בט' בחשון יחול יום פקודתו של הרב יהודה ליאון אשכנזי (מניטו) זצ"ל. מי אתה כבוד הרב?
בעולמות שונים ומגוונים היה מצוי הרב יהודה ליאון אשכנזי. בבתי המדרש המסורתיים של חכמי אוראן שבאלג'יריה, בצבא הצרפתי, בתנועת הצופים ובחברתם של אנשי הרוח הצרפתיים בני זמנו. לבסוף, כידוע, עלה ארצה ולימד תורה בירושלים. את מסעות חייו תיאר ברשימה שכתב על עצמו, כי הם היוו בעצם מסע בין זהויות. זהות היהודי המסורתי בגולת אלג'יריה, זהות הצרפתי הקוסמופוליטי, וזהות העברי-ישראלי השב לארצו ומתחדש בה. טרמינולוגיית הזהויות הייתה כלי בידיו של מניטו לניסוח תורותיו העמוקות. המפורסמות שבהן, תורת התולדות המתחקה אחר קורות משפחות העמים בימי בראשית והמשכיהן במהלך ההיסטוריה. וכן, העיסוק בפער שבין תורת האב הניתנת בירושה מאבות האומה, לבין תורת הרב הניתנת מאת משה רבנו, נותן התורה והגואל הראשון.
זהות משמעותית נוספת עליה דיבר מניטו, כפי שניתן ללמוד דרך מפעל ההקלטות והתמלולים של משפחתו ומכון מניטו, היא זהותו של התלמיד-חכם, או שמא נדייק תלמיד-חכמים, כמקבל תורה ומוסרה לדורו ולדורות שאחריו. רבות הן ההקלטות בהן מתאר מניטו בקולו את צורת הלימוד וזכרונותיו בתלמוד-תורה בו למד בילדותו באוראן.
רבות הפעמים בהן הוא גם מבקר את הנורמות המקובלות בקרב לומדי התורה בדורנו, לאור העקרונות עליהם שמרו מוריו ורבותיו. נוסף לאלו, קיימות גם התייחסויות ספציפיות לאישים ידועים שעל עצם שיטתם חלק מניטו. ברבות מהפעמים מניטו תולה את ביקורתו על האופן בו התורה נלמדת, אך נוסף עליה הוא מצביע לעתים על מרכיבי הזהות השונים שבין אינטלקטואל ההוגה בתורה, לבין התלמיד-חכם המקבל תורה במסורת. רבות הפעמים בהן מבחין מניטו בין "חכמי ישראל" לבין אינטלקטואלים, לעתים אף הוא נוקט בביטוי "חכמי ישראל האמיתיים".
נעיין למשל בתיאורו את דמותו של חברו, הפרופ' עמנואל לוינס, שאגב מזכיר אף את מרטין בובר:
"פרופ' לוינס היה אומר שהדרך היחידה לזהות את האל היא דרך הרשימו שהוא השאיר בפנים של אחר. זה אכן נכון, בתנאי אחד: שגם האחר עושה את אותו דבר. ללא הדדיות, ההגות שלו נועדה לכישלון. זה נכון גם לגבי ההגות של מרטין בובר. שניהם הוגים גדולים מאוד, אבל ההגות שלהם היא הגות פילוסופית, ולא פרשנות למקרא. הם פילוסופים, בעלי שטיה קוהרנטית, כל אחד לעצמו. אבל פילוסופיה זו אינה חכמת ישראל" (שערי דמעה א, עמוד 291 בהערה על פי שיעורי הרב על מושג החופש).
מניטו תוקף את תפיסתו המוסרית של לוינס ותולה את זה בעצם היותו פילוסוף, ולא חכם מחכמי ישראל. חכמי ישראל, בהעמידם שיטת מוסרית, אינם רשאים לנסחה בקיצוניות אחת של מידת החסד. חכמת ישראל המפעמת בהם תובעת מהם את אחדות המידות, התכללות של הדין בחסד ושל החסד בדין.
מקורות יניקה בלעדיים
פן נוסף באישיותו של מניטו, כפי שנגלה בשיעוריו, הוא היכולת לנסח בחדות ובהומור דק הגדרות עמוקות למושגים השגורים בעולמה של היהדות. כך הוא מגדיר רב בישראל, "רב הוא מי שיש לו רב". כמובן, הדבר חוזר למשמעות הבסיסית של המונח תלמיד-חכם, תלמיד של חכם. תלמיד בעל מקורות יניקה המועברים מרב לתלמיד בשרשרת הדורות.
אמירה חדה נוספת שמהדהדת רבות בדברי מניטו היא הזהירות מפרשני מקרא הנוקטים את דעתם האישית בבואם לפרש מאורעות תנכיי"ם:
"לא לחינם טרחו חז"ל להסביר בגמרא או במדרש את כל הנושאים הקשורים לשורש זהותנו, ככלל ישראל, להיסטוריה שלנו. לפי המהר"ל אין מקום להוסיף על ההסבר שניתן על ידי חז"ל הסברים נוספים. אע"פ שהם יכולים להיות אמתיים.. נושאים הנוגעים לשורש האמונה אינם ניתנים לפרשנות זו או אחרת כי המפרש נוטה להשליך את ה"אני מאמין" שלו ואת מאוייו האישיים על הנאמר בתורה, ובכך הוא נוטש את מסורת חז"ל, המסורת הפרושית" (סוד מדרש התולדות א מהדורת תשס"ט, עמ' 420)
מניטו קורא לזהירות מוחלטת בפרשנות המקרא, ולנאמנות בלעדית לחז"ל ולפירושיהם – מבחן האמת הפרשנית אינו ניתן לתיקוף, הוא תלוי מקור. יש מקום אמנם לדון כיצד נדע מהי הפרשנות האמיתית לדברי חז"ל, אמנם לדידו של מניטו הסובר שהיא גלומה בחכמת הסוד, שאלה זו היא פועל יוצא של חיסרון במסורת. מכל מקום, הקריאה היא ברורה. כך למשל הוא מפרש את המונח "מקרא", תוכן בעל תלות בזהות האדם הקורא אותו (שם, עמ' 436).
מניטו, אם כן, מוצא לנכון למתוח קו מפריד משמעותי בין דמותו של האינטלקטואל לבין דמותו של תלמיד החכמים, מעתיק השמועה. כאמור, ניסוחים כאלו ואחרים בדבר הצורך בשימת הדגש בין תודעת הלומד תורה לבין ההוגה בסוגיות פילוספיות-אתיות אוניברסליות, מופיע רבות בדברי מניטו. מניטו, כדרכו, נשען על-פי רוב על דברים מפורסמים של המהר"ל, השל"ה, הראי"ה קוק ומקובלים רבים אחרים – אמנם, נראה שעיקר חידושו הוא בניסוח השוני בין הלומדים כהבדל אישיותי, כסוגיה של זהות.
מי אתה, כבוד הרב?
היחס העקרוני כלפי עצם הידע המועבר בלימוד, וכלפי תהליך בניין אישיותו של הלומד כפי שהיא נבנית בהיכלי הישיבות, מקבל אצל מניטו דגש רב. מניטו מספר למשל על חכם המלמד את התלמידים כשראשו עטוף על מנת להצניע את רכיבי אישיותו הפנימיים הבאים לידי גילוי בלימוד. הדברים כמובן מתכתבים עם צורות הלימוד המתוארות בתלמוד ובספרות ההלכה הקדומה, כמו למשל ההקפדה על לימוד בעמידה מתוך יראת כבוד כלפי הידע הנלמד, או כללי הזהירות הננקטים כאשר הלומד מעוניין להעלות על הכתב את הדברים, שמא יטעה הקורא בהבנה מהכתב ללא ההסבר המילולי.
דומני כי להצבת דמותו של התלמיד-חכם כזהות מובחנת, כפי שחידד מניטו, יש השלכות משמעותיות ללומדי התורה בימינו.
תלמידי חכמים נדרשים, כדבר שבשגרה, להכריע בשאלות שלא נתפרשו כהווייתן בדברי החכמים שקדמו להם. כמו כן, השאלות הרוחניות והמוסריות העולות מפעם לפעם ותובעות את המענה התורני אליהן, גם הן פנים חדשות להן. לומדים אלו שואלים את עצמם רבות, האם המענה שסיפקו הינו פרי מחשבתם העצמאית או המשך מסירת דבר ה' לפונים אליהם. הגבול הוא דק מאוד, וכמובן, התשובה איננה חד ערכית. אמנם הביטחון שדברי עצמו של הלומד נטועים במסורת אותה הוא קיבל ולומד יינתן דווקא על ידי בחינה מדוקדקת של מרכיב זהות זה עליו דיבר מניטו.
עד כמה עמל הלומד לבנות את שיקול הדעת שלו כהמשך אורגני לתורת רבותיו, ולא כעולם ערכי מקביל השוקל בפלס את שקיבל. ודאי, חוש הביקורת נצרך ביותר לכל לימוד, ובטח כשלומדים את דברי חכמינו הדורשים העמקה ובחינה מדוקדקת. אמנם החויה העצמית צריכה להישען על הזדהות אישית שכזו.
הדבר נוגע גם לתפיסתם העצמית של תלמידי חכמים בימינו. בקרב לומדים רבים ניכר חוסר בטחון בעמדה התורנית אותה הם נקראים לייצג. בנוסף, ניתן לעתים להבחין בכאלו אשר מטשטשים את המוסר האלוקי, אותו הם נקראים לבטא, עם עקרונות השייכים למוסר האוניברסלי (ישנן גם כן עדויות שונות על ביקורות מפורשות שכאלו מפי מניטו על דמויות מסויימות שזוהו כתלמידיו). מניטו קורא להם לסגל לעצמם את ההבנה כי הם הם מעתיקי השמועה, הם אלו שאחראים על המשך מסירת דבר ה' אל הציבור, ועל כן צריכים הם להתמלא בתודעת שליחות שתזקוף את גוום, ובחידוד המסר האלוקי הנובע מתוך לימודם העצמי.
כמובן, מניטו הוא סמל לחקירה והעמקה בתחומי דעת רבים ככל שניתן, אך ההבחנה הזהותית הזו, התובעת מהלומדים להכיר את מחויבותם להמשך המסורת הרבנית, היא אשר צריכה להופיע כנקודה ארכימדית עליה נשענת אישיותם. דווקא מתוך עמדה זו, יממשו את תפקידם הרוחני וממנה יקבלו את גאוותם.
לימוד מתוך הסתכלות זו תובע מתלמידי החכמים להציב את השאלה מהו הערך המוסף אותו הם מקנים בנוכחותם בבמות הציבוריות השונות. מהו המעיין הפנימי הייחודי המפכה בקרבם מעצם היותם תלמידי חכמים.
זו כנראה הייתה תודעתו העצמית של מניטו, אשר מכוחה חידש פנים בתורה, פנים חדשות אך נאמנות. מכוחה שינה עולמות ופעל נצורות בציבור היהודי בצרפת, וכאן בארץ ישראל. את כחו זה נבקש לראות בלומדי התורה בדורנו.
==
אביצור כהן לומד ומלמד תורה במסגרות שונות בירושלים.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
