חיים בתוך מזוודה: המפונים הותיקים יוצאים לאור

  (צלם: רפאל שחרי)

המלחמה הביאה לקדמת הבמה גיבורים רבים: חיילים, מילואימנקים, חטופים, משפחות שכולות, אבל דווקא המפונים נשארו מתחת לאור הזרקורים.

תערוכת צילומים מרהיבה, מוציאה לאור את סיפורם של המפונים בגיל השלישי ופותחת צוהר לחדרם הקטן ולליבם הגדול.

ורדה יצחק, שהצטלמה לפרויקט, מפונה מקריית שמונה מספרת: "אני אמא לחמישה, גידלתי את כולם בקריית שמונה, הייתי מורה 43 שנה בחינוך המיוחד והרגיל, מטבעי אני אופטימית ורואה ורוד, תמיד אני מעבירה לאנשים סביבי שצריך לחיות באהבה ועזרה אחד לשני, אני מודה על הזכות להגיע לירושלים, אנשים מדהימים עיר מיוחדת".

(מתוך התערוכה: צילום: רפאל שחרי)

"זה היה טעות לפנות אותנו"

ורדה לקחה על עצמה להיות מהאמרגנים לגיל השלישי את הפעילות, אבל מתחת לאופטימיות יש גם הרבה כאב. והיא מספרת על התחושות: "אני רוצה לחזור לחיים הרגילים שלנו, שכחו את האנשים מקריית שמונה, אם לא נהיה בגבול הצפון מי יהיה שם? ראש הממשלה לא קשוב לצרכים של תושבי הצפון, זו הרגשה ששכחו אותנו".

כשאני שואלת את ורדה אם הפינוי המהיר מהגבול היה טעות, ורדה נחרצת: "לחלוטין טעות, יכולנו להישאר בקריית שמונה וחיזבאללה היה פחות מרשה לעצמו, מטולה הרוסה, מנרה הרוסה. אני גידלתי ילדים תחת קטיושות, גידלנו אותם בפחד, הקטיושות היו נופלות לנו מול העיניים והורסות בתים אבל חיינו שם. הממשלה לא עשתה חשיבה מעמיקה והעבירה את כולם בחטף, אנחנו מרגישים שנעשה לנו עוול".

(צילום: רפאל שחרי)

"אף ח"כ לא הגיע לבקר, לא בא לשמוע אותנו"

ורדה מספרת שלאחרונה הגיעה לבקר בביתה: "הכל אבק, הכל יבש, חברה שלי חזרה הביתה וכל המקפיא הפשיר והיה תולעים על הבשר, אף אחד לא יכל להתקרב לעזור מהריח, הם פשוט זרקו את המקפיא. במבואות חרמון נהרסה הבריכה הטיפולית שטיפלה בילדים עם צרכים מיוחדים, עד שבנו אותה הכל נהרס".

ורדה מפנה אצבע מאשימה: "אנחנו בירושלים, לא רחוקים ממשכן הכנסת, ואף אחד לא בא לראות אותנו או לשמוע אותנו, יש פה הזנחה מוחלטת, תחליטו כבר מה יהיה, כמה אפשר לחכות?".

אבל מה שהכי כואב לורדה זו הנטישה של קריית שמונה דווקא ע"י אנשיה: "אנשים לא רוצים לחזור, למי שיש קצת כסף הוא מחפש מקום אחר, זה לא יחזור להיות כמו שהיה, אבל אם לא נהיה שם מי יהיה שם? מי יחזיק את הצפון הירוק והיפה שלנו אם כולם יברחו"?

(צילום: רפאל שחרי)

"מועדון שוקק חיים למפונים הותיקים"

הצלמים שצילמו את התערוכה נכנסו לתוך החדרים הזעירים וצללו לנבכי הנפש של חיים שלמים בתוך מזוודה, הם ראו איך כל אדם ניסה להכניס קצת תחושה של בית לתוך החדר הרנדומלי, לתת לו קצת הרגשת שייכות.

איילה וול, מנכ"לית עמותת שפר, עמותה שעוסקת בנושא של בדידות בגיל השלישי- קידום בריאות וקהילתיות שנוסדה בעקבות צוואה של נחמה שפרן שביקשה לדאוג להפגת הבדידות בגיל השלישי, מספרת על המיזם:

"בשבעה באוקטובר נכנסנו להפעיל מועדונים למפונים יחד עם משרד הרווחה והמנהל לאזרחים ותיקים ובשיתוף עיריית ירושלים. המטרה הייתה שהמבוגרים לא ישבו במלון ללא מעש, הקמנו להם מועדון בשעות הבוקר עד הצהריים, בו היו להם שיעורי ספורט, אמנות, סרטים, טיולים, הרצאות הכל כדי שייסמו את התקופה הזו במצב טוב, פיזי ומנטאלי.

נכנסנו להפעיל מפונים משלומי, קריית שמונה, זיקים ונתיב העשרה, בתחילה היו 30 מלונות בירושלים עם 1500 מפונים ותיקים היום אנחנו ב-15 מלונות עם 700 מפונים".

(צילום: רפאל שחרי)

"הכאב שלהם פתאם מקבל מקום"

וול מתארת את התערוכה: "התערוכה היא כדי לעורר מודעות, לתת להם את התחושה שרואים אותם, כל תמונה מספרת סיפור, התערוכה מוצגת בתאטרון ירושלים והתצוגה העניקה למפונים במה במרחב הציבורי, הגיעו לצפות בה קבוצות וגילינו עד כמה זהו כלי מעצים, פתאם רואים אותם ואת הכאב שלהם".

וול מרחיבה: "בתערוכה אפשר לראות באופן בולט את החדרים, בדרך כלל אנחנו רגילים לראות אותם בלובי, ופה נכנסנו לחדר הקטן שלהם, לחיים שלהם וזו סיטואציה קשה, חיים שלמים בתוך מזוודה.

(צילום: רפאל שחרי)

"זר פרחים בתוך צנצנת פפריקה"

"מפונים הביאו חפצים שמזכירים להם את הבית, חדרים שהפכו לעולם ומלואו, אוספי זכרונות מהשבת הנוראה, אפשר לראות זר פרחים בצנצנת פפריקה מתוקה שמסמלת את הרצון להפוך את המקום למשהו נעים. עם זאת, צנצנת הפפריקה מעידה על משהו מאד ארעי.

מפונה אחר תלה את פח הזבל שלו על הארון, מפונה נוסף שהיה היסטוריון תלה מלא קטעי עיתונות להקיף את עצמו בתחביב שלו, מפונה מבוגרת סורגת יצירות פאר ומקשטת את החדר, כל אחד עשה כמיטב יכולתו לתת לעצמו תחושה של עוגן".

(צילום: רפאל שחרי)

כוחות מתגלים דווקא בתוך המציאות המורכבת

וול מתארת את החוסר במטבח:"חסר להם המקום של הבישול, הגעגוע לריח של בית, לאירוח, למקום המאחד, למשפחה השלמה סביב שולחן שבת, אין כבר יחד אינטימי, זה מפרק משפחות. עם זאת אפשר לראות שהותיקים הם מלאי חוסן, כבר עברו דברים בחיים והדאגה שלהם היא לילדים ולנכדים לא לעצמם".

וול מסכמת: "בגלל שהמפונים חיים בתנאים סבירים פחות או יותר קצת שכחנו מהכאב שלהם, מתחושת התלישות, מהגעגוע לבית, לדברים הכי קטנים ואלמנטריים, התערוכה מאפשרת לתווך לנו הצופים את התחושה, את הקרקע שנשמטה, ומביאה אפשרות להזדהות עם הכאב ולהתבונן מקרוב על הכחות המתגלים בכל אחד ואחד מהם לנוכח המציאות החדשה".

התערוכה ביזמת והפקת עמותת שפר, אוצרת: עינת עריף גלנטי, צלם: רפאל שחרי, מוצגת במבואות תיאטרון שרובר, ירושלים עד ה-31.8