ההיסטוריון שלימד את החרדים להנציח את השואה

הדפסה
29.04.12 14:30  ז' באייר תשעב

משה פראגר, מאבות הנוסח החרדי של תודעת השואה, היה גם ממעצבי הנוסח הממלכתי-חילוני שלה. ידידו של בן-גוריון ומצילו של הרבי מגור. כתב ב'דבר' הסוציאליסטי אך גם בעל השקפת עולם חרדית. דמותו רבת הפנים של חלוץ מתעדי השואה רק מתחילה להתפענח.

ההיסטוריון שלימד את החרדים להנציח את השואה
  חרדים ביד ושם (מרים צחי)

"עם כל גודל הכאב שבדבר, נתאכזר אל עצמנו ונגיד בפה מלא: מיליונים אלה שצעדו והלכו בסך אל תוך זרועות האבדון, אם אמנם (=גם אם, ד"ח) נתפסו על ידי מיני אשליות, עשו זאת מתוך התמוטטות  מוסרית (…) עצם ההליכה של המוני היהודים המגורשים לתוך קרונות המוות, לתוך הקרונות שנסעו 'בכיוון הבלתי ידוע', גם הליכה אילמת מטומטמת זו, כפי שהיא מתוארת על ידי עדי הראייה ומודגמת בצילומי המשקיפים, היא ביטוי חותך, מביש ומכאיב להתפרקותם של הכוחות הנפשיים-מוסריים (…) הרי הצו לעמוד ולהתגונן בפני רוצח – 'הבא להרגך השכם להרגו' – הוא צו מוסרי נשגב וקדוש".

את הדברים הקשים התוקפים את קורבנות השואה כתב הסופר והעיתונאי החרדי משה פראגר ב-44' בספרו 'חורבן ישראל באירופה'. כותב הדברים הגיע משם בעצם ימי המלחמה, והפך לחלוץ מתעדי השואה בארץ ישראל. כבר על אדמת אירופה, עוד טרם השמדה, הקים מעין סוכנות ידיעות שגבתה עדויות של יהודים שחוו התנכלויות. העדויות הועברו בצינורות דיפלומטיים לממשל האמריקני.

ארצה הוא הגיע אגב הברחת קרובו האדמו"ר מגור מוורשה, וכאן חי תקופה ארוכה הוא התמודד תקופה ארוכה בהצלחה כמפוצל אישיות: רגל אחת נותרה במגרש החרדי, והשנייה ניצבה בעולם החילוני. הוא היה כתב מן המניין ב'דבר' וידידו של דוד בן-גוריון, והאחרון נעזר בכישוריו ובקשריו בבניית הסטטוס-קוו הדתי. מאמצע שנות ה-60, מסיבות שעוד ננסה לעמוד עליהן, הוא החל מתכנס לעולם החרדי, בעיקר בכל הקשור להנצחת השואה. המהפך שלו בתפיסת קורבנות השואה – לא מתמוטטים-מוסרית כי אם נשגבים-רוחנית – אירע עוד קודם.

המיוחס שרכש מקצוע

אבל בואו נתחיל את הסיפור על האיש המורכב והלא-מוכר הזה מראשיתו. משה פראגר נולד ב-1909 כמשה מארק בוורשה בירת פולין, בפרבר הגדול פראגה. הוא היה נינו של האדמו"ר הראשון מגור, רבי יצחק מאיר אלתר (בעל 'חידושי הרי"ם'). כבר בצעירותו קיבל פראגר החלטה שהייתה ועודנה נדירה, ואולי אף ייחודית, בקרב 'בני אצולה' חרדים: לעזוב את בית המדרש, לרכוש מקצוע (סטטיסטיקה) ולעבוד במקביל גם כעיתונאי. "הוא הרגיש וידע שהוא לא ייצא עילוי כבחור ישיבה, ולמרות היותו בן משפחתו של האדמו"ר הוא החליט החלטה לא פשוטה", אומר על כך מי שהיה עוזרו הקרוב, הרב דוד סקולסקי, המשמש כיום מנכ"ל 'גנזך קידוש השם' שפראגר הקים.

פראגר – זה היה שם העט שלו שהפך לשמו הרשמי – התגלה כעיתונאי מחונן. עוד כנער בלט בכתיבתו בעיתונות היידית של ורשה. בהיותו בן עשרים נמנה עם מייסדי היומון 'דאס יידישע טאגבלאט', עיתונה של אגודת ישראל שיצא לאור בעיר. באותן שנים מציב פראגר במסלול חייו את אבן הדרך הכפולה – אבן ייחודית שתהפוך לדפוס שיחזור על עצמו גם עם עלותו ארצה: איש העיתון החרדי המרכזי כתב בד בבד גם לציבור החילוני-ציוני. ולא סתם כתב, אלא שימש מעצב דעת קהל של ממש: בשנות העשרים לחייו הוא שימש עורך מדור המאמרים ב'היינט', שופרה של התנועה הציונית בפולין.

פראגר ניחן גם בתושייה ובתעוזה לצד קולגיאליות ונדיבות לב, שהקנו לו, כבר בהיותו בן 19, הערכה בקרב עמיתיו העיתונאים. זה קרה בשנת 1928 כשפולין חגגה עשור לעצמאותה. יהושע השל פרבשטיין, ראש הקהילה היהודית בוורשה ומנהיגה של תנועת המזרחי, יזם מצעד תלמידים חגיגי לארמונו של נשיא המדינה, איגנץ מושציצקי. כשהצועדים, תלמידים מכל הזרמים היהודיים, נכנסו לארמון, הצליח רק עיתונאי אחד להסתנן בתוכם אל אולם קבלת הפנים, למפגש עם הנשיא. וכך תיאר פראגר, המסתנן, שנים מאוחר יותר, את שקרה: "הייתי העיתונאי היחיד כעד ראייה. החברים מיתר העיתונים חיכו למטה, מול השער. (כשיצאתי מהארמון) חלקתי עמהם את כל החומר. הפכתי לגיבור היום. מאז הכירו בי העיתונאים החופשיים (החילונים, ד"ח) כאחד מן החבר'ה".

עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!

מנגד, פראגר היה מטבע הדברים העיתונאי המקורב ביותר לאדמו"ר מגור, הרב אברהם מרדכי אלתר (בעל ה'אמרי אמת'), וככזה הוא הצטרף אליו ב-1932 למסעו אל ארץ ישראל. האדמו"ר נפגש במסע גם עם רבה של הארץ, הרב אברהם יצחק הכהן קוק, לקול מחאתם של קנאי החרדים. פראגר תיאר לקוראיו את שראו עיניו: "…ואז בא המפגש של הרבי מגור, האישיות המרכזית בעולם החסידות ומראשי אגודת ישראל, עם הרב הראשי רא"י קוק, המסמל גם בעיני היישוב (החילוני, ד"ח) את חיבת ישראל בטהרתה. וכך הוצבו היתדות לגשר של הבנה ושיתוף כלל ישראלי".

לשכת התיעוד החשאית

כשפרצה מלחמת העולם השנייה החל פראגר לעבוד גם בסניף הג'וינט בוורשה. שם פגש פליטים יהודים שגורשו מערים וכפרים ברחבי המדינה והגיעו לקבל סיוע. תפקידו היה לראיין אותם ולגבות מהם עדויות על מעללי הכובש הגרמני: הגירוש, ההשפלות, הגזרות הכלכליות. את החדר שאסף בו עדויות כינה פראגר 'הלשכה החשאית'.

ד"ר מלי איזנברג מאוניברסיטת בר-אילן, שכתבה דוקטורט על פראגר, מספרת כי הוא העביר את חומרי התיעוד לקונסול האמריקני בוורשה. בשלב מסוים גם הג'וינט וגם פראגר חשבו שנכון יהיה אם פראגר עצמו ייטול עמו את העדויות ויפליג לארצות הברית, שכן שם הוא יוכל להשפיע על דעת הקהל, שתלחץ על הממשל האמריקני; אלא שתוכנית זו שובשה בחורף 40'.

"באותה עת", מספרת איזנברג, "הגיע שליח מאגודת ישראל בארצות הברית אל האדמו"ר מגור למטרה אחת: מילוט הרבי מפולין".

למבצע ההצלה חברו רבים: עסקנים חרדים בארצות הברית, הסנטור היהודי סול בלום ומזכיר השגרירות האמריקנית בוורשה. אותו מזכיר השיג עשר אשרות כניסה לאיטליה, לרבי ולחלק מבני משפחתו. לכל אשרה הוצמדה תעודה רשמית שתבטיח חסינות לקבוצה. משמר מיוחד של – תקשיבו טוב – הגסטאפו נועד ללוות ולהגן על השיירה, עד תחנת הגבול בין אוסטריה לאיטליה.

למרות כל זאת, עדיין נדרשה עזרתו האישית של פראגר. "פתאום צצה תקלה", ממשיכה איזנברג. "הגסטאפו בפולין דרש תמורת מילוטו של הרבי סכום כסף אסטרונומי, שלא היה בידי פעילי ההצלה. היה חשש שעד שהכסף ייאסף, חלון המילוט ייסגר. חתנו של הרבי, הרב יצחק מאיר לוין (לימים מנהיג אגודת ישראל בארץ ומחותמי מגילת העצמאות) העלה את הרעיון לפנות אל פראגר, שהיה מרושת בקשרים רבים בפולין".

ואמנם, פנייה זו הניבה פרי מיידי. "פראגר ניצל את קשריו עם גוי ששמו סטפן פורייסקי, מנהל חברת אוניות איטלקית, שהיה בעל מעמד בפני עצמו. פורייסקי בישל דיל סיבובי שכלל בין היתר את אישור יציאת שיירת הרבי". אבל פורייסקי הציב תנאי בפני פראגר: שהוא עצמו, פראגר, יהיה חלק מהשיירה. כך בכל אופן על פי עדותו של פראגר. אגב, מאוחר יותר, מוסיפה איזנברג, אותו פורייסקי ישלם בחייו על פעילותו זו להצלת הרבי מגור. אבל בינתיים, פראגר מצטרף לשיירת ההצלה ונרשם בתעודות המסע הרשמיות כמזכירו של הרבי.

ומה עם בני משפחתו – אשתו ובנותיו? כך הוא עזב אותן?

איזנברג: "באותה עת המלחמה נתפסה כמלחמה 'רגילה', שבה מי שעלול להימצא בסכנה הם הגברים, לא הנשים והילדים. פראגר אמר לעצמו, 'אשתי ובנותיי לא ייפגעו. אגיע לחוף מבטחים ומשם אדאג להן'".

זו פרשנות שלך או שהיא נשענת גם על תיעוד היסטורי?

"פראגר בעצמו כותב את זה, אבל אין לי חיתוכים והצלבות לכך מכיוונים אחרים. דבר אחד בטוח: פראגר היה הניצול היחיד ממשפחתו הגרעינית, שנספתה בטרבלינקה".

ומה בדבר הרבי שמאפשר שימלטו אותו בעוד צאן מרעיתו – גם הגברים – נשארים באזור הסכנה?

"ראשית, בשנת 40' גם הגברים לא בסכנה מוחשית. מי שכן היו בסכנה מוחשית היו המנהיגים הרוחניים. אותם חיפשו הנאצים. מעבר לזה, בתפיסה החסידית הרבי הוא אבא פלוס-פלוס. ובקדימות ההצלה הוא נמצא לפני כולם. החסידים רואים בהצלת הרבי – וגם בהצלת אדמו"רים של חסידויות אחרות – את האמצעי ההכרחי להמשך קיום החסידות, המשך קיום התורה".

על חטא שחטאתי

בהגיע פמליית הרבי לאיטליה בדרכה לארץ ישראל נפרד ממנה פראגר, מתוך שאיפה להגיע לארצות הברית עם העדויות שאסף בוורשה. אבל קווי האוניות הסדירים לארצות הברית התעכבו שוב ושוב, עד שהוא התייאש והחליט להמשיך לבדו לארץ ישראל.

ביוני 40' הגיע פראגר ארצה – וכאן החל במלאכה שתכנן להתחיל בארצות הברית, פרסום מצוקתה של יהדות פולין. הפורום הראשון שפראגר החרדי הגיע אליו היה "עיתון העיתונאים": פאנל של עיתונאים שהיה מתכנס מדי ליל שבת בקולנוע מוגרבי בתל-אביב, ובפני כאלף (!) צופים ניהל שיח על ענייני השעה. במקביל תרגם לעברית (אף שכתיבתו עד אז הייתה ביידיש) וערך את העדויות שאסף בוורשה, ואיגדן לסֵפר שנקרא 'יוון המצולה החדש'. העדויות האותנטיות, המרעישות והראשוניות עוררו גל הדף ביישוב היהודי בארץ. בתוך תקופה קצרה הפך העולה החדש לדמות בולטת ולבר-סמכא בנושא זה. פראגר הוזמן לשמש כתב לענייני יהדות אירופה ביומון הנפוץ ביותר בארץ באותה עת – 'דבר'.

הוא סיפר לקוראיו על הכול. כמעט על הכול. על ההכאות ועל ההשפלות ועל הגזרות הכלכליות ועל הפליטוּת של היהודים בתוך ארצם. וגם על חיי הגטו ועל ההיאחזות בחיים בתנאים הבלתי נסבלים. כך למשל סיפק לקוראיו נתון מרתק, שבשנת 41' נולדו בגטו ורשה קרוב ל-3,000 תינוקות.

רק על דבר אחד לא כתב: על ההשמדה. את שברי הידיעות שהגיעו אליו הוא פירש כגוזמה וכחומר שלא אומת. רק הודעת הסוכנות היהודית על ההשמדה ב-23 בנובמבר 1942 הצליחה להעיר אותו ולהציף אותו ברגשות אשמה צורבים. כמה ימים מאוחר יותר כתב: "מיליוני יהודים בסכנה ואני לא האמנתי וקראתי לאחרים שלא להאמין".

במקביל לעבודתו בעיתון החילוני-סוציאליסטי 'דבר', כתב פראגר גם בעיתון 'הדרך' החרדי. גם שם הִכה על חטא עם הגיע הידיעות המוסמכות: "אני מודה ומתוודה בפני קהל ועדה על חטא שחטאתי כי לא נתתי אמון, וגם את האחרים פיתיתי שלא להאמין בבשורות איוב שהגיעו אלינו בזמן האחרון". הוא ניסה להסביר מה גרם לו למחדל אישי זה: "איכה זה יכולנו להאמין. במו עיניי ראיתי את הרוצחים האלה (…) חשבתי, שדווקא הסאדיסמוס (הסדיזם, ד"ח) המחושב שלהם ימריצם להשאיר את היהודים בחיים, כעבדים נקלים (…) דימיתי בליבי כי הכרתי כבר על בוריה את החיה הטורפת אשר בגרמניה".

ד"ר איזנברג משוכנעת כי התקרבותו של פראגר לציונות, בין היתר כפועל יוצא מעבודתו בעיתונות הציונית, הובילה אותו למסקנה כי הפתרון ליהודי אירופה נמצא בעלייה לארץ ישראל. לא ממש תפיסה שהייתה רווחת בקרב החרדים. במקביל לעבודתו העיתונאית התגייס פראגר ל'הגנה', וזו שלחה אותו ב-47' למחנות העקורים באירופה, כדי לִגבות עדויות וכדי לעודד עלייה לארץ.

עם בן גוריון (ארכיון)

ממעצבי הסטטוס קוו

משה פראגר השכיל לנצל את כתיבתו העיתונאית לרקימת קשרים עם מנהיגי היישוב. הקשר החברי המשמעותי ביותר שהוא רקם היה עם דוד בן-גוריון. איזנברג ראיינה לצורך עבודת הדוקטורט שלה, לפני כשנתיים וחצי, גם את נשיא המדינה, שמעון פרס, מקורבו של בן-גוריון. "פראגר היה בן-גוריוניסט גדול", אמר פרס לאיזנברג. "הוא היה אולי המעריץ הגדול ביותר שלו. פעם אמרתי לפראגר שהוא עוזר לכולנו לאהוב את בן-גוריון. עד כדי כך. הוא היה מיוחד במינו גם בקרב החילונים וגם בקרב הדתיים. לבן-גוריון היו כמה חברים דתיים שהוא מאוד החשיב את דעתם. בראשם עמד הרב יהודה לייב מימון, ונוסף עליו הוא ראה גם באיצ'ה מאיר לוין ובמשה פראגר חברים שלו. דלתו של בן-גוריון הייתה פתוחה בפני פראגר תמיד. הוא נועץ בו".

וכשפרס מדבר על להיוועץ, הוא מתכוון גם לדיונים על מה שלימים ייקרא הסטטוס-קוו. שנתיים לפני הכרזת המדינה החל בן-גוריון לייגע עצמו בסוגיה זו. הוא שקד על כתיבת מסמך, שישתית את היחס להלכה במדינת ישראל לכשתקום, בתחומים של דיני אישות, כשרות, חינוך ושבת. הוא זימן אליו את פראגר וביקש לנצל את כישורי ההידברות והגישור שהוא ניחן בהם, כדי לרכך את הצד החרדי.

"הנושא של שילוב בין הדת למדינה היה דגל מרכזי אצל פראגר", אומרת איזנברג. "אבל בקרבה הרעיונית הזו שלו לציונות הדתית הוא לא היה יוצא דופן בציבור החרדי. זה משקף את רחשי התקופה באגודת ישראל".

את לא מגזימה?

"לא. היום הציונות הדתית לא מצליחה לרוץ לבחירות ברשימה אחת, אבל לקראת הבחירות לכנסת הראשונה התאגדו כל המפלגות הדתיות והחרדיות לרשימה אחת. זה לא נעשה רק מטעמים פרגמטיים, אלא גם מתוך תחושת הרגע ההיסטורי והנס שבתקומת המדינה. הדבר קיבל ביטוי מדהים, שהיום קשה אפילו לחלום עליו, במודעת תמיכה ברשימת החזית הדתית לקראת הבחירות. במודעה – בחתימת הרבנים הראשיים וחלק גדול מראשי הישיבות בארץ, שהיו רובן ככולן חרדיות – נכתב בין היתר: 'נודה לה' על שזכינו ברוב רחמיו וחסדיו לראות את הניצנים הראשונים של 'אתחלתא דגאולה' עם הקמתה של מדינת ישראל. מאת ה' הייתה זו (…) הגיעה שעת רצון המחייבת אותנו לבוא לעזרת ה', כדי שארצנו ומדינתנו תיבנה ותיכונן על טהרת הקודש'".

שנים אחדות לאחר מכן שוב הוזמן פראגר לסייע לבן-גוריון, והפעם בסוגיית הפטור מגיוס לבחורי הישיבות. בסוגיה זו העיד פרס בראיון לד"ר איזנברג, כי הטיעון המרכזי בפי פראגר היה כי "תחת כל השלטונות נתנו ליהודים ללמוד (תורה, ד"ח), ולא ייתכן שכשהיהודים מגיעים לארץ, דווקא כאן לא יאפשרו להם להמשיך ללמוד". במאמר של המחזאי יהושע סובול ביומון מפ"ם 'על המשמר', לאחר שנים, הואשם פראגר במפורש כאחראי לשחרור בחורי הישיבות,  וכמי שניהל את המשא ומתן עם דוד בן-גוריון מטעם החרדים.

הרב סקולסקי זוכר איך נסע עם פראגר לבקר את בן-גוריון בביתו באחרית ימיו. "בפגישה אמר לנו בן-גוריון שהוא לא מצטער על הפטור של 'תורתם אומנותם', אבל באותה נשימה אמר שהמספרים תפחו הרבה יותר ממה שהוא תכנן ורצה. אבל למרות ההסתייגות הזו של בן-גוריון, דע לך שהוא זכה לאריכות ימים בגלל החלטתו זו. אני זוכר שהחזון-איש אמר על בן-גוריון 'התורה מפז יקרה'. והוא חזר על המילה 'פז' כמה פעמים. כבר אז חרתי בזיכרוני לשים לב בן כמה יהיה בן-גוריון כשהוא יסתלק מן העולם. ובאמת הוא נפטר בגיל פ"ז – 87".

מה, שאלה איזנברג את פרס, הייתה הסגולה הייחודית של פראגר? כיצד הוא הצליח להגיע לאנשים כמוכם? "הוא היה איש לבבי מאין כמוהו", השיב הנשיא. "הוא היה ההפך מכל דבר פורמלי. ההפך מכל דבר נוקשה. לא הייתה אצלו גישה של 'אני צודק ואתה טועה'. הוא לא העמיד תנאים. תמיד אמר 'בוא נשמע אותך'". בעניין זה מצביעה ד"ר איזנברג גם על "סתגלנות טרמינולוגית" של פראגר: "כשהוא כתב בעיתונות החילונית הוא הקפיד על מינוח שונה מזה שבהתנסחויות שלו בעיתונות החרדית. אצל החרדים הוא כתב, למשל, 'גויים', אבל אצל החילונים הקפיד לכתוב 'אומות העולם'".

ובכל זאת, כשעל סדר היום הציבורי עלתה סוגיית גיוס בנות, הגיעה מערכת היחסים של פראגר עם בן-גוריון אל סף חד-פעמי של פרימה. בתחילת יולי 53' שלח פראגר, שהיה בניו-יורק באותה עת, מכתב חריף לבן-גוריון, וחתם אותו במשפט "אַרשֶה לי להשמיע באוזניך את הקריאה ספוגת החרדה – חזור בך, בן-גוריון!"

ראש הממשלה נדהם מסגנון מתפרץ זה שמעולם לא זיהה בפראגר, וענה לו במכתב ארוך בן שמונה עמודים. "קראתי את דבריך בעניין, בצער ובתימהון", פתח. "רק פסוק אחד התמיה אותי, פסוק שאינו הוגן ואינו הולם אותך, וזהו הסיום השחצני 'חזור בך ב.ג.'. אולם אני מתאר לי שכתבת מה שכתבת מתוך צער, ואין אדם נתפס על צערו".

בשליחות ההגנה באירופה שאחרי מלחמת העולם (ארכיון)

גבורתו של המאמין

אבל מפעל חייו של משה פראגר היה הנצחת הנספים בשואה. כבר ב-47', בעודו בשליחות ההגנה באירופה, ניהל תכתובת ממושכת עם יוזמי הקמת 'יד ושם', אותו רעיון שיקרום עור וגידים רק שש שנים מאוחר יותר. "הנצחת השואה הייתה מוטו אצל פראגר", אומרת איזנברג, "ולכן לא הפתיע אותי לגלות כי פראגר לקח חלק פעיל בדרבון ובהתוויית רעיון הקמת 'יד ושם'. היה זה אך טבעי שהוא נבחר להיות מהדוברים המרכזיים בכינוס העולמי הראשון של המוסד".

עם תפיסת אדולף אייכמן, במאי 60', הוזמן פראגר לייעץ לחוקרי 'לשכה 06', היחידה המשטרתית שתפקידה היה לחקור את אייכמן, כדי לגבש את כתב התביעה נגדו. במשפט עצמו חזר פראגר לתפוס את מקומו בספסלי העיתונאים, כדי לסקר את המשפט ב'דבר' ובמקביל בחלק מהעיתונות החרדית. אך לאחר המשפט אירעה תפנית מפתיעה בגישתו של פראגר: הוא עבר ממסלול ההנצחה הממלכתית למסלול המגזרי.

"זה התחיל בזמן המשפט", מסבירה ד"ר איזנברג. "את תחושות האכזבה שלו הוא ביטא בכתיבתו העיתונאית. הוא טען שמתכנני המשפט השתיקו במתכוון פרשיות עקרוניות, ונמנעו מלעסוק בהתמודדות הרוחנית של הקורבנות במהלך השואה: קידוש השם, מסירות הנפש, הסולידריות והעזרה ההדדית שאפינו את הקורבנות. הוא קבל על כך שגבורת האדם החרדי בשואה לא באה לביטוי באותו משפט, ותיאורו הסתכם כמי שהלך כצאן לטבח".

אולי זה קרה כי הם קראו את דבריו של פראגר עצמו 17 שנה קודם על "הליכה אילמת ומטומטמת" של הנספים לקראת מותם, תוך שהם "מתפרקים מכוחות הנפש המוסריים" ומתעלמים מהצו 'הקם להרגך השכם להרגו'?

"פראגר חזר בו מטענות אלה שהוא העלה ב-44'. פתאום הוא התחיל לראות, להבין, לעכל ולכתוב על מסירות הנפש והגבורה הגדולה של האדם המאמין, שסיכן את חייו במחנות ההשמדה כדי להניח תפילין בסתר, כדי לתקוע בשופר בהיחבא וכדי לערוך מעין ליל סדר בתנאי עבדות ומחתרת ותוך סיכון נפשות ודאי".

עד כדי כך חזר בו פראגר מהדברים, ששני מקורבים אליו מהמגזר החרדי – עוזרו ואחייניתו – כלל לא ידעו עליהם. "זו עלילה זדונית", אמרה לנו אורה גור אחייניתו כשהקראנו לה חלק מאותם משפטים. "דוד שלי לא כתב את זה". "לא ייתכן שהוא כתב את זה", אמר לנו הרב דוד סקולסקי, מנכ"ל גנזך קידוש השם, שכבר כבחור צעיר ליווה את פראגר בפעולות הנצחת השואה שלו.

לאחר שהצגנו בפניו את עבודת הדוקטורט של איזנברג, ובה אותו כתב תוכחה חריף, הוא התעשת ונתן הסבר: "סביר להניח שאלה דברים שהוא כתב כשהיה נתון בסערת רגשות, בתחושה של האשמות עצמיות על שהתעלם משברי ידיעות שהגיעו אליו על ההשמדה ולא דיווח עליהן; ומעל לכול, כשהוא עוד לא הבין את מה שקרה. הרי לא צעדו אל המוות מיליוני יהודים בריאים כשמולם עומדים מאות או אלפי חיילי אס-אס. הנאצים התישו את הקורבנות הן במישור הגופני  – הם הגיעו לנקודות ההשמדה מורעבים וחלשים –   הן מבחינה נפשית-פסיכולוגית. הרי רימו אותם שהם נכנסים להתקלח לפני היציאה לעבודה המשחררת.

"כל האשמה של 'צאן לטבח' לא רק שהיא לא הגונה עם הקורבנות, אין לה שום חיבור למציאות. אכן היו פרטיזנים והיו לוחמים בגטו, אבל המסה הקריטית של היהודים, שצעדו אל מותם שבורים פיזית ומרומים פסיכולוגית, לא יכלה לעשות כלום. ומה שפראגר אולי לא הבין בעת ההתרחשות, הוא היטיב להבין כמה שנים מאוחר יותר".

כך או אחרת, הלך הנפש החדש של פראגר מצא ביטוי גם בתרעומת שלו כלפי 'יד ושם' על כך שהנרטיב החרדי לא בא לביטוי במוזיאון שהיה נשמת אפו של פראגר. ב-1964 החליט להקים את 'גנזך קידוש השם'.

קנאת מגזרים תרבה הנצחה

איך קורה שאחרי יותר מעשור לקיומו של המוסד שפראגר כינה אותו 'המוסד המרכזי לחקר השואה', המוסד שפראגר היה כאמור ממתווי דרכו, שם פראגר לב שחסר בו דבר יסודי כל כך?  תשובה אחת לכך ניתן לשמוע מד"ר איזנברג, המספרת כי הופתעה לגלות שבשנות ה-40 ובמחצית הראשונה של שנות ה-50 גם החברה החרדית ראתה את הפרטיזנים כמודל ראוי העונה להגדרה "הגבורה". רק לאחר מכן היא החלה לטפח את מודל ה"גבורה האלטרנטיבית", הגבורה הרוחנית של המאבק לשמירת המצוות ושל הסולידריות. ומכאן החל טיפוח הנרטיב החרדי בהקשר השואה.

ד"ר יצחק ארד, לשעבר יו"ר הנהלת 'יד ושם', שהכיר את פראגר מקרוב, מסתייג מהקביעה שבליבו של פראגר הייתה תרעומת על 'יד ושם'. "לא בגלל תרעומת הקים פראגר את הגנזך", אומר ארד. "משפט אייכמן היה קו פרשת מים בנושא הכמיהה לחקר והנצחת השואה אצל כולם. זה נכון שהקיבוץ המאוחד הקים את בית לוחמי הגטאות כבר ב-49', אבל בעקבות המשפט השומר הצעיר ואבא קובנר הקימו ב-63' את 'מורשת' בגבעת-חביבה; 'הנוער הציוני' של הציונים הכלליים הקים ב-64' את מכון משואה בתל-יצחק; ואנשי בית"ר פתחו מוזיאון משלהם, ב-67', במצודת-זאב. ולכן היה 'מותר' גם לפראגר לומר 'גם אני רוצה לפתוח היכל, שהנישה שלו היא הציבור החרדי בשואה'. זה בסדר גמור".

אכן, קנאת מגזרים תרבה הנצחה. אך בד בבד עם הקמת הגנזך עשה פראגר מהלך נוסף של התכנסות באוהלו המגזרי: הוא פרש מ'דבר' והוסיף לכתוב בבמות חרדיות בלבד. בדוקטורט שנכתב עליו אין הסבר לצעד הזה שלו, ולשאלת הקשר שלו עם הקמת הגנזך. ייתכן שפראגר עזב את 'דבר' לא רק כתוצאה מאכזבותיו בנוגע להנצחת השואה הממלכתית, אלא גם ממניע אישי-חברי. ב-63' פרש דוד בן-גוריון מראשות הממשלה וגלה לצריף שלו בשדה-בוקר. לא מן הנמנע שגם לצעד הזה היה משקל בהחלטה של פראגר להתנתק מהציבור הכללי.

קשה להשוות את גנזך קידוש השם ל'יד ושם'. זה פשוט לא כוחות. המגיע לגנזך לאחר ביקור ב'יד ושם' עלול להתאכזב בכל הקשור לעוצמה הוויזואלית. ולמרות זאת יש במקום אלפי עדויות של ניצולים, פריטים נדירים ומרגשים וגם סרטוני ניצולים מרגשים לא פחות, המתעדים את גבורת הרוח של קורבנות השואה, שבאה לביטוי בשמירת צלם האדם ושמירת צלם האמונה והמצוות באותן שנות אופל.

הגנזך ממוקם בקומה עליונה, מעל מוסד תורני של חסידות גור בלב בני-ברק. אותו פראגר שבמהלך הדיונים שקדמו להקמת 'יד ושם' הטיף בתקיפות לכך שהמוסד הזה ימוקם בירושלים דווקא, "נאד הדמעות הנצחי של האומה", כהגדרתו – והנה את צפחת הדמעות שלו הציב בבני-ברק דווקא. הכיצד?

איזנברג: "קודם כול, זה המרחב הפרטי שלו. שם הוא חי ופועל. הוא הקים את הגנזך בבניין ישיבה מתוך כוונה סמלית ש'זה הניצחון שלנו'. והסבר שני אפשרי: הגנזך הוקם בתקופה של אכזבה מהממלכתיות, ועל כן הוא נבנה בבני-ברק כמקום הנצחה חלופי".

לסקולסקי יש הסבר אחר לגמרי. "בירושלים, גם בזכות פראגר, כבר יש הנצחה חשובה לשואה, אבל פראגר הבין שחשוב שתהיה הנצחה נוספת במקומות אחרים. אני חושב שעד היום ההנצחה לא מספיק מפוזרת בארץ. למה בנקים יכולים להיות בכל פינה, והנצחה לדבר כל כך חשוב נמצאת בארץ רק במקומות בודדים?"

לתעד עד מוות

למרות פעילויותיו, מגעיו ומעורבותו בצמתים מרכזיים נותר שמו של פראגר עלום לציבור הישראלי, מלבד המגזר החרדי. בשיחתה עם שמעון פרס תהתה על כך איזנברג, וכך הוא ענה לה: "לא עניין אותו כל כך להיות מפורסם. הוא לא עבד בשביל יחסי ציבור. הוא גם לא היה בתפקיד ציבורי. הוא התרכז בנושא הנצחת השואה".

פראגר נישא בארץ בשנית, אולם לא זכה להוליד ילדים עם אשתו השנייה. כל ימי חייו היה משוכנע כי יד ההשגחה הצילה אותו מהבערה הגדולה שכילתה גם את משפחתו, כדי שהוא יתעד וינציח את שקרה באותה תקופה. הוא חי כדי לתעד, אבל גם מת בגלל עבודת התיעוד.

"דוֹד משה מצא את מותו בדרך טרגית", מספרת אחייניתו אורה גור. "זה קרה בשנת 1984. דוד שלי עסק באותה תקופה באיסוף עדויות בארצות הברית, לטובת ספר שהוא תכנן לכתוב על הרב יוסף שלמה כהנמן, ראש ישיבת פוניבז'. כשהוא חזר ארצה הוא עמד ליד מסוע המזוודות בנתב"ג, ממתין לתיק ובו כל המסמכים והעדויות שהוא אסף על גיבור הספר במשך שלוש שנות עבודה. אבל התיק לא הגיע. הוא היה אז בן 75; וכשהוא ראה איך עמל של שנים יורד לטמיון, הוא חטף אירוע לב בו במקום. כעבור ימים ספורים הוא השיב את נשמתו לבורא. זמן קצר לאחר מותו נמצא התיק האבוד".

==

הכתבה התפרסמה לראשונה בדיוקן של מקור ראשון.