שפת התפילה בין הכיכרות (כיכר 1995 וכיכר 2014) - סרוגים

שפת התפילה בין הכיכרות (כיכר 1995 וכיכר 2014)

עשרים שנה אחרי העצרת בכיכר רבין בה ביקשו "אל תלחשו תפילה" התאחדו שוב עשרות אלפים לעצרת תפילה לשלום שלושת הנערים. הרב ד"ר אשר שכטר על המסע שעברה ישראל בין השנים

author-image
שפת התפילה בין הכיכרות (כיכר 1995 וכיכר 2014)

לפני כעשרים שנה שרו שירים בכיכר. היה זה בחודש חשוון תשנ"ה (נובמבר 1995) ליל רצח של רבין. רבים ירדו לכיכר בטרם הרצח שרו והמשיכו ביתר שאת – לאחריו. הדליקו נרות, והביעו חרישית את כמיהת ליבם באותה עת וזיכרונם. דומה שהשיר בה"א הידיעה כלל את המילים :" תנו לשמש לעלות לבוקר להאיר, הזכה שבתפילות אותנו לא תחזיר […] לכן, רק שירו שיר לשלום אל תלחשו תפילה מוטב תשירו שיר לשלום בצעקה גדולה".

אחד הפובליציסטים במוסף הארץ, טען באותם ימים, שהיו שם שירה, נרות, זיכרון, אהבה, קריאה לשלום – הכול מלבד דת. הדתיים כמעט ונעדרו מנוף הזיכרון, הם מיעטו להצטרף לשירה, הם לא התפללו בכיכר ולמעשה נוכחותם נעדרה. דומה, כי לדידו של הכותב, האירועים בכיכר היו כעין אלטרנטיבה ואנטיתזה להווייתו של העולם הדתי.

לטעמי, קריאת התיגר על התפילה לא נסבה על מהותה של תפילה בעליל, אלא על הניסיון להטיל את מלוא כובד ההיסטוריה על התפילה גרידא תוך זניחה של המעשה. קו היסטורי ישיר נמתח אז מן הנטייה של החלוצים לפעול למען הגאולה ולא רק להתפלל אודותיה, לבין מעשה השלום. היה זה ביטוי למכנה משותף רליגיוזי במהותו.

זאת ועוד, יתכן שהתפילה נתפסה (שלא בצדק!) כמעשה סקטוריאלי, כריטואל חסר פשר, מאובן, ישן וארכאי נטול חיוניות הבאה במקום המעשה הדינאמי. שיר לשלום חשף ממד רוחני נפשי שבאופן פרדוקסאלי היה לתפילתם (היהודית בשורשה) של שוחרי השלום, של אלה שהאמינו בכל ליבם שערך השלום ויישומו תלוי בעם היהודי, בהבנת עם אחר, אוכלוסייה ותרבות שונים. אלה טעונים ויתורים למען ערכו הנשגב (ואולי האוטופי) של השלום.

המציאות ההיסטורית השתנתה וכיום נראה כי למרות מאמצים וויתורים למען השלום מתקיים בנו הפסוק "שלום שלום ואין שלום"; "אני שלום – וכי אדבר המה למלחמה". מאמצי השכנת השלום לא נשאו פירות, מאידך הרושם הרוחני (החיובי לטעמי) של השיר בכיכר הלך והתעצם והפך להיות חלק מן התרבות התל אביבית. דומה, כי התפילה החילונית שנוסדה, בין היתר, על "אל תלחשו תפילה" עוצבה והועצמה לכלל תפילה עצמאית משלה. הייתה זו איפוא, תפילה שנוסדה על ערכים אמיתים ויהודיים במהותם אך שגויים ביישומם.

שבנו לכיכר אחרי עשרים שנה

חלפו כעשרים שנה, ושבנו כולנו לכיכר לנוכח אירוע שברבות הימים התבררה מידת הטראגיות שבו. הנערים, איל נפתלי וגלעד הי"ד, נחטפו ולא נודע מה עלה בגורלם. התפילות החלו בישיבת "מקור חיים" ובבתי הכנסת. מעט לפני הדלקת נרות בשבת נשים ובנות נשאו תפילה להשבת החטופים, בתחנות מרכזיות עמדו אנשים ואמרו פרקי תהלים. ברם, התפילה חצתה מגזרים, שר האוצר, התפלל, חברי הכנסת ולאו דווקא הדתיים שבהם, נשאו עיניהם למרום בבקשה ובתחינה לבקש חנינה. בנמל תל אביב מקום הבילויים התל אביבי של לילות שבת, אספו חסידי חב"ד המון רב לתפילה בערב שבת (ולאחר מכן שבו האנשים לבתי הקפה…), הכול מצאו את עצמם מתפללים. הישראלי, היהודי המסורתי ישראל הזקן וישראל הצעיר (כדברי הרב קוק במאמרו "הדור").

דומה, ששיאו של המאורע היה האירוע בכיכר, כן באותה כיכר בה נישאה התפילה שלא ללחוש תפילה נשמעה תפילה ממשית, עוצמתית חרישית זועקת, זו הבאה מעומק הלב וממרכז התודעה. נטולת התלהמות אך באותה מידה מהולה באינטנסיביות מרשימה. מה היה בכיכר? בכיכר לא נעדרו מגזרים – הכול נכחו שם נוכחות ממשית (חילוניים ודתיים יחדיו) אך לא הייתה זו נוכחות חברתית גרידא, הייתה זו נוכחות חדשה – נוכחות של תפילה. התברר שיש שפה לעם והשפה אינה רק שפת אחדות סביב צרה משותפת (שיש בה ממדים אינטרסנטיים), שפת התפילה התגלתה כשפה פנימית הבאה מעומק לבו של האדם מפנימיותו של היהודי המבקש טוב על אחיו, על מדינתו על עמו. לפתע האחרים זה לזה התמזגו והשתלבו זה בזה לפעימת לב אחת של כמיהה לגאולה, לפדות הנפש, לשחרור. לכמיהה נעלה המביעה בקשה ליציאה מן המיצר אל המרחב, לכמיהה של חמלה, הבנה ואהבה.

כן, יתכן שנוסחי התפילה שונים במעט (ואיני מתכוון לנוסח אשכנז ספרדים וכדומה). היו אלה מילים שונות בבחינת דיבורים אחדים אבל שפה אחת. התברר שאנו נשמה אחת וגופים חלוקים (כמו שכתב רבי שניאור זלמן מלאדי בספרו התניא). ניתן לשער כי מילות התפילה התל אביביות שונות מן הנוסח המסורתי של המשורר בן ישי (מחבר ספר תהלים). אך נחשפנו לא רק לשפה משותפת עם אופני ביטוי מגוונים, נחשפנו לדתיות פנימית, רוחנית, לכמיהה לעולם טוב יותר, לחיוניות יהודית, מוסרית וערכית המשותף באופן מהותי לעם היהודי ולאנושות. הייתה זו אחדות ממשית, רוחנית ונפשית, כשאור הנרות מעצים את עוצמתם.

בנוסף לכך, דומה, שהציניות (שהרב דב זינגר ראש ישיבת "מקור חיים" עמל להסירה ממחונכיו), פינתה את מקומה לממד עמוק ורוחני בהוויה האנושית – יהודית, לאהבת אימהות ולתפילת האבות. סבי ז"ל ד"ר יוסף שכטר (1901-1994) שבפסח האחרון מלאו עשרים שנה לפטירתו כתב:

העיקר הגדול: גילוי שכינה

יסוד היסודות ועמוד החכמות לידע שיש כוח בקוסמוס שהקרנתו מורגשת בוודאות ובבהירות למתייחד עם עצמו ומתעמק בתחומים הפנימיים של העולם והחיים. אנו חשים בהקרנה הזאת במצבים שבהם אנו אמיתיים ושלימים: באמהות, באבהות; באהבה, בכיסופים לפדות ולהתחדשות; באחריות ובאשמה האישית […] הקרנת האלוקות מורגשת בתחומים שונים וביניהם גם בתחום החברה האנושית. החברה האמיתית שעיקרה בידידות […] היא אחד מגילויי השכינה בעולם אבל אינה הגילוי העליון. (ממדע לאמונה, עמ' 122).

האימהות והאבהות היו למכנה משותף נעלה שנגע ללבם של רבים והיה מקור לעוצמת התפילה שנתגלתה לכולם. החסר העצום היה מקור להעצמת השאיפה להרמוניה ולהרגשת שלימות רוחנית.

האם הייתה זו תפילת שווא?

יש הטוענים כי תפלתנו זו הייתה מעין תפילת שווא משום שהמידע בידי כוחות הביטחון הצביע בסבירות גבוהה למדי, שהנערים לא היו בני החיים כבר בראשית אירועי החטיפה. אלה תהיותיו של האדם המאמין ומשום כנותן ואמיתותן הן מלאות באמונה על אף הספק המובע בהן. נהיר הוא, כי מן הבחינה ההלכתית לא הייתה זו תפילת שווא. לדעתי, ההנעה לתפילה ראשיתה במישור ההיסטורי של אדם ושל עם: רגעי מצוקה, הרווחה, קשיי קיום, קורת רוח ושמחה. התפילה מעלה את האדם אל מישור אחר, על היסטורי ובכך הוא נוגע בנצח. תפילת השווא קרויה כך משום שחסרה לה את הממשות ההיסטורית הארצית ועל כן האינטנסיביות נעדרת ממנה לפיכך אין להתפלל תפילת שווא. בכל אופן אנו כשהתפללנו, בתודעתנו לא הייתה תפילת שווא. לדעתי, חוק שימור האנרגיה אינו פיסיקאלי גרידא הוא רלוונטי גם בעולם הרוח. אפילו אם בקשתינו הספציפית הושבה ריקם חוויית התפילה מותירה בנו רושם העתיד לשאת פרי. לפיכך, גם אם זו הושבה ריקם היא לא הותירה אותנו ריקים. היא העשירה את העם בעוצמה חשפה את שפתו הפנימית, את הדיאלוג המשותף ואת כמיהתו לעולם רוחני לשערו של עולם נשגב, ולחוויה ממשית של קרבת אלוקים. ומי יודע אולי הייתה זו עצת ההשגחה העליונה להפוך אותנו במודע לעם של "יודעי תפילה"?! השלהבות הבוערות בכיכר חשפו אור ממשי הנוגע בלבם של אלה שהתפללו למען עולם טוב יותר. לעולם של אהבה, כנות, ושותפות רוחנית בקיצור לכמיהה לאלוקים. אשריך ישראל – עם נושע בה' באמצעות פניה אל ה' שהיא חסרת פניות. איל גלעד ונפתלי גילו לנו את שפת האחדות החדשה. הם השיבו לנו, לכולנו, את תקוות התפילה צבעוניותה, וודאות עוצמתה, קולותיה המגוונים, וחיוניותה. יהי זכרם ברוך.

==

הרב ד"ר אשר שכטר הוא מורה באולפנת חורב בירושלים ומפקח תכניות לימודים באגף מורשת – משרד החינוך.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
תגובה אחת מיין לפי
1
אבל אדוני הכותב
משבית שמחות | 26-08-2014 17:29
לא שכנעת בשום דבר, כיוון שהעולם הפיסיקלי הוא הקובע. שלושת הילדים מתו ואינם. עשרות אלפי תפילות "נלחשו" ונעלמו באוושת רוח קלילה. כמו תמיד, פעולתם המתמדת של החילונים התל אביבים עדיפה בהרבה על הלחישות השקטות והפעלתנות הפאסיבית של ציבור המאמינים. סליחה ושלום.