרעה לבני ישראל נבֻכים הם בארץ, סגר עליהם המדבר" (שמות יד ב-ג). כביכול התבלבלנו בדרך ולכן חזרנו אחורה ("וְיָשֻבו – לאחוריהם לצד מצרים היו מקרבין כל יום השלישי כדי להטעות את פרעה, שיאמר תועים הם בדרך". רש"י שם).  "כי בתחבֻּלות תעשה לך מלחמה" (משלי כד ו). לא נתאר את המצרים כאילו הם צדיקי הדור. הם מציקים לנו מאות שנים – גונבים לנו, חומסים אותנו, מענים אותנו והורגים בנו – ואנחנו צריכים לטפל בהם בפינצטה?! האם זהו 'דו"ח גולדסטון'? (- דו"ח חקירה מטעם האו"ם, נכתב על-ידי השופט היהודי הדרום-אפריקאי גולדסטון, שביקר קשות את צה"ל על התנהלותו במבצע 'עופרת יצוקה' ברצועת עזה. לימים, התחרט על מסקנותיו בדו"ח, וטען כי אילו היה מקבל את כל המידע היה מסיק אחרת).

האם הגזמתי בדבר?

נכון. הם לא היו צדיקים, ופעלנו נגדם גם בערמה.

 ג. הדם על הבתים – מסירות נפש קודמת לניסים

בהמשך הפרשה, בני-ישראל מתכוננים ליציאה ומצטווים למרוח מדם קרבן הפסח על המשקוף ועל שתי המזוזות (שמות יב ז), ובלשון הפסוק זה נראה כדי לסמן את הבית: "והיה הדם לכם לאֹת על הבתים אשר אתם שם, וראיתי את הדם ופסחתי עלֵכם…" (שם יב יג). לשם מה סימן זה? הרי הקדוש-ברוך-הוא מכיר אותנו, ואינו צריך סימן כדי לפסוח על בתי היהודים.

הקדוש-ברוך-הוא ודאי מכיר אותנו, אולם השאלה היא האם אנחנו מכירים אותו? כלומר, היה זה מעשה גבורה שנִדרש מאיתנו. הרי המצרים עשו מן הצאן עבודה-זרה, ופה היהודים מעיזים לשחוט את אלילם לא בסתר, אחרי שצולים אותו גם ריח הקרבן חזק מאוד ומתפשט לכל עבר, וקודם לכן מפרסמים את הדבר פרסום גדול במריחת דמו על פתחי הבתים! זו מסירות נפש עצומה (כדברי משה אל פרעה אחרי הצעתו שנזבח לד' בארץ מצרים, מבלי לצאת ממנה: "הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלֻנו". שמות ח כב). אם-כן, לא הדם הוא שמציל את ישראל, אלא מסירות הנפש שלהם היא שמצילה (ע"פ פירוש רבנו בחיי על הפסוק "וראיתי את הדם ופסחתי עליכם" [שם יב יג]: "אין הדם מונע הנגף, ולא מניעתו מביא הנגף, אבל לִמדך הכתוב כי מי שהאמין בהקדוש-ברוך-הוא אמונה שלֵמה ותלה בו בטחונו, ולא חשש לאימת פרעה וגזרתו, וזבח בפרהסיא תועבת מצרים ונתן מדם הפסח על המזוזות ועל המשקוף – הרי זה צדיק ובטח בהקדוש-ברוך-הוא, ראוי הוא שיגין עליו מן הנגף והמשחית". ובמלבי"ם שם: "'וראיתי את הדם' אינו ראיה חושיית, שהוא ית' לא יראה בחושים, כי ידע מה בחשוכא שאין חוש הראות שולט שם, רק רוצה לומר ראִיַת השכל, כמו 'ולבי ראה הרבה חכמה' [קהלת א טז], שיִראה המצוה שיעסקו בה ויחוס עליהם". וע' במפגש לפרשת בשלח סע' ג, "מסירות נפש וניסים").

זהו ערכה של מסירות הנפש. אמנם הקדוש-ברוך-הוא יעשה כאן ניסים רבים, אבל גם אתה צריך לעשות משהו. הגאון מווילנא קורא לזה "סוד תתקצט". סוד תשע-מאות תשעים ותשע. כלומר: אתה תיתן אחד, והקדוש-ברוך-הוא ישלים לאלף, כמו שכתוב: "הקטֹן יהיה לָאלף" (ישעיהו ס כב. מובא בספר 'קול התור' פרק ה [חלק א] סע' ז, ט). צריך איזו התחלה של נכונות ומסירות נפש מצידך. אתה מורח את הדם על המשקוף, מראה את אמונתך בד', מוסר את נפשך. אתה בא לקראת הקדוש-ברוך-הוא, כלשונו של רבי יהודה הלוי באחד משיריו: "בצאתי לקראתך – לקראתי מצאתיך" (בשיר "יה אנה אמצָאֲךָ").

מיקום המריחה על המשקוף הוא אמירה כלפי חוץ. כלומר, אתה לוקח את החלק החיצוני ביותר של הבית ומורח עליו את הדם, ובכך מפגין את האמירה שלך כלפי חוץ. למרוח את הדם בתוך הבית לא דרוש אומץ גדול, אבל המריחה על המשקוף אומרת שגם כלפי חוץ אינך מפחד.

בכך אתה אומר למצרים: אינני מפחד מכם! אני נאמן לקדוש-ברוך-הוא, והולך אחריו באש ובמים ("…כי באמת היו בישראל דברים מונעים הגאולה, כמו שאמרו רבותינו שהיו עובדי אלילים כמצרים, והיה רצונו ית' לטהרם ולנקותם, וצִוה עליהם קרבן פסח, ובזה יורו הוראה גמורה כי שבו מדרכם הרעה בשחיטת האלוה עצמו אשר היו עובדים אותו; והנה אות האהבה השלמה והסימן הגמור הוא לבלי יִכָּנס בלב האוהב שום פחד ודאגה מאיזה סכנה למלאות רצון הנאהב, אבל ישים נפשו בכפו ויסתכן לבלי הִמָּנע מעשות רצונו, לכן צִוה הוא ית' שיעשו ג' פעולות בזביחות האלוה של המצרים לעיניהם בפרסום גדול, ולא ישיתו לב על הסכנה העצומה פן יחרה אף מצרים עליהם בראותם עלבון יראתם ויקומו עליהם להשמידם, כמאמר משה 'הן נזבח את תועבת מצרים לעיניהם ולא יסקלונו', עם כל זה לא יִמָּנעו מלמלאות רצון המְצַוֶּה בשְוָקים וברחובות בבִזוי וקלון, עד הביאום אותו לביתם בקולי קולות ולא ייראו מן המצריים. יתר על כן, ישחטו הפסח בכנופי' ובעסק גדול משפחות משפחות בפרסום, וגם זה לא יפחדו ולא ייראו משונאיהם, והאחרון הכביד כי לא די להם בכל זה אבל גם אח"כ בעת אכלם אותו יפרסמוהו לכליון עיניהם ולדאבון נפש המצרים, בתִתם מדמו על משקופי הבתים והמזוזות לעיני כל עובר וידעו המצרים כי עתה יאכלו את יראתם, הלא יִנָּתקו מורשי לבבם להִקהל ולבוא עליהם בחרבות ורמחים ולנקום בתוך בני ישראל, הנה בכל זה יעשו רצון קונם ולא יהיה מורך בלבבם, ובזה אות נפלא על שלמות התשובה והִדבקם בו ית', והיותם כופרים בעבודת אלילים כפירה גמורה וחלוטה, וזהו 'והיה הדם לכם לאות', רצונו יהיה אות לכם על טוב כוונתכם ויושר אמִתת לבבכם עם אלהיכם… וראיתי במכילתא דאמר רבי יצחק שהדם לא היה בפנים אלא בחוץ כדי שיראו המצרים ויתכרכמו בני מעיהם…". 'הכתב והקבלה' שמות יב יג).

אם כן, המעשה הוא כלפי המצרים, ובשביל מעלתם וזכותם של ישראל המורחים, ולא בשביל הפוסח שמכיר אותנו.

ד. מָצות וחירות בתכונת הזמן

בנוגע למָצות, אנחנו מגדלים את הילדים על כך ש"מצה זו שאנו אוכלין" – כלשון ההגדה – "על שום מה, על שום שלא הספיק בצקם של אבותינו להחמיץ עד שנגלה עליהם מלך-מלכי-המלכים הקדוש-ברוך-הוא וגאלם. שנאמר, 'וַיֹאפו את הבצק אשר הוציאו ממצרים עֻגֹת מצות כי לא חמץ, כי גֹרשו ממצרים ולא יכלו להתמהמה וגם צֵדה לא עשו להם' (שמות יב לט)". אבל, כשקוראים את הפרשה, רואים שהציוויים על אכילת המצות – "ואכלו את הבשר בלילה הזה צלי אש ומצות, על מרֹרים יאכלֻהו", "שבעת ימים מצות תאכלו" (שם יב ח, יב טו) – נאמרו מראש לבני-ישראל, הרבה לפני שהתרחש סיפור החיפזון. חוץ מזה, אנו זוכרים שכבר ראינו מצות אצל לוט בסדום (בראשית יט ג). הן לא המצאה של המצרים ואף לא של ספר שמות. אם-כן, למה אכילת המצות כרוכה במעשה היציאה?

אתה צודק. גם לוט אפה מצות מכיוון שהיה אז פסח (רש"י יט ג). הסבר הדבר הוא, כמו שאומר הרמח"ל בספר 'דרך ד'', שכמו שאנחנו מתהלכים במקום, כך אנו מתהלכים גם בזמן. אכן, עניין המצות שייך למהות היום הזה מקדמת דנא, מבריאת העולם. כמו שיום הכיפורים הוא יום כזה ושבת הוא יום כזה, כך הוא פסח. אנו מצווים באכילת מצות בט"ו בניסן לא בגלל שבמקרה יצאנו אז ממצרים בחיפזון, אלא הפוך: משום שהקדוש-ברוך-הוא רצה שיהיו בט"ו בניסן מצות, שעניינן הוא חירות עליונה, לכן סידר שאז נצא ממצרים בחיפזון.

כמובן, יש גם טעם פשוט ליציאתנו ממצרים בחודש האביב – כדי שיהיה לנו נעים, לא קר מידי ולא חם מידי, ואהבת הקדוש-ברוך-הוא אותנו מתגלה בזה ("היום אתם יֹצאים בחֹדש האביב [שמות יג ד], שאין תלמוד לומר חֹדש האביב, אלא חֹדש שהוא כשר לכם – לא חמה קשה ולא גשמים. וכן הוא אומר מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בכושרות [תהלים סח ז] שאין תלמוד לומר בכושרות, מה תלמוד לומר בכושרות, אלא חֹדש שהוא כשר לכם – לא חמה קשה ולא גשמים". מכילתא דרבי ישמעאל בֹא, מסכתא דפסחא פרשה טז).

אבל זו גם מהות יום זה, שיש בו שפע אלוהי של חירות. המצה היא חירות. היא משוחררת מן התסיסה, מן החימוץ, מן האויר וההתנפחות. להיות פשוט, עניו, צנוע, עצמי. ומכיוון שזו תכונתו של יום זה, לכן הוציא אותנו הקדוש-ברוך-הוא דווקא בזמן זה. כך מסביר הרמח"ל – לא הזמן בא אליך, אלא אתה מטייל בזמן. ובטיולך אתה מגיע לשבת, מגיע לימים טובים. הזמן דומה למסגרת. מסגרת תלת מימדית, ארבע מימדים של ההויה, ואתה הולך בתוכה. הכל במסגרת הזמן (ספר 'דרך ד'', חלק ד סוף פרק ז. וע' מהר"ל ב'נצח ישראל' תחילת פרק כז).

ה. תסיסה אנושית וענווה מול ריבונו-של-עולם

משהו כאן מאוד מעניין. כל ימות הפסח אנחנו מתייחסים למצה כסמל הטוב, העצמיות, הנקיות והענווה, וללחם, לחמץ המנופח, כסמל הרע. אבל מיד למחרת הפסח חוזר הלחם להיות בעל ערך חיובי. הוא המזון הבסיסי והחשוב, אנחנו קובעים עליו סעודת מצווה ומברכים עליו ברכת המזון. רק בשבעת ימי הפסח, פתאום הוא הופך להיות האיש הרע (The bad man). לאן אני חותר? כנראה המצה היא משהו שלא מתאים לשגרת החיים שלנו, אלא משהו ששייך רק לזמנו. אך בכל הזמנים הרגילים, הלחם הוא הדבר האידיאלי.

נכון. כלומר, השאור הוא יסוד התסיסה שבחיים, ובסך-הכל אנו אנשים תוססים. בלי לתסוס אי-אפשר ליצור שום דבר. אמנם התסיסה כשלעצמה היא דבר מסוכן, שכן האדם עלול לתסוס גם לכיוונים שאינם טובים. זו מעלתו של היצר הרע – המכונה "שאור" (ברכות יז א) – שהוא מלא תסיסה. לעומתו, ליצר הטוב יש מעלה שהוא מלא קדושה, אבל חסרונו שהוא טיפוס 'רדום'. וחסרונו של היצר הרע, שהוא רע. אם-כן, יסוד התסיסה בעצמו הוא בעייתי, ועם זאת ניתן להשתמש בו לטוב, אך רק אם תהיה לו שמירה מעולה. לשם כך, צריך מידי פעם להשבית את שאון החיים, לשתוק ולהירגע, כדי לזכור שהכל בא מריבונו-של-עולם (ע' 'דרך ד'' שם תחילת פרק ח, ותחילת פרק ז בנוגע לימות החול והשבת. וע' ספר הכוזרי ג ה על התפילה ועל המועדים ביחס לזמן. ובאורות הקודש ג עמ' רעג "…המצה היא משתקת את כל שאון חיצוני" וכו').

בפסח, הזמן בו נולד עם-ישראל, יש לשים הצידה את יסוד התסיסה! אז צריך להזדרז בעבודת ד', ותו לא. מאוחר יותר, בשבועות, מקריבים חמץ – במנחת הביכורים, שהיא קרבן החמץ היחידי (ויקרא כג יז) – כי התורה שניתנה לעם-ישראל כוללת בתוכה גם את יסוד התסיסה. לכן, ניתן ליטול מן היצר הרע את מרצו לעבודת ד'. מתוך השתיקה בזמנה, מתוך השתקת החיים והשקטת החיים, אפשר אחר-כך לפעול וליצור. אז, השאור והתסיסה לא ימשכו אותנו למחוזות לא טובים (וע' במפגש לפרשת צו סע' ב, "זהירות מתסיסה בתוך הקודש").

ראיתי פעם פירוש יפה על זה, שהדבר דומה לתינוק. בתחילת חייו, התינוק רק יונק, ועדיין לא יכול לאכול לחם. כך עם-ישראל, יציאת מצרים היא ראשית דרכו, והמָצות הן משהו שטוב לעיתו ולזמנו, כמו שהרב אמר, אבל אחר-כך החיים מלאים באכילת לחם.

גם במנחות המוקרבות על גבי המזבח, "כל המִנחה אשר תקריבו לד' לא תֵעשה חמץ, כי כל שׂאֹר וכל דבש לא תקטירו ממנו אִשֶּׁה לד'" (ויקרא ב יא). לא רק החמץ אסור בהן, אלא אף הדבש. 'דבש' הוא מתיקות החיים, ואסור על גבי המזבח. כלומר, לא תמיד עבודת ד' היא מתיקות החיים. לפעמים עבודת ד' קשה, ויש להיות מוכן לכך מראש, ולא לומר – כמו שאומרים בזרם העידן החדש, הניו-אייג' – שעבודת ד' צריכה להיות תמיד תענוג עליון. אם-כן, כל החיים אתה יכול לאכול דבש, כלומר: איננו מתנגדים למתיקות בחיים, אבל ביסוד החיים דרושה נכונות לעבוד בשביל ריבונו-של-עולם (ע' עולת ראיה א קמד "ואם נתן בה דבש פסלה", ושם קמח "ועוד תני בר קפרא"). "לא מלקקים דבש", וגם לא תוססים. לפעמים צריך להירגע, להתמלא ענווה, כמו שדיברנו פעם על כך שעקדת יצחק היא תמימות מוחלטת של ביטול היש מול ריבונו-של-עולם (במפגש לפרשת וירא, סע' א, "עקדת יצחק – ניצחון התמימות").

ו. הקדושה הגנוזה בחמור

לקראת היציאה ממצרים, מקבלים בני-ישראל כמה מצוות מאוד מעניינות, כמו המצווה הראשונה –קידוש החודש, ואחר-כך מגיעה מצווה מיוחדת מאוד – פדיון פטר חמור. במבט ראשון זה נראה מאוד מוזר. גם בבהמות הטהורות יש קדושה בבכור, אבל פתאום מופיעה בהמה טמאה שכלל לא הוזכרה עד עכשיו, החמור, ודווקא את הבכור שלה אנחנו צריכים לפדות. מה כל-כך מיוחד בחמור, ומה הקשר שלו לסיפור?

אתה צודק. בכור בהמה טהורה צריך לתִתו לכהן, אימוריו מוקטרים על גבי המזבח ושאר בשרו נאכל על ידי הכהנים (רמב"ם הלכות בכורות א ב). אבל חמור הוא בהמה טמאה, אז מה יש בבכור שלו? התשובה היא, שהחמור אכן טמא, אבל בתוכו גנוז משהו טוב, דבר טוב שצריך להיות דווקא גנוז.

כאן אי-אפשר לא להזכיר מה שאומר מרן הרב קוק באגרת תקנ"ה המפורסמת, בשם תיקוני זוהר, שהדור שלנו, דורו של משיח, דומה לחמור, כמו שנאמר על המשיח "עני ורוכב על חמור" (זכריה ט ט. סנהדרין צח א, תנחומא בראשית א, וישלח א). במה הוא דומה לחמור? אומר הזוהר: החמור "ביש מלבר וטב מלגאו". הוא רע מבחוץ (ויש בו אף שני סימני טומאה, כך שבחיצוניותו הטומאה בולטת בו יותר מבחזיר ובגמל וכדו', שיש בהם רק סימן טומאה אחד), אך טוב מבפנים, שהרי יש קדושה בבכור שלו. עליך מוטל לפדות את אותו טוב שגנוז בפנימיותו, ולשם כך אתה זקוק להרבה חכמה דעת (אגרות הראי"ה ב עמ' קפח). זאת לעומת מצבים אחרים, בהם היינו טובים מבחוץ אך רעים מבפנים, כמו שאמרו חז"ל על ימי בית-המקדש השני: "אחרונים שלא נתגלה עֲוֹנם – לא נתגלה קִצם", ופירש רש"י: "בני מקדש שני רשעים היו בסתר".

במקום אחר מבאר מרן הרב קוק את הפסוק "…ולשון רכה תִשבָּר גָּרֶם" (משלי כה טו) – 'גָּרֶם', אומר שם הרב, זה 'חמור גָּרֶם'. אם אתה חמוש בלשון רכה, לשון של אהבה, לשון הקודש, לשון של חכמה, לשון פנימית – תשבר את הגרם ותגלה את הקדושה הגנוזה בתוך הדור הזה, שמבחוץ הוא גס ושפל, אבל בפנים הוא טוב ('שמונה קבצים' ב קנ).

אספר סיפור. במלחמת לבנון האחרונה, השניה, שמע איש אחד מבוגר מתל-אביב שפרצה מלחמה. לקח מהבית את הציוד הצבאי שלו, קסדה וכו', ונסע לחזית בלבנון לאחת היחידות. כשראו אותו שם, התפלאו: "מי אתה? מה אתה עושה פה?". ענה האיש: "זו הפלוגה שלי".  – "מה זאת אומרת 'הפלוגה שלך'? ממתי זו הפלוגה שלך?".  – "לפני עשרים-שלושים שנה הייתי כאן המ"פ".  אמרו לו: "אבל עכשיו אתה כבר לא מ"פ. לך הביתה, סבא".  אך הוא בשלו: "אני נשאר פה".  – "מה זה 'נשאר פה'? אינך יכול לבוא כך סתם".  ושוב: "אני נשאר פה".  – "אבל אין לנו ביטוח עליך. אי אפשר".  – "אני נשאר פה". זה עקשן, לא רוצה לזוז.  – "ומה תעשה פה?".  – "אעזור למ"פ". הבינו שאי-אפשר להזיז אותו: "נו, טוב. עקשן. הישאר". בסופו-של-דבר, יצא מפקד הפלוגה מכלל תפקוד, והמ"פ הזקן המשיך להוביל את הפלוגה עד סופה של המלחמה.

עד כאן סיפורו של אותו אדם תל-אביבי. ומה עיסוקו בחייו האזרחיים? הוא מנהל בַּר. אם-כן, הוא "ביש מלבר" – יש לו בַּר, אז הוא ביש, אבל בפנים הוא מלא טוב. זה 'חידוש' שלי. לפעמים טוב קצת לחדש…

זהו החמור – הוא רע מבחוץ אך טוב מבפנים. למהר"ל יש 'המנון' בשבחו של החמור. "יָדע שור קונהו" (ישעיהו א ג) – השור מצטיין במידת היראה; מקבל פקודה ומקיים. יודע את קונהו, את אדונו, ועושה את עבודתו. החמור, לעומתו, הוא עקשן, אבל "וחמור – אבוס בעליו" (שם). אתה עושה לו טובה, אוהב אותו, והוא משיב לך אהבה ("…יש בעל חי כמו השור, מכיר מי שהוא תחתיו ותחת רשותו, אשר יכול לעשות עמו כרצונו, והוא ירא מפניו. לכך אמר "ידע שור קונהו", כי ידע מי שהוא אדון לו מושל עליו… ונמצא בעל חי כמו חמור, שאינו מכירו בענין זה, מכל מקום הוא מכיר הטוב שיש לו אצל בעל שלו, ונמשך אחר בעליו. ועל זה אמר "וחמור אבוס בעליו", שהוא הבעל חי החומרי ביותר ואין לו חכמה, מכל מקום מכיר את בעליו בשביל טובתו, שמיד הוא רץ אל האבוס שממנו אכילתו…". 'נצח ישראל' פרק ב).

החמור מוכן לעשות מלאכות קשות מאוד. הוא סוחב ומרים משאות להרים בגבהים ששום בעל-חיים לא מגיע אליהם. ביחידות אלפיניות בחוץ-לארץ משתמשים בחמורים לצרכי תובלה למקומות קשים, בגבהים מעל ארבעת-אלפים מטר, שגם טנק, גיפ', ואף מסוק לא מסוגלים להגיע אליהם. אם אתה אוהב את החמור, גם הוא יאהב אותך וימסור נפשו למענך. אם-כן, לא לחינם נמשל הדור לחמור (וע' במפגש לפרשת תזריע סע' ח, "כֻּלו הפך לבן – טהור הוא").

ז. תפילין ויציאה לחירות

מצווה נוספת שנצטווינו בה לקראת יציאת מצרים, היא מצוות תפילין. מה הקשר שלה ליציאת מצרים? סתם כך, אם אתה רואה אדם מניח תפילין, אינך מקשר זאת במבט הראשון ליציאת מצרים.

פה צריך להזכיר את דבריו של רבנו, הרב צבי יהודה. הוא מסביר שהתפילין הם ביטוי של חירות, וזהו הקשר שלהם ליציאת מצרים, בה יצאנו מעבדות לחירות. מניין לו שתפילין הם חירות? בשנת היובל היו יוצאים העבדים לחירות. בין ראש-השנה של שנת היובל לבין יום-הכיפורים, הייתה 'חופשת שחרור', בה היו העבדים מתרגלים בהדרגה לחירות. הם כבר לא היו משועבדים לאדוניהם, אך גם עדיין לא היו נפטרים לבתיהם, אלא "היו אוכלים ושותים ושמחים ועטרותיהם בראשיהם" (ראש-השנה ח ב). בדורות הקדמונים היו עטרות של זרי דפנה, והתפילין הם 'זרי הדפנה' שלנו, עטרת החירות שלנו. אתה יוצא לחופשי – הולך עם תפילין. תפילין זה חירות (שיחות הרב צבי יהודה שמות 134, 114, ע"פ הרשב"ם שם יג ט: "לאות על ידך – לפי עומק פשוטו: יהיה לך לזכרון תמיד כאילו כתוב על ידך, כעין 'שימני כחותם על לבך'. בין עיניך – כעין תכשיט ורביד זהב שרגילין ליתן על המצח לנוי").

ח. חירות אמת מהי

למרות שלמראית עין חיצונית זה בדיוק הפוך – האדם בא וקושר את עצמו למשהו.

זו בדיוק השאלה: מה היא "חירות"? הפירוש העממי של "חירות", הוא – חופש; אני עושה מה שאני רוצה.   – "למה אתה מעשן?"  – "אני רוצה!". אבל בכך הינך משועבד. החירות האמיתית היא כאשר אדם נאמן לעצמיות שלו. זו חירות! ומהי העצמיות שלך? היא כתובה בפנים, בתוך פרשיות התפילין. זו מגילת החירות של האדם הפרטי ושל האדם הכללי. לכן, זו החירות האמיתית. לעשן סיגריות ולמלא את הריאות בזפת, זה לא חירות. "חירות" מובנה לחיות באופן אמיתי, הנאמן לטבע שלך. לכן, אמנם רצועות התפילין קושרות. נכון, זו מין 'עבדות', אתה קשור בתפילין. אבל עבדות זו – היא החירות! החירות האמיתית היא העבדות לד'.

זהו דבר שרבים בדורנו אינם מבינים. דורנו מאוהב בחירות: "להיות עם חופשי בארצנו". וכמו שביקשנו להיות חופשים בארצנו מן האנגלים, כך רוצים להיות חופשים מן המצוות. אבל חופש מן המצוות אינו מביא לאדם חירות, אלא מביא הפקרות ועצב רב. ודווקא "עול מצוות" – הוא החירות. אין לכחד, זה באמת עול, אבל עול אהוב. אם אתה מלא אהבת ד' ואמונה בד', אז עול זה נעים ונפלא. לכן, זוהי החירות העליונה – התפילין (ע' בהרחבה בשיחות הרב-צבי יהודה שם 115-116, ובמקורות שבהערה 91 שם).

אם נסכם, העובדה שעם-ישראל יוצא לחירות ומיד מקבל סדרה של מצוות, היא אולי המסר הכי משמעותי של החירות. כלומר: אתם עלולים לחשוב ש"חירות" זה לעשות מה שאתם רוצים, לעשות חופש.  – לא כן. דווקא ביציאת מצרים, בנקודת הזמן בה אתם יוצאים לחירות, אתם מקבלים עליכם את החירות האמיתית, שהיא קבלת המצוות.

"אל תקרא 'חָרות (על הלֻחֹת)', אלא חֵרות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה" (אבות ו ב). זוהי חירותנו האמיתית.

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
לכן אתה לא יכול להתנער מאחריות
| 15-01-2016 10:09
ולומר שלא ידעת שמענים נערים, ושאחד ניסה לאבד עצמו לדעת. נאה דורש נאה מקיים