על התאולוגי-פוליטי שבעבודה זרה

  (צילום: גרשון אלינסון/פלאש90)

בשבועות האחרונים התעוררה סערת רשת-זוטא. האם יש ערך בקיום מצוות למען תקנת החברה? מהו היחס הראוי לאוחזים בפרשניות חתרניות ביחס לעיקרי האמונה?

אך הצד השווה שבהן, בין המצדדים והשוללים, הוא ההנחה שניתן לבחון כל אחד מהמישורים הללו – הקיום והאמונה, הפוליטי והתאולוגי –בנפרד. ננסה להציג נקודת מבט שונה במקצת על כלל הדיון.

חכם פרופ' יוסף פאור הלוי בספרו "החברה האופקית"  עומד על נקודה מפתיעה. כידוע, התנ"ך ומסורת חז"ל רצוף בתיאורי מאבקים עזים כנגד עבודה זרה. כמה מבחירי המאמינים עמדו בפני הבחירה האיומה – להשתחוות לצלם ולהניצל או למסור את נפשם. מעניין הדבר, שדפוס קבוע במאבקים אלו הוא עימות עם השלטון עריץ ולא עם כהני הדת או נביאי השקר של האלילות.

כך ביחס לדניאל, חנניה מישאל ועזריה, המכבים, חנה ושבעת בניה. ואב לכולם אברהם אבינו – במאבקו מול נמרוד. אשר: "הֵחֵל לִֽהְיוֹת גִּבֹּר בָּאָֽרֶץ". ופירוש הדבר, שלטון אבסולוטי המושג בכוח הזרוע: "אלא פירש החל להראות גבורתו באומה אחת או באומות לכובשן תחתיו ולהיות מלך עליהם" (רד"ק).

אברהם שובר את הפסלים ונמרוד מאיים עליו

המאבק בין נמרוד ואברהם מתואר במדרש רבה מפורסם. אברהם שובר את כל פסילי אביו. אשר בתגובה, מוסר אותו לידי לשליט העליון: נמרוד – המאיים להשליכו לכבשן האש. המדרש מציג דין ודברים שבין נמרוד לאברהם (בתרגום לעברית).

לקח אותו ומסר אותו לנמרוד.

אמר נמרוד: "נשתחווה לאש"

אמר אברהם: "אם כן נשתחווה למים שמכבים את האש"

אמר נמרוד: "נשתחווה למים"

אמר אברהם: "אם כן נשתחווה לעננים שנושאים את המים"

אמר נמרוד: "נשתחווה לעננים"

אמר אברהם: "אם כן נשתחווה לרוח שמפזרת את העננים"

אמר נמרוד: "נשתחווה לרוח"

אמר אברהם: "אם כן נשתחווה לאדם שמחזיק מעמד מול הרוח"

אמר נמרוד: "דברים אתה מדבר! אני איני משתחווה אלא לאש. הריני משליך אותך לתוכה, ויבוא האלוה שאתה משתחווה לו ויציל אותך ממנה".

פרשני המדרש המסורתיים מפרשים שאברהם מוביל את נמרוד למבוי סתום.  שהרי לא יעלה על הדעת לעבוד בשר ודם. ומשכך עבודת האש הינה הבל ואבסורד גמור. והצעד המתבקש הוא לעבוד את הניצב מעל האדם – הקב"ה. צעד שנמרוד הרשע מסרב לקבל.

השליט הפגאני הוא השליט האבסולוטי

ננסה להציג פרשנות אחרת למדרש. לצורך כך, אתמצת מספר רעיונות של חכם פאור בספרו 'החברה האופקית'. המוקדש בעיקרו לביאור ההבדלים הפוליטים בין החברה היהודית לחברה הפגאנית/אלילית.

בעוד שבמסורת היהודית, סמכותו של הבורא לשלוט ולצוות את האדם נובע מכך שהוא יוצרו – 'יוצר האדם'. בחברה האלילית הסיבה לעבוד את האלילים נגזרת מכוחם האיימתני. האלילים הם בעלי עוצמה, ובכדי ליהימנע מפגיעתם הרעה יש לציית להם.

כידוע, במסורת היהודית כל בני האדם נבראו 'בצלם אלוקים', במסורת הפאגנית לא כל בני אדם נבראו בצלם, בחלקם – רק העריץ הרודן נתפס כ'צלם'. ובהמשך לכך, ישנה נטייה לזיהוי השליט עצמו עם האלילות עצמה ("לי יאורי ואני עשיתני", "אל אני מושב אלהים ישבתי בלב ימים"). ומשכ, הצביון של המלכות דומה למקור הסמכות האלילית. המתבססת על הכוח ומורא.

השליט הפגאני, אם כן – הוא שליט אבסולוטי במהותו, כוחו נגזר מהזהות האלילית/על אנושית, ומהאלימות שהוא משדר. אלימות השליט הפגאני הוא מקור החוק, המחוקקים בכוח החרב. ולכן הוא אף ניצב מעל החוק. בניגוד לכך, ניצבת החברה היהודית, הגורסת שמקור החוק הוא בברית בין הקב"ה לנבראיו, ולא בכוח החרב. ולכן, השלטון הפוליטי בתורה מוגבל בהגבלות רבות, ואף הן נובעות מברית בין המלך והעם. ובעיקר: המלך לפי התורה וחז"ל כפוף לחוק כשאר בני ישראל.

נשוב לדברי המדרש. דומה שהטענה שאליה מוליך אברהם את נמרוד: "אם כן נשתחווה לאדם". חתרנית-וחריפה בהרבה משהבנו. טענתו של אברהם היא שבסופו של ה'חד גדיא', לא ניצב האש, ולא ניצב האל – אלא ניצב האדם. וליתר דיוק, ניצב נמרוד: השליט האלים והאלילי.

לטענת אברהם, דווקא הפולחן האלילי – המייסד את השלטון על כוח החרב. ומזהה בין הרודן לאליל. הוא המאפשר לנמרוד לפעול בשרירות ובאלימות – מעל החוק וכמקור החוק. ברור אפוא מדוע מאז ומתמיד העריץ נחפז לשמר את הסדר האלילי – בכדי לבצר את סדר היום הפוליטי המתאים לו. ומשכך, פן מרכזי מאוד מהמלחמה האברהמית באלילות קשורה להצדקת סדר היום הפוליטי האלים והרודני שהיא מקדמת.

==

הרב בניה מינצר הוא דיין בבית דין לממונות ומחבר תורני.