הרב שרלו על המסתננים: לקלוט חלק ולגרש את השאר
כפתרון לבעיית המסתננים מציע הרב שרלו: "את אלה שלא נוכל לקלוט אנו נרחיק מהארץ, ולאלה שנקלוט נעניק את כל הזכויות שהם זקוקים להם כדי לקיים אורח חיים מינימלי הוגן"

המונח סוגיה מורכבת אינו מכבסת מילים או ניסיון לברוח מהכרעה. שהלוא אימתי סוגיה מוגדרת באמת כסוגיה מורכבת? כשמערכת השיקולים הנוכחים בה מורכבת מהיבטים רבים ומגוונים של הסוגיה.
על שולחנו של הדן בסוגיית המסתננים לישראל עומדים אין ספור מרכיבים של הדיון. בין שאר השיקולים ניתן למנות את: המחלוקת על העובדות; המחלוקת על ההערכה מה יקרה לאור כל הכרעה; מהי המשמעות לגבי זהותה היהודית של מדינת ישראל; מהי יקרה לשוק העבודה בעקבות כל החלטה; מה המחויבות שלנו מבחינה בינלאומית; אילו מצוות מן התורה עולות לדיון כאן: לא תסגיר עבד אל אדוניו, בל תחונם, ואתם ידעתם את נפש הגר, חובת ביעור עבודה זרה מארצנו; שאלות הנוגעות לבעיות בריאות ורווחה, ועוד ועוד.
דיון ולא התנצחות פוליטית
גם העובדה שאנו חלוקים בשאלה היסודית ביותר – כיצד לכנות את קבוצת אנשים זו: פליטים, זרים, עובדים זרים, מהגרי עבודה, סודנים ואריתראים, או פשוט אנשים – מלמדת על הבעיות האמיתיות.
ראשיתו של הדיון אפוא אינו יכול לדלג על שלב ציור מפת השיקולים השונים. אחת הצרות הגדולות של דיונים ציבוריים היא שהם נעשים כדיונים פוליטיים, בהם כל צד מציג אך ורק את השיקולים התומכים בעמדותיו, ומתעלם לחלוטין מנקודות האמת המצויות בצד השני. כך לא מקיימים דיון אתי או הלכתי ראוי. הדרך החיונית היא להעלות בראש ובראשונה את מכלול השיקולים, כדי לקיים דיון המבקש אמת, ולא ניצחון בהתנצחות פוליטית
לראות את מצוקת הפליטים
במבט ראשוני, נראה כי יש הסכמה רחבה ביחס לעצם קיומם של השיקולים לכיוונים שונים (אם כי לא למשקלם הקובע בדיון הסופי), אולם לא ניתן להתעלם מהמחלוקת על חלק מהמרכיבים. דוגמה אחת לדבר, בה אין לי כל מומחיות וכל יכולת להכריע- היא השאלה העובדתית: איזה אחוז של הנמצאים כאן הם מהגרי עבודה? איזה אחוז פליטים של ממש? לאיזה אחוז יש פיתרון במקום אחר וכדו׳. אולם חוסר ההסכמה אינו מצטמצם לתחום העובדתי בלבד, ויש בתוכנו מחלוקת גם ברמה הערכית וההלכתית.
דוגמה לדבר: עמדתי היא שחלק מהחובות שהתורה מטילה עלינו הוא לראות לנגד עינינו את מצוקתם של פליטים בעולם. זהו המשך של העיקרון המצוי בתורה פעמים הרבה: מי שחווה את שעבוד מצרים אינו יכול לחולל את היחס הזה לאחרים; ובהתאמה: עם שחווה גבולות סגורים כאשר הוא היה פליט – אינו רשאי לטעון כי חסימת גבולותיו שלו עצמו היא היא עשיית רצון ד׳. אדגיש, אין זה שיקול יחיד, ולא ניתן להכריע לאורו בלבד. בשלב הזה של הדיון אנו רק בוחנים כל שיקול בפני עצמו ותקפותו, ולא את משקלו בתמונה הכוללת.
לחתור למדיניות של הסדרה
תמונת מצב זו של שיקולים מלמדת מראש כי אין לנו אלא לחתור למדיניות שתהיה מדיניות מסדירה. לאמור: ברמה התיאורטית, בהכרעות הלכתיות ובהכרעות אתיות, עומדות בפנינו שתי ארכיטקטורות להכרעה בדילמה: ראשונה בהן היא לבחור באחד מן הקצוות – ובמקרה שלנו: גירוש כולם או קליטת כולם. היתרונות של עמדה זו ברורים: מדובר בעמדה קוהרנטית, ללא צורך במתיחת גבולות או בשרטוט תחומים, ובאמירה חד-משמעית לכיוון אחד. אולם אלה גם חסרונותיה של הכרעה מסוג זה: היא מתעלמת לחלוטין מנקודות האמת המצויות בצד השני.
לפיכך, האפשרות השניה היא הסדרה, לאמור: לשאוף להעריך את משקלם של הטיעונים השונים לכיוונים השונים, לקבוע מהי נקודת ההנחה שמביאה לכך שהעמדה השניה היא הצריכה להביא ראיה לדבריה, ולנסות לשרטט קו גבול שיאפשר את הפתרון האופטימאלי, במודעות עמוקה שאין מדובר בפתרון מקסימאלי. גם לדרך זו חסרונות רבים, הן מעצם העובדה שאין היא יכולה להיות קוהרנטית, שהרי היא מושפעת מטיעונים לכיוונים שונים ומנוגדים, והן בשל העובדה שאנו נאלצים למתוח קו גבול המצויר במברשת גזה ולא במכחול דק, שכן קשה לקבוע בדיוק היכן עובר הגבול. ואף על פי כן, רוב מוחלט של ההכרעות ההלכתיות ושל ההכרעות האתיות נעשה בדרך זו.
חלק לגרש וחלק לקלוט
ואלו העקרונות שיש לאמץ בסוגיה מורכבת זו לקראת הכרעה:
א. השיח חייב להיות שיח אנושי. מדובר בבני אדם. אסור שצבע עורם ישפיע על העמדות השונות. מדובר בסובלים מצוקות קשות, כמובן אם מדובר במצוקות של פליטים, אך גם אם מדובר במצוקות של עוני ושל מהגרי עבודה. חלק בלתי נפרד מיהדותה של מדינת ישראל היא ההתייחסות לכל בני אנוש כבעלי צלם אלוקים.
ב. עקרון ה"שוויון בנטל" חייב להיעשות ולהיראות גם כאן. לא ייתכן שהטלת האחריות תופנה רק לתושבי דרום תל אביב, או לכל מקום אחר בארץ שקל להפנות אליו את האנשים. כל המציע פיתרון חייב גם ליטול חלק מהאחריות כלפיו על עצמו.
ג. נקודת המוצא היא שהאחריות הראשונית המוטלת עלינו היא שמירה על עצם קיומנו. "שלך קודם לשל כל אדם"; "חייך קודמים לחיי חברך". במבט ראשון זו נראית כעמדה המטפחת אגואיסטיות, אולם לאמתו של דבר היא זו שמאפשרת לאדם להרחיב את עולמו, לאחר שהתמלאו צרכיו, ולכלול בתוך אחריותו גם את ה"אחר". אסור לנו לקבל על עצמנו יותר ממה שאנחנו מסוגלים לעשות. אנחנו אפוא חייבים להרחיב את תחום התייחסותנו למצוקות הקיימות בעולם. זהו גם צו תורני, וגם כמובן צו אנושי והומאני.
ד. זהותה היהודית של מדינת ישראל משפיעה בסוגיה זו לשני כיוונים מנוגדים. ראשון בהם מביא להתנגדות לקליטה; שני בהם הוא המוסריות העולה מתוך התורה והחובה שלנו כלפי אלה שחלקם נמצאים עתה במצב בו אנחנו היינו. זהו חיזוק נוסף לחיפוש הסדרה ראויה.
מכל זה עולה שהכיוון הכללי של ההכרעה צריך להיות כזה: תכנס ממשלת ישראל את עצמה עם המומחים בתחום, תדון בשאלה מהי היכולת שלנו לשאת בנטל הסיוע לפליטים, מהו החלק היחסי שעלינו ליטול על עצמנו מול העולם כולו, תתכנס למספר שהוא תוצאה של השיקולים המורכבים, ותפעל אפוא כך: את אלה שלא נוכל לקלוט אנו נרחיק מהארץ, ולאלה שנקלוט נעניק את כל הזכויות שהם זקוקים להם כדי לקיים אורח חיים מינימלי הוגן.
דומני שרוב אזרחי מדינת ישראל יכולים להתכנס לעקרונות אלה, ואף שיהיה ויכוח על המספר המממש את העקרונות האלה – הפערים יהיו הרבה יותר קטנים מאשר אופי המחלוקת כעת. נראה לי כי בכך נעשה את הטוב והישר בעיני ד'.
==
הרב יובל שרלו הוא ראש ישיבת אורות שאול.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו