ביקורת סרטים: הנוקמים-מלחמת האינסוף
שעתיים וחצי זה אולי קצת יותר מדי בשביל סרט, אבל הזמן הארוך מצדיק את עצמו בויזאוליות המרשימה וחוץ מזה, אם כבר להיות בעולם לגמרי אחר- למה לא להיות בו עוד קצת?
ביקורת סרטים: הנוקמים-מלחמת האינסוף
אני חושב שהיה זה 'הפנתר השחור' שפתח בי איזו חיבה, חיבה חשדנית אבל עדיין חיבה, לעולם הבדיוני המופרע והקסום הזה של מארוול עם גיבורי העל וכל מיני דברים שפעם סלדתי מהם. או לפחות לא הכרתי.
ובכל זאת, כמות היושבים בקהל ובעיקר, גילם הממוצע של היושבים בקהל שנע באזור השלושים, הצליח להפתיע אותי. ואפילו לעורר בי גיחוך מתנשא שהלך ונעלם ככל שהסרט הצבעוני, הקיצוני, המרתק ועמוס האפקטים הזה התקדם.
הנוקמים-מלחמת האינסוף
ציון כללי
מדד
הצניעות
למה תכה
רעך
מי ומי
צופים
כמו ב'מלחמת הכוכבים' גם כאן מדובר בפרק, אמנם של שעתיים וחצי אבל עדיין פרק, מסדרה קולנועית ארוכת שנים ועמוסת דמויות. זה לא מפריע לצופה כמוני, בור ועם הארץ בכל הנוגע לסרטי העולם של מרוואל, ליהנות מעלילת הסרט לצד הידיעה שיש לי פערי מידע שאולי היה כדאי להשלים לפני הצפייה.
תאנוס האימתני, אויבם של חבורת הנוקמים שמגנה על כדור הארץ ושל גיבורי העל מגיני היקום כולו, מתעצם. באמצעות השתלטות על אבני האינסוף הוא מתכנן לבצע את זממו ולהשמיד חצי מאוכלוסיית היקום.
הנוקמים המפוצלים נאלצים להתאחד מחדש וביחד עם שאר גיבורי העל לנסות למנוע מתאנוס להגיע לכל האבנים. כי ברגע שיאסוף את כל האבנים, הכל אבוד.
הצורך להיאבק בתאנוס ובילדיו המאומצים נוגע לכל מרחב היקום הדמיוני ומביא אל המסך שלל דמויות שיוצרות קאסט שחקנים רחב ומרשים. מלבד קאסט השחקנים, הסרט מתאפיין, כדרכם של סרטים מז'אנר זה אבל אולי מעט יותר, באפקטים מרשימים.
הקרבות של גיבורי העל מאתגרות את המדיה משום שכל גיבור נלחם בדרכים שונות ובסוג נשק אחר והבמאי עמד באתגר בצורה טובה מאד. גם הכוכבים השונים, החלל, הספינות, התלבושות וכמובן, הקרבות בתחילת הסרט בתוך מנהטן הניו-יורקית שמתנהלות במין יקום מקביל, הכל מרשים מאד.
אני חושב שמעבר לאפקטים ולמסכות, מה שבאמת מצליח לחבר את הצופים לסרט זו העובדה שכל הדמויות מורכבות, מעט אנושיות, מתקשות. וביחד עם ההילה הזוהרת של גיבורי העל מחד ושל הרעים מאידך, יש קונפליקטים ובחירות לא פשוטות לעשות ומאבקים פנימיים לא פחות מהמאבקים החיצוניים.
זה כאילו שמצד אחד אנחנו רוצים להיחשף לעולם שהוא כה אחר ורחוק משלנו ושהחוקים בו אחרים ויש חופש תעופה ומחשבה ושועל חמוד מטיס שם חללית ביחד עם חצי-אל יפה תואר ומצד שני, אנחנו רוצים להרגיש את הדמויות האלה, לחוות אותן מעט מחוברות אל העולם שלנו, לראות שגם הן מתמודדות ולפעמים אפילו קצת חלשות.
הדוגמא הבולטת ביותר לזה זהו תאנוס כמובן. למרות האימה שהוא מייצר, וודאי בתחילת הסרט, ככל שהעלילה מתקדמת אנחנו מגלים בו צדדים נוספים ואפילו רגישים (ספוילר) ונפתחת בפנינו הזדמנות להבין את העומק, עמוק מרושע אבל עדיין עומק, של תפיסת העולם שלו.
הוא לא רע מוחלט שחור ועיוור. יש לו אמירה ואהבות ופחדים וחרטות. כנראה שיהיו כאלה שהסרט הזה לא ידבר אליהם בכלל, אני מבין אותם. במובנים רבים אני עדיין מחזיק מעצמי אחד מאלה, אבל אני חושב שגם לנרתעים שווה לנסות.
עולם הדימויים של עולם הגיבורים הדמיוני מגיע מהבפנים שלנו. מהמלחמות האינסופיות של הטוב והרע. כל אחד עם הטוב והרע שלו. יאללה, עופו לחלל קצת. מה רע?