חוק הלאום? מדינה דמוקרטית - ולכן יהודית - סרוגים

חוק הלאום? מדינה דמוקרטית – ולכן יהודית

author-image
חוק הלאום? מדינה דמוקרטית - ולכן יהודית
  מדינה דמוקרטית ולכן יהודי (פלאש90)

כל הפלפולים המשפטיים אם אנו מדינה יהודית וגם דמוקרטית או דמוקרטית וגם יהודית או שמא זה וזה שווים, אינם נובעים אלא מאי הבנת מהות הדמוקרטיה.

ברור שאנו בעד דמוקרטיה, באופן קיצוני. כל המכונים לדמוקרטיה, כל החינוך לדמוקרטיה, כל חסידי הדמוקרטיה, מחווירים לעומתנו. בכל זאת יש לשאול: איפה כתוב בתורה "דמוקרטיה"? זאת ועוד: יש גם דמוקרטיה מושחתת; יש רוב דמוקרטי מושחת אשר בראשו מנהיג אכזרי הכופה עוול על המיעוט. שמא עדיפה קבוצה נבחרת קטנה של אנשים טובים וצדיקים?

אכן, על המילה "דמוקרטיה" מעמיסים הרבה מאוד פירושים, ויש גם צורות רבות של דמוקרטיה, אך שורש הדמוקרטיה, הפְּנים, הוא שלילת "כל איש הישר בעיניו יעשה", אותו תוהו-ובוהו המתואר בספר 'שופטים'. החוק הוא מעל כולם ואף אחד לא יעשה ככל העולה על רוחו; יש אחריות לאומית, יש מוסר לאומי, יש יחד לאומי.

הגדרה זו, הנראית פשוטה, מסתייגת מסוג מסוים של דמוקרטיה נמוכה שאין עניינה אחריות על הכלל, אלא מכשיר לטובת הפרט. היחיד מוכן לקבל משטר דמוקרטי למען נגוס כמה שיותר מהעוגה הלאומית, כדברי הפילוסופים התועלתניים האנגלים: הובס, יום, מיל, לוק וסמית'. הובס הסביר: "אדם לאדם – זאב, האדם אגואיסט במהותו, ורק דבר אחד מעניין אותו בעולם: הוא עצמו. החיים הם מלחמה של האחד נגד הכל. הפרט מוכן לבלוע את כולם לטובתו".

אומר הובס: "לא באתי לשנות את טבע הזאב שלך, אבל לטובתך, כדאי לך להשתלב במדינה מסודרת, כי גם אחרים הנם זאבים העלולים לטרוף אותך, ואף אם תנצח, תצא חבול ותצטרך לעמוד על המשמר יום וליל. לכן כדאי לחיות ביחד, כמו הזאבים עצמם החיים בלהקות. להקת זאבים, עם סדר ומשמעת, מרוויחה יותר מזאב בודד. לטובתך – ותר למדינה, לממשלה, למשטרה, לבית-משפט ותצא מורווח". המדינה היא חברת ביטוח רבתי, זוהי דמוקרטיה הבאה לשרת את מֵרַב אזרחיה על-פי איזו אריתמטיקה של תענוגים. אומר מיל: "החירות היא הזכות העליונה, בתנאי שלא תפגע בחירותו של הזולת". במקום להתנפל בצורה גסה על העוגה, נחלקה בינינו בצורה תרבותית. זו דמוקרטיה נמוכה, דלה באחריות לאומית. אבל אצל רוסו המדבר על רצון הכלל, על המהות הקולקטיבית הלאומית – יש כבר צליל של כלליות. אצל אפלטון יש דמוקרטיה אידאליסטית למען הכלל; האומה נתפסת כאורגניזם, בדומה לאדם בעל איברים שכולם מגויסים למען האדם כולו. אין כאן הסכמים בין הלב והריאות אלא הכל אורגניזם אחד. זאת דמוקרטיה אמיתית פנימית למען הכלל. ודאי, אחריות לאומית אינה מבטלת את הדאגה למען הפרט.

דמוקרטיה נמוכה היא תרגיל לסיפוק צורכי הפרט. לכן אמרנו שאנחנו דמוקרטיה יותר מדמוקרטיה, בהיותנו בעד דמוקרטיה טובה ואמיתית של אחריות לאומית. לצערנו, לא תמיד עמדנו בזה, ובסוף תקופת בית שני תביעות הפרט נשאו ראש, אז נולדה הנצרות שאצלה חוסר אחריות מוחלט לאומה הפך לאידאל. הנצרות חיקתה את המחלה שלנו ועשתה ממנה אידאל. הפילוסוף ווייטהד שנא את הנצרות עקב חוסר אחריותה הלאומית, ומתוך בערותו סבר שכן הוא ביהדות. אמנם כך היה בסוף תקופת בית שני, כאשר התכנסנו בפרטיות. משוררים והוגים כגון גיטה ושילר הזהירונו: "לעולם לא תצליחו להקים מדינה, אתם תהרסו אותה במו ידיכם". ברוך ד', הצלחנו.

זהו המרד של מרקס נגד הנצרות בפרט והדת בכלל, שבמקום לדאוג לבעיות לאומיות, הן עוסקות ברוחניות של היחיד.

אך מרן הרב קוק הסביר באריכות אין-סופית, כגון בספרו 'אורות', שהתורה היא בעיקר חוקת הלאום. חסידי אומות-העולם במובן היחידי, הפרטי, היו קיימים לפני אברהם אבינו, בזמן אברהם אבינו ואחרי אברהם אבינו, אבל אליו נאמר: "ואעשך לגוי גדול" – קידוש השם בעם. בזמן בית שני, זה אבד, ומרן הרב קוק עמל קשה כדי להחזירו לקדמותו. "שכחום וחזרו ויסדום". חוזר ונעור. הדמוקרטיה התועלתנית הנמוכה המקובלת אצל עמי העולם עלולה להתגלגל לעריצות הרוב, וגם לעריצות המיעוט, בעזרת כל מיני תרגילים ותחבולות. אפילו הדמוקרטיה הישירה של אתונה – כלומר אספה כללית – הביאה אנרכיה, קבוצות לחץ, טירניה והשתלטות, חוסר יחס אנושי הוגן ונאה. כבר אמרו חז"ל: "כנסייה שאינה לשם שמים, אין סופה להתקיים" (אבות ד יא). האגואיזם, סופו לפוצץ הכל. אך כנסייה לשם שמים, דמוקרטיה עליונה, לשם אושר הכלל – סופה להתקיים, להביא לטובת הכלל וגם לטובת הפרטים. המדינה אינה מכשיר לסיפוק צורכי הפרט, אדרבה, הפרט שמח להיות חלק מן האומה.

אמרנו: לא כל איש הישר בעיניו יעשה, אלא יש חוק מעל כולם. אך מה עניינו של חוק זה? האם זהו מגרש משחקים שבו אפשר לחוקק כל דבר בעזרת תחבולות מנוערות מאהבת הזולת ומדאגה לאומה? העובדה שחוק מושג באמצעות מנגנון דמוקרטי אינה מבטיחה שהוא חוק טוב ומוסרי. אמנם החוק מעל הכל – אך האם יש משהו מעל החוק? האם אין אידאלים נצחיים מעל החוק?

למשל: ההיסטוריה של האומה. הרי דמוקרטיה היא דאגה לאומה. אבל האם אומה היא קבוצה של אנשים שהזדמנה באקראי לטריטוריה מסוימת והם מעונינים להתארגן בביטחון ובכלכלה? זה אמנם חשוב ומקובל אצל אומות-העולם, אך לא די בכך. האומה אינה רק התארגנות הגיונית של אנשים שנולדה אתמול; יש לה היסטוריה. יש לנו אחריות להוויה היסטורית זו. לנתק אומה מההיסטוריה שלה – זה רצח לאומי, זה לגרום לה לחדול מלהיות אומה היסטורית, זה שיא אי-המוסריות.

חוק שמנתק אומה מן העבר שלה, מנתק אותה גם מן העתיד שלה, והוא בלתי-מוסרי ובלתי-דמוקרטי במובן העליון. גם בימינו היו, לדאבוננו, מקרים שבהם המנגנון הדמוקרטי שימש להשתלטות גלויה של המיעוט על הרוב, כגון ממשלות מיעוט. אז אמר רבנו הרב צבי יהודה קוק שזהו חילול השם שאין כמותו. הרי זה ההפך מרוח הדמוקרטיה; זו טירניה. היו מקרים שראש ממשלה ידע שהאומה נגדו, שהכנסת נגדו, ובכל זאת המשיך בדרכו; זהו הפך הדמוקרטיה.

גם שיתוף גויים בהחלטות אינו דמוקרטיה, אין זו דאגה לאומית, אלא משחק של מיעוט המפלס דרכו לפי עניינו בעזרת זרים שאינם רוצים את טובת האומה, אלא אדרבה, רוצים להקים מדינה זרה בתוך מדינתנו. מדינתנו כלל אינה מעניינת אותם והם מצהירים זאת בקול רם. שיתופם בהחלטות הוא חילול נורא של מושג הדמוקרטיה. כמו שיש נבל ברשות התורה, כך יש נבל ברשות הדמוקרטיה. נשכח התוכן הפנימי, ונותרה רק הקליפה החיצונית.

גם מחשבה למסור חלק מארצה של אומה לאויב, היא שיא חילול הדמוקרטיה. המנגנון הדמוקרטי עלול להפוך לגולם הקם על יוצרו. בל נשכח את נשמת הדמוקרטיה: אחריות לאומית. חזרנו להיות אומה. נחזור לדמוקרטיה אמיתית, רוממה ושגיבה: אחריות ונאמנות לאומה על כל דורותיה ההיסטוריים.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
במחילה מכבוד הרב
אורי | 24-11-2014 11:33
אני באמת מעריץ את הרב ורואה עצמי כתלמיד קטן, אך הדברים שנכתבו אינם יכולים להתקבל לכל מי שיש לו ולו מעט ידע. 1. "תועלתנות" אינה גישה אגואיסטית, להפך - היא שיטה מוסרית אידיאליסטית הטוענת שעל אדם לפעול תמיד בשביל מרב התועלת של מרב בני האדם, גם על חשבונו. ניתן לבקר תיאוריה זו בדרכים רבות, אך אין לכך קשר לדברים שהוזכרו. בנוסף, היחיד הקשור לשיטה זו מהשמות שנכתבו הוא ג'ון ס. מיל בלבד. לסמית' הייתה תיאוריה מוסרית אחרת, הבנויה על הזדהות ואמפטיה (קרובה לרעיון של "עניי עירך קודמים") לוק דיבר על זכויות טבעיות שיש לכל אדם בהיותו נברא בצלם א-להים (הוא נשען לחלוטין על התנ"ך) והובס אכן לא נתן מקום רציני למוסר. לא ברור בכלל איך ניתן לכלול את כולם יחד. 2. החירות של מיל היא ערך, גם עצמי וגם כאמצעי: הוא מאריך לבאר בספרו (המומלץ) "על החירות" את הברכה, הפריחה העושר הרוחני וההצלחה שיוצאת למין האנושי כאשר החיים מנוהלים מתוך חירות, וממילא מתוך מגוון של דעות ונסיונות וללא כפייה. החירות מבטאת את האדם וערכו - ואין לכך קשר ל"אכילת העוגה" או לזאבים. רק מתוך האמון שלו בערך החירות הוא מבקש למנוע מהממשל לכפות על האזרחים את אורח חייהם, ועל כן תובע לצמצם את ההתערבות הממשלתית ל"עקרון הנזק". שוב, ניתן לבקר את דרכו בצורות שונות - אך ראשית יש לתאר את דרכו באופן הגון ונאמן. 3. "רצון הכלל" של רוסו אכן מוציא את האדם מהאגואיזם שלו, אך הוא למעשה רצון רציונלי לתועלת החברה, ולא אידיאל גדול. יותר מכך, יש לזכור כי "רצון הכלל" של רוסו היה זה שהצדיק את הגיליוטינה והטרור של רובספייר - מי שפוגע ברצון הכלל ניתן לערוף את ראשו... 4. מה שנכון לגבי כותבים אלה, הוא שכולם מתחילים מדיון על האינדיבידואל, וממנו בונים את החברה. אך בהקשר הזה - גם אפלטון מתחיל באופן כזה את "המדינה" שלו. ולגבי אפלטון - ה"מדינה"שלו לא פועלת מתוך רצון כללי, אלא מתוך סדר והרמוניה בסגנון מתמטי. זהו אכן מעין אורגניזם - אך ללא חיים וטבעיות: אין אומנות או שירה, אין קנין פרטי, ואפילו אין חיי נישואין אלא הלוחמים והלוחמות מביאים ילדים לפי החשבון של טובת המדינה. יש גם לציין שמדובר למעשה ב"פוליס" - עיר-מדינה - כלומר, יש עוד ערים יווניות מסביב שהן חלק מאותו ה"עם", אך אינן חלק מהמדינה. את המדינה מנהיגים הפילוסופים וכל מי שעוסק ביצור - חקלאים, נגרים וכו' הם בתחתית החברה. יש גם לציין שאפלטון עצמו לא בטוח שמדינה כזו אפשרית במציאות. גם כאן יש להזכיר כי ה"מדינה" הזו הייתה מודל השראה למשטרים אפלים. 4. אם כבר מדברים על תפיסה של קולקטיב, היה ראוי להזכיר את אריסטו - ובעולם המודרני את ברק וכיום את הקהילתנים ובעיקר צ'רלס טיילור. 5. עריצות הרוב הוא מושג שהמציא ג'.ס. מיל עצמו, כידוע, והוא מנסה למצוא דרכים לפתרונו. מאז ועד היום נכתב, נעשה ונלמד הרבה מאד בתחום זה. הבעיות ידועות לכל, והוצעו לא מעט פתרונות. 6. ..מדוע בכלל לפעול למען "אושר הכלל"? האם אושר הוא הדבר החשוב ביותר (אפלטון ודאי לא חשב ככה..) אולי חשובה האמת? או כאנשים מאמינים - רצון ד'..? והאם לא פירוש המושג "אושר הכלל" הוא למעשה תחושת אושר כללית של הפרטים? (גם אם מאמינים שיש סובייקט לאומי, רצון הכלל, אישיות - מוזר מאד לומר ש"העם מאושר" או "העם מבואס"..)