פרשת בהר: השיטה הכלכלית המיוחדת של התורה - סרוגים

פרשת בהר: השיטה הכלכלית המיוחדת של התורה

בפרשת בהר מבקשת התורה לצמצם את הפערים הכלכליים ולהפוך אותם לזמניים. היא אינה שונאת את העשירים ואינה גונבת את כספם, אלא מאפשרת להם לצבור את רווחיהם, מתוך ידיעה שפעם בשני דורות, יחזרו כל הקרקעות והחובות לבעליהם.

פרשת בהר: השיטה הכלכלית המיוחדת של התורה
  פלאש90

מול כל שפע הרעיונות הכלכליים של המאה העשרים בהם המודלים הקיצוניים של הסוציאליזם והקומוניזם מחד לעומת הקפיטליזם, מציגה התורה כבר לפני שלושת אלפים שנה מודל כלכלי שונה.

בתחילה יש להבהיר כי התורה אינה סוציאליסטית כשהיא מצווה "שֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְרַע שָׂדֶךָ וְשֵׁשׁ שָׁנִים תִּזְמֹר כַּרְמֶךָ וְאָסַפְתָּ אֶת תְּבוּאָתָהּ", היא מעודדת את העבודה העצמית ואת הרווח האישי.

המצב בו אדם פועל לשם הכלל בלי לדאוג לעצמו, הוא אולי נחלתם של יחידי יחידים ואינו מתאים בתור תורה כללית, בחיי היום יום של העולם הזה. הניסיון לכפות את אורח החיים הסוציאליסטי על הציבור כפי שעשו הקומוניסטים או כפי שעשו בקיבוצים סופו לכשלון מהדהד, כפי שחזינו בעינינו בהתפרקות שני המוסדות האלה.

מאידך, התורה גם מתנגדת לקפיטליזם הטהור (או שמא הטמא). לא יכול להיות שאדם יראה רק את טובתו האישית ויתעלם מכל מה שסובב סביבו. כדי להמנע ממצב בו קבוצה קטנה משתלטת על כל ההון במשק ריכוזי, מתווה התורה את הדרך לנסות ולצמצם את הפערים החברתיים.

הכל שייך לכולם

כתבנו קודם כי התורה מתנגדת לצורת חיים שיתופית, אך אין זה מדויק. פעם בשבע שנים, אוסרת התורה את עבודת האדמה ומפקירה את כל הקרקעות. באותה שנה – השביעית – כולם שווים. באותה שנה, אלו שיש להם קרקעות ואלו שאין להם שווים.

כמו שיום אחד בשבוע, חי עם ישראל בלי מלאכה, ב"מעין עולם הבא", גם בשביעית, חי עם ישראל בשנה אידיאלית מבחינה חברתית. אבל חשוב לציין שכמו שלא כל יום שבת, כך לא כל שנה שמיטה.

באותה שנה נשמטים גם החובות (על כך בפרשת ראה), העשירים מאבדים את חובותיהם, אבל נשארים עם שאר הרכוש אותו צברו בשש השנים הקודמות. ואילו העניים שמי מקבלים הזדמנות שנייה להתחיל את חייהם הכלכליים.

ריסט פעם בחמישים שינה

לאחר שבעה מחזורים כאלה, של שמיטות, בהם מצד אחד פועלים בצורת חיים אידיאלית ומצד שני נותנים הזדמנות שניה לעניים, מגיעה שנת היובל, בה הכל חוזר למצב הבראשיתי.

בשנת היובל חלים הדינים הרגילים של שנת שמיטה – איסור עבודת האדמה והשמטת הכספים, ועליהם נוספים שני דינים חדשים: השבת הקרקעות לבעליהן המקוריים ושחרור העבדים.

גם אם אדם נאלץ בשל מצוקה כלכלית למכור את נחלת אבותיו, כשלונו הפיננסי לא אמור להשפיע על ילדיו ובטח לא על נכדיו. פעם בחמישים שנה מצווה תורה להחזיר לו את הקרקע, כדי שיתחיל את חייו הכלכליים מחדש.

התורה מתנגדת לתופעה של דור שלישי למצוקה, כפי שאנו רואים היום בעיירות הפיתוח, בהם אפילו דור הנכדים לא מצליח לעזוב את תחומי העיר. הנכד לא אמור להיות אשם בשטויות של סבו.

גם שחרור העבדים מגיע מאותו מקום. גם אם נאלצת למכור עצמך לעבד או לגנוב מחוסר כל, נותנים לך הזדמנות שנייה לשקם את עצמך.

במצוות אלה יחד עם האפשרות לגאול אדמות שנמכרו, מבקשת התורה לצמצם את הפערים הכלכליים ולהפוך אותם לזמניים. היא אינה שונאת את העשירים ואינה גונבת את כספם, אלא מאפשרת להם לצבור את רווחיהם, מתוך ידיעה שפעם בשני דורות, יחזרו כל הקרקעות והחובות לבעליהם.

צבירת הרווחים של האדם הפרטי, תעודד אותו להמשיך וליצור ולנסות להרוויח, עם מגבלה מסוימת של דיני אונאה וגזל ועושק וכו' המפורטות בתורה, כמו גם תרומות ומעשרות ומתנות עניים החלים עליו.

למרות שמדובר בענייני כלכלה, התורה רואה בהם חשיבות רבה, כשבפתיחה למצוות אלה היא מציינת במפורש כי מדובר בדברים שנאמרו בסיני, כמו למשל עשרת הדברות.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו