הרב רונן נויבירט: אין איסור לקבל תמיכה מקרנות צדקה של נוצרים
בפסק הלכה שמפרסם הרב רונן נויבירט הוא קובע כי מותר להשתתף בקייטנות הממומנות בין השאר ע"י הקרן לידידות משום שגם אם מדובר בכסף נוצרי, הכסף כבר שייך למדינת ישראל ומותר לאזרחי ישראל ליהנות ממנו ללא חשש
הקדמה
מרבית ספרות הגמרא וההלכה נכתבה בתקופת הגלות, תקופה בה עם ישראל היה נתון למשיסה בידי הגויים. הלכות רבות של חז"ל קובעו בתקופה זו כדי להבדילנו מן הגויים ולהרחיקנו מעבודתם, על מנת שנשמור על זהותנו ויהדותנו עד עת הגאולה בה נשוב לארצנו. זכינו לאחר אלפיים שנות גלות לשוב לארצנו ולהיות עם חופשי בארצנו. עולם התורה והישיבות פורח כפי שלא היה מעולם בהיסטוריה היהודית, מדינת ישראל משגשגת כלכלית, העלייה למדינה נמשכת וזכינו בתקופתנו לשוב למצב בו הריכוז היהודי הגדול ביותר נמצא בארץ ישראל.
למרות מצבה הכלכלי הטוב באופן כללי של מדינת ישראל, ישנן עדיין תופעות קשות של עוני בשכבות החלשות, וגם מעמד הביניים אינו יכול להרשות לעצמו דברים אשר עשויים להיחשב כמותרות, כגון תכניות חינוכיות שונות, קייטנות קיץ וכדומה.
לאחרונה התעורר פולמוס ציבורי גדול לגבי השימוש בכספי תרומות הניתנים ע"י נוצרים אוונגליסטים, בין השאר דרך קרן הידידות.
חכמינו הסתייגו מקבלת תרומות מגויים ואף אסרו אותה במצבים רבים משיקולים שונים, כפי שיוצג בהמשך. בעקבות השינויים לטובה שחלו במצבו של העם היהודי ננסה לברר את היחס הראוי של ההלכה כלפי קבלת תרומות מאנשים שאינם יהודים וכן מנוצרים.
מקורות האיסור לקבלת תרומות מגויים
המקור הראשון לאיסור מופיע במסכת סנהדרין (דף כו/ב).
" אמר רב נחמן: אוכלי דבר אחר פסולין לעדות. הני מילי בפרהסיא, אבל בצינעא לא. ובפרהסיא נמי לא אמרן אלא דאפשר ליה לאתזוני (=להיות ניזון) בצינעה וקא מבזי נפשיה בפהרסיא (=ומבזה את עצמו בפרהסיה), אבל לא אפשר ליה, חיותיה הוא (=זוהי חיותו)"
רש"י, תוספות ומרבית הפרשנים מסבירים שמדובר על אדם המתפרנס מן צדקה של גויים, אשר נפסל לעדות. שתי סיבות נמנו בגנות מעשה זה של קבלת הצדקה מגויים, אם בשל חילול השם בעצם הדבר שיהודי נצרך לגוי שיפרנסו במקום שהיהודים יפרנסוהו, ואם בשל העובדה שהאדם מוכן לבזות את עצמו עבור כסף, וממילא לא ניתן לסמוך עליו שלא ישקר בעדותו.
על כל פנים, העולה מן הגמרא שהאיסור אינו תקף עבור המקבל צדקה בצנעה, וכן אינו תקף עבור אדם אשר אין לו אלטרנטיבה אחרת.
המקור השני מופיע במסכת בבא בתרא (דף י'/ב):
" איפרא הורמיז אימיה דשבור מלכא, שדרה ארבע מאה דינרי לקמיה דרבי אמי ולא קבלינהו; שדרינהו קמיה דרבא, קבלינהו משום שלום מלכות. (=איפרא הורמיז אימו של שבור המלך, שלחה ארבע מאות דינרים צדקה לרב אשי ולא קיבלם. שלחה אותם לרבא וקיבלם משום שלום מלכות)
שמע רבי אמי איקפד, אמר: לית ליה (=שמע רב אמי, הקפיד על רבא ואמר: האם רבא אינו מקבל את הפסוק) "ביבש קצירה תשברנה נשים באות מאירות אותה" (ישעיהו כ"ז)? ורבא? משום שלום מלכות".
רב אמי התנגד לקבל תרומה מאיפרא הורמיז, המופיעה במספר מקומות בש"ס וידועה כנדבנית גדולה עבור היהודים. סיבת ההתנגדות הינה "ביבש קצירה תשברנה" פסוק הלקוח מנבואת ישעיהו ומדבר על כך שהגאולה תגיע רק לאחר שיתייבשו זכויות הגויים. מסיבה זו, כל קבלה של צדקה מן הגויים מוסיפה להם זכויות ומאריכה את הגלות. בהמשך הדיון מסיקה הגמרא שרבא אינו חולק על הדברים וגם הוא מסכים לאיסור לקבלת צדקה, אלא שקיבל את הצדקה כדי שלא לפגוע בכבודה של מלכות ולמרות זאת את הצדקה העביר רבא לעניים גויים ולא ליהודים כדי שלא ייהנו ממנה יהודים.
סיפור נוסף על איפרא הורמיז מופיע מעט לפני כן בגמרא בבא בתרא (דף ח ע"א) ושם מסופר שרב יוסף קיבל ממנה תרומה לצורך פדיון שבויים. רש"י ותוספות מסבירים שאין סתירה בין המקרים והסיבה שכאן רב יוסף השתמש בתרומה עבור יהודים מאחר ולא הייתה דרך אחרת וזו בניגוד לצדקה שניתנה לרבא, אשר ניתן היה לחלקה לעניים גויים בלי לפגוע בשלום המלכות.
השלחן ערוך (יו"ד סימן רנ"ד) מביא את שני המקורות הללו כשתי הלכות נפרדות:
"א) אסור לישראל לקבל צדקה מן העכו"ם בפרהסיא, ואם אינו יכול לחיות בצדקה של ישראל ואינו יכול ליטלה מן העכו"ם בצינעא, הרי זה מותר.
ב) שר עובד כוכבים ששלח ממון לישראל לצדקה אין מחזירין אותו משום שלום מלכות אלא נוטלין ממנו וינתן לעניי עובדי כוכבים בסתר כדי שלא ישמע השר".
היחס בין הסיבות לאיסור קבלת צדקה מגויים
פוסקים רבים ניסו לעמוד על הקשר בין שתי הסוגיות לעיל. מדוע מותר לקבל צדקה בצנעה ואין בכך איסור של "ביבש קצירה תשברנה"? הרי בקבלת הצדקה מעניקים זכות לגוי נותן הצדקה ומאריכים את הגלות?
להלן מספר הסברים מרכזיים ליחס בין הסוגיות:
א. צדקה כללית לעומת צדקה עבור יהודים בלבד: ע"פ הט"ז (יו"ד רנ"ד ב') האיסור של "ביבש קצירה תשברנה" חל רק כאשר הגוי מעוניין לחזק את ידי ישראל ואז נחשב לו הדבר כזכות גדולה. לעומת זאת, אם הוא פושט ידיו לכל מבקש צדקה ומסייע לכל נזקק, בין אם הוא יהודי ובין אם לאו, ממילא אין הוא מכוון דווקא לכבד את ישראל ומותר לקבל צדקה.
ב. יוזם הצדקה: רבי ישמעאל הכהן ממודנה (זרע אמת יו"ד קי"ב) מסביר שבמסכת סנהדרין היוזם הוא היהודי שמבזה את עצמו בכך שמחזר אחר הפתחים ומקבץ נדבות מן הגויים. לעומת זאת מסכת בבא בתרא עוסקת במצב הפוך בו היוזם הוא הגוי, ובמקרה זה אין בזיון ליהודי אלא איסור מצד "ביבש קצירה תשברנה".
ג. יחיד ורבים: הרב קוק (שו"ת דעת כהן קל"ב) עושה חילוק בין צדקה לאדם יחיד בה עוסקת הסוגיה בסנהדרין לבין צדקה עבור רבים בה עוסקת הגמרא בבבא בתרא: "וצריך לומר דעיקר "ביבוש קצירה" שייך דווקא בצדקה דרבים דאלימא זכותא דידה (=שזכותם חזקה יותר). ומשום הכי לא מחלקינן ברבים כלל בין צנעה לפרהסיא…אלא ודאי דרק בצדקה דרבים שייך לומר שבזכות זה תמשך מלכותם …דגבי יחיד שייך רק טעם דמבזה נפשיה, ואסור לישראל לבזות נפשו לפני גוי בשפלות כזו, וזהו דוקא בפרהסיא ולא בצנעה".
כאשר אדם יחיד מבקש צדקה, אין בזה מתן זכות גדולה לאומות העולם ולכן איסור של "ביבש קצירה" לא מוזכר בסוגיה בסנהדרין. מאידך אדם זה מתבזה כאשר מבקש צדקה בפרהסיא עבור עצמו. לעומת זאת, כאשר מדובר על בקשת צדקה עבור רבים, גבאי הצדקה אינו מתבייש באיסוף הצדקה. אדרבה, כבוד הוא לו שמתעסק בצרכי הציבור. לעומת זאת, מאחר ומדובר בצדקה של רבים, יש בכך ריבוי זכויות עבור הגויים וממילא הארכת הגלות.
חילוק דומה מובא בשו"ת בית שערים (או"ח סימן סא): "אין איסור אלא אם מבזה עצמו בפרהסיה אבל אותם ההולכים לקבץ נדבות לביהכ"נ הולכים לבית הנכרי בחדרו ואינו מבזה עצמו רק בצנעה ואין כאן איסור כלל…אבל בושת ובזיון הוא בשעתיה דמבזה עצמו ואזיל סומקא ואתי חיורא (=פניו מחווירות מבושה) ואם אז רבים רואים הנה מבזה עצמו בפרהסיה בפני רבים".
ד. קבלת צדקה ממלכות: חילוק נוסף המופיע במספר תשובות, הינו ההבדל שבין צדקה הניתנת ע"י המלכות לבין צדקה הניתנת מאנשים רגילים, בין אם הם יחידים ובין אם הם רבים. כאשר מקבלים צדקה ממלכות, הדבר מעניק זכות למלכות, מאריך את ימיה וממילא מאריך גם את הגלות. בזה עסקה הגמרא שדנה במקרה של איפרא הורמיז בבבא בתרא. ברם בכל צדקה שאינה קשורה במלכות, אין איסור של "ביבש קצירה" ולכן השיקול הזה אינו מוזכר בגמרא בסנהדרין. חילוק זה מופיע בשו"ת ראשון לציון (דף קז סע"ב ) לר' חיים בן עטר, הגר"ח פלאג'י בשו"ת שמע אברהם (סימן נא דקל"א ע"א), ציץ אליעזר (חלק טו סימן לג) ועוד. גם הרב קוק (שו"ת דעת כהן קל"ב) הזכיר חילוק זה אלא שדחה אותו ע"פ דברי התוספות ואכמ"ל.
האם מותר לקבל צדקה מנוצרים?
לשיטת הרמב"ם (במקומות רבים) הנוצרים הינם עובדי עבודה זרה. ברם הגמרא במסכת בכורות מביאה איסור לעשות שותפות עם גוי שמא יחייב את היהודי שבועה בעבודה זרה שלו. רבנו תם (תוספות שם), מעיר שבימיהם נהגו לעשות שותפות עם גויים כיוון שלנוצרים של זמנם אין דין של עובדי עבודה זרה, מאחר והם עובדים בשיתוף, דבר שלא נאסר על בני נח: " בזמן הזה כולן נשבעים בקדשים ואין תופסין בהם אלהות ואע"פ שמזכירין [עמהם] שם שמים וכוונתם [לדבר אחר מ"מ] אין זה [שם] עבודת כוכבים כי דעתם לשם עושה שמים וארץ ואע"ג שמשתתף שם שמיים ודבר אחר…דבני נח לא הוזהרו על כך". גם המאירי (ע"ז ב' ע"א) כתב שלנוצרים אין דין של עובדי עבודה זרה " נראה לי שדברים אלו כלם לא נאמרו אלא על עובדי האלילים וצורותיהם וצלמיהם אבל בזמנים הללו מותר לגמרי". ראשונים נוספים כותבים גם הם שבני נח לא הוזהרו על השיתוף (ר"ן, ר' ירוחם ועוד). הרמ"א פסק זאת להלכה (שו"ע או"ח קנ"ו א'):"ויש מקילין בעשיית שותפות עם הכותים בזמן הזה… דהרי אינם מוזהרין על השתוף". כך פסק גם הש"ך יו"ד קנ"א ז' :" דבזמן הזה מותר להשתתף עמהם שכוונתם לעושה שמים וארץ אלא שמשתפים שם שמים ודבר אחר ולא מצינו שיש בזה משום לפני עור שאין בני נח מוזהרין על השתוף".
בעקבות גישה מרכזית זו בהלכה, פסק רבי ישמעאל הכהן ממודנה (זרע אמת קי"ב) שאין כל בעיה בקבלת תרומות מנוצרים שהרי הם אינם עובדי עבודה זרה: "והדבר מבואר דהני שרים אשר אנו חוסים בצלם בחמלת השי"ת הם מלכי חסד ורודפי צדק ואינן בכלל עובדי עבודה זרה ועבד רשע …לכן נראה טעם ההיתר משום דגויים שבינינו קים לן בגווה (=ברור לנו) דלא פלחי לעבודה זרה…ובאמת כוונתם לשמים לסיבה ראשונה אלא שמשתפים שם שמיים ודבר אחר ולא מצינו שיהיו מוזהרים הבני נח על השיתוף כמו שכתב הר"ן…". טיעון זה מובא בשו"ת יביע אומר או"ח ז' כ"ב ובתשובות נוספות.
יש שטענו לאיסור קבלת צדקה מנוצרים אדוקים משום איסור "החזקת טובה לכמרים" (משנה ע"ז ד' ג', רשי" עבודה זרה מ"ד ב' ד"ה "שלא בטובה"). ע"פ המוסבר לעיל, מצד עבודה זרה, אין חשש בקבלת תרומות מנוצרים לשיטת חלק גדול של הראשונים והפוסקים הסוברים שעבודה בשיתוף לא נאסרה על בני נח. ברם, טעם אחר המובא לאיסור החזקת טובה לכמרים, אינו מצד מתן כבוד לעבודה הזרה שלהם, אלא "מחשש שמא ימשך אחריהם מתוך חיבתם כשעושין חסד עמו" (מאירי, בית הבחירה ע"ז נ"א ב'). מטעם זה, יש איסור לקבל תרומות באופן ישיר מנוצרים מיסיונרים, שמא יימשך אחריהם. למקרה זה בדיוק כוונה אגרתו של הרב קוק (אגרות ראי"ה ד' א'סא) שיצא בחריפות נגד קבלת טובת הנאה מנוצרים מסיונריים.
קבלת צדקה מבני נח
כתב הרמב"ם (הלכו מלכים י', י'): "בן נח שרצה לעשות מצוה משאר מצות התורה כדי לקבל שכר, אין מונעין אותו לעשותה כהלכתה, ואם הביא עולה מקבלין ממנו, נתן צדקה מקבלין ממנו, ויראה לי שנותנין אותה לעניי ישראל, הואיל והוא ניזון מישראל ומצוה עליהם להחיותו, אבל העכו"ם שנתן צדקה מקבלין ממנו ונותנין אותה לעניי עכו"ם".
הרמב"ם מוסיף חילוק שלא מופיע לפני כן והוא הדין של "בן נח". היוצא מדברי הרמב"ם שגוי אשר אינו עובד עבודה זרה וקיבל עליו את שבע מצוות בני נח, יהיה מותר לקבל ממנו צדקה. דברי הרמב"ם לכאורה אינם רלוונטיים עבור קבלת תרומות מנוצרים שהרי לשיטתו הם עובדי עבודה זרה .
אף על פי כן, ערוך השלחן (יו"ד רנ"ד ג') מסתמך על דברי הרמב"ם הנ"ל לגבי היתר קבלת תרומות מנוצרים בזמן הזה, בצירוף טעמים נוספים של דוחק כלכלי והשיטה האומרת שהנוצרים אינם עובדי עבודה זרה: "ואין לתמוה על מה שנהגו לקבל בלא שום פקפוק דוודאי כיון שהדוחק רב מותר, ועוד שהרמב"ם כתב…בן נח …נתן צדקה מקבלין ממנו…", ומיירי בזמן הבית ושקבל עליו שלא לעבוד עבודת כוכבים ע"ש, וגם עתה הפרנסה זה מזה ואין בינינו עובדי כוכבים". לשיטת ערוך השלחן, מאחר ולגויים הדרים ביניהם באירופה אין דין של עובדי עבודה זרה ממילא הם נחשבים כבני נח ומותר לקבל מהם צדקה, על פי דברי הרמב"ם. הוא מצרף להיתר את הטענה שאיסור "ביבש קצירה תשברנה" הוא קלוש ולכן במקרה צורך, לא מתחשבים בו (וזהו המקרה בו עוסקת הגמרא בסנהדרין בה הותר לקבל צדקה במקרה שאין ברירה אחרת). אף על פי שלשיטת הרמב"ם פשוט שלא ניתן לקבל תרומות מנוצרים, ערוך השלחן משתמש בטיעונו של הרמב"ם לגבי בן נח, בצירוף לטיעונים נוספים כדי להתיר בשעת הצורך.
האם האיסור חל גם כאשר בזמן עצמאות של עם ישראל בארצו?
כפי שראינו, טעם מרכזי לאיסור קבלת צדקה הינו הארכת הגלות. האם יש נפקא מינה לכך שאנו נמצאים היום באתחלתא דגאולה וחיים כעם חופשי במדינת ישראל? לכאורה הטעם של "ביבש קצירה תשברנה" אינו רלוונטי כאשר הגלות כבר נגמרה. אם נעיין בספר ישעיהו פרק כ"ז, פסוק זה מופיע בהקשר של נבואת הגאולה על קיבוץ נדחי ישראל:
" יא) בִּיבֹשׁ קְצִירָהּ תִּשָּׁבַרְנָה נָשִׁים בָּאוֹת מְאִירוֹת אוֹתָהּ כִּי לֹא עַם בִּינוֹת הוּא עַל כֵּן לֹא יְרַחֲמֶנּוּ עֹשֵׂהוּ וְיֹצְרוֹ לֹא יְחֻנֶּנּוּ. יב) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יַחְבֹּט ה’ מִשִּׁבֹּלֶת הַנָּהָר עַד נַחַל מִצְרָיִם וְאַתֶּם תְּלֻקְּטוּ לְאַחַד אֶחָד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. יג) וְהָיָה בַּיּוֹם הַהוּא יִתָּקַע בְּשׁוֹפָר גָּדוֹל וּבָאוּ הָאֹבְדִים בְּאֶרֶץ אַשּׁוּר וְהַנִּדָּחִים בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְהִשְׁתַּחֲווּ לַה’ בְּהַר הַקֹּדֶשׁ בִּירוּשָׁלִָם."
בדורנו זכינו לראות את חסדי השם בנס הגלוי של קיבוץ הגלויות וממילא פקע טעמו של איסור קבלת הצדקה משום "ביבש קצירה תשברה".
מעין דברים אלו כתב הרב מרדכי יהודה הלוי פרום ("קבלת תרומות מממשלת ארה"ב", זכור זאת ליעקב, ירושלים תשל"א), אשר טען שבתקופתנו לא זו בלבד שאין בכך עבירה אלא מצווה היא לקבל צדקה מהגויים: "נראה לחדש דהאיסור "ביבוש קצירה" הוא משום דמאריכין את הגלות, זה דווקא שאין לישראל מדינה עצמאית וכל עם ישראל הם בגלות ממש תחת שלטון העכו"ם אז האיסור הוא שעל ידי זה לא תמשך מלכותם וממילא הגלות נמשך. אבל עכשיו שיש לנו מדינה עצמאית … כל מה שמדינת ישראל מתחזקת יותר על ידי מתן תמיכות שזקוקים לה לפי מצבנו, הרי יש בזה לקצר הגלות כי חיזוק המדינה הוא שלב בתהליך לגאולה השלמה ואם כן להיפך למצווה עוד יחשב ולא לאיסור".
סיכום
העולה מדברים אלו שלפי שיטות מרכזיות בהלכה, אין איסור לקבל תמיכה כספית מקרנות צדקה המגייסות כספים מנוצרים.
מצד האיסור של חילול השם בנטילת צדקה מהגויים (מסכת סנהדרין) , יש להתיר שהרי שמדובר בצדקה עבור רבים בה היחיד אינו מתבזה, כמובא בתשובתו של הרב קוק (דעת כהן קל"ב).
מצד האיסור של "ביבש קצירה תשברנה" , ניתר להתיר אם משום שמדובר בצדקה שאינה מגיעה ממלכות אלא מאנשים פרטיים, ואם משום שהנוצרים התורמים לישראל נופלים בהגדרה של "מרבים חסד ואינם בכלל עובדי עבודה זרה ועבד רשע", שהרי לפי חלק גדול מהפוסקים אין ב"שיתוף" בכלל עובדי עבודה זרה.
יתרה מכך, זכינו לחיות במדינה יהודית עצמאית וממילא הטעם של הארכת הגלות אינו רלוונטי. קבלת תרומות מן העמים האחרים רק מחזקת את גאולת ישראל ומקבעת את אחיזתנו בארץ הקודש.
עם זאת, מצד החשש של "הכרת טובה לכמרים", אסור לקבל תרומה באופן ישיר מגורמים מיסיונרים, "שמא יימשך אחריהם". ברם, אם לא קיים כל קשר ישיר בין מקבל הצדקה לבין גורמים מיסיונרים, אין מקום להחמיר.
מסיבות אלו מותר להשתתף בקייטנות הממומנות בין השאר ע"י הקרן לידידות, המגייסת את מרבית הכספים מנוצרים אוונגליסטים אוהבי ישראל, אשר מתוך אמונתם רוצים להרים קרן ישראל. הם אינם רוצים להעביר את ישראל על דתם אלא מאמינים שתקומת ישראל תקדם את חזרת משיח השקר שלהם לעולם. גם אם נטען שיש באמונה זו אלמנטים מסיונריים, מאחר ומדובר על תרומות קטנות הנגבות ממיליוני מאמינים, ממילא אין להם כל יכולת השפעה על התכנים של התוכניות או הקייטנות הממומנות ע"י הקרן.
גם לשיטת האומרים שיש איסור הלכתי גמור באופן בו מגייסת הקרן לידידות תרומות מנוצרים, ברגע שעברו התרומות לגורם אחר כגון: משרד החינוך, הכסף במקרה זה כבר שייך למדינת ישראל, וממילא אין בו איסור ומותר לאזרחי ישראל ליהנות ממנו ללא חשש.
הרוצה להחמיר – יש לו על מי לסמוך ויחמיר לעצמו, אבל בוודאי שאינו יכול להחמיר על גבם של אחרים, בפרט כאשר קייטנות ומפעלי חסד אלו מסייעים רבות למשפחות קשות יום, אשר האלטרנטיבה עבורן גרועה בהרבה.
עם זאת, לצד הכרת הטוב על תרומתה הגדולה של הקרן לידידות לסיוע לנזקקים בחברה הישראלית, יש מקום לביקורת על האופן בו מגייסת הקרן את כספי התרומות. כפי שראינו לעיל, אחד מטעמי האיסור לקבלת תרומות מגויים הינו חילול השם שיש בדבר, כאשר היהודי נתפס כמסכן וכנזקק. אמנם, איסור זה חל על היחיד המקבץ נדבות לעצמו ולא על גבאי צדקה המגייס תרומות עבור רבים. אף על פי כן יש טעם לפגם ביצירת תדמית של מסכנות למדינת ישראל ולחברה הישראלית, ע"י תיאור מוקצן של חומרת העוני ומצבם העגום של הנזקקים. דברים מעין אלו כותב הרב קוק (בסוף תשובתו בדעת כהן קל"ב) בה הוא מתיר ליהנות מתמיכה כלכלית שמעניקה הממשלה לקהילה היהודית בבאזל: "מ"מ נראה לעניות דעתי, שראוי לערוך את הבקשה אל הממשלה באופן שיתן כבוד לישראל, ולא תהי' מיוסדת ע"פ בקשת חנינה, כאילו ח"ו אין כח בקהילה עשירה זו לפרנס את ענייהם, והם נצרכים לעזר הנכרים, אף על פי שלא מצינו ענין ביזוי כזה, בדין איסור קבלת צדקה מן הנכרים, כ"א ביחידים העניים שהם עצמם מקבלים, מ"מ יש לחוש קצת שמא יש בזה איזה דוגמא לאיסור זה, או חשש חלול השם חס וחלילה "
על הקרן לידידות וגורמים אחרים המגייסים תרומות מנוצרים, לפעול באופן ראוי בלי לפגוע בתדמיתה של החברה הישראלית. אם כך יהיו פני הדברים, הרי שלא זו בלבד שאין איסור בדבר, אלא מצווה יש בכך כפי שכותב הרב קוק (שם): "ואז אין לעניות דעתי שום חשש איסור בזה ועוד מצוה איכא לפי דעתי להציל מידם….וכל זה היה ראוי בכל הזמנים, וקל וחומר בזמן חירום זה, שנתרבו הנצרכים, ואחינו בית ישראל מסובלים מאד בעניני צדקה, פשיטא דאיכא למיטרח בתר רווחא דישראל וממילא בודאי תתגדל מעשה הצדקה, ויחיו כמה נפשות ומשפחות, והי' מעשה הצדקה שלום".
והאמת והשלום אהבו.
==
הרב רונן נויבירט הוא רב קהילת 'אהל ארי' ברעננה ומנכ"ל ארגון 'בית הלל'.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו