הדרך לגאולה ולחירות עוברת באומץ של 'שבת הגדול'

הדפסה
30.03.12 14:36  ז' בניסן תשעב

הציווי הראשון שנצטווה עם ישראל בדרך ליציאת מצרים, הוא שכל משפחה תקח לה שה (כבש או עז) בן שנה ולשמור אותו. אמנם "להכניס עז הביתה", זה לא נוח ואולי גם מסריח, אבל לא נראה עסק כל כך מסובך, אז מה העניין הגדול, שאותו אנו מציינים עד היום בשם 'שבת הגדול'?

הדרך לגאולה ולחירות עוברת באומץ של  'שבת הגדול'
  פלאש90

הציווי הראשון שנצטווה עם ישראל בדרך ליציאת מצרים, הוא שכל משפחה תקח לה שה (כבש או עז) בן שנה ולשמור אותו.

על פי פסוקי התורה, את הכבש היה צריך לקחת בי' בניסן ולשמור אותו במשך ארבעה ימים, עד שבי"ד בחודש נצטוו בני ישראל לשחוט את השה בין הערבים ואת הדם למרוח על משקופי הדלתות מבחוץ.

על פניו הציווי נראה יחסית קל. אמנם "להכניס עז הביתה", היום משמש כביטוי לחוסר נוחות, אבל זה רק כי אנחנו חיים בסביבה עירונית. מן הסתם למי שרגיל לסביבה כפרית, אין קושי מיוחד בהכנסת כבש הביתה, ואפילו לריח החזק הנלווה אליו הם יכולים להתרגל.

מה שכן דרש תעצומות נפש מעם ישראל הוא העובדה כי הכבש הוא אליל מצרי, ולא סתם אלא הוא חלק מדמותו של האל הבכיר בפנתיאון המצרי אמון (נקרא גם רע), המצויר כבעל ראש איל.

את הסלידה של המצרים ממגדלי צאן כבר מצאנו בספר בראשית, בה התורה אומרת "כי תועבת מצרים כל רועה צאן". אף אחד לא רוצה לראות איך אדם שולט על האלוהים שלו ועוד מעז לשחוט אותו ולאכול אותו.

מעם ישראל במצרים נדרש הרבה אומץ, כדי שכל משפחה תקח לה כבש ופשוט תשמור אותו בבית במשך ארבעה ימים. מול פעולה כזו המצרים לא ישארו אדישים וישאלו את היהודים לפשר הסיבה בגינה הם מכניסים את הכבש הביתה, ובטח שלא מול התשובה בעוד כמה ימים אנחנו הולכים לשחוט אותו.

עושים לייק לסרוגים ונשארים מעודכנים!

אף על פי שמדובר בסיכון לא מבוטל לטבח או לפוגרום ביהודים, עם ישראל עשה את המוטל עליו כפי שמעידה התורה: " וַיֵּלְכוּ וַיַּעֲשׂוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר צִוָּה יי אֶת מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כֵּן עָשׂוּ".

באותה שנה, חל פסח ביום רביעי, מה שאומר שיום משיכת הכבש, י' בניסן יצא בשבת. מאז מכונה השבת הזו בשם 'שבת הגדול', אליה צרפו את "הנה בא יום ה' הגדול" של ההפטרה.

יותר מאשר הנס הגדול, שהמצרים לא ביצעו טבח בעם ישראל באותה שבת, אפשר לומר שעצם ההסכמה של עם ישראל להסתכן כדי לקיים את צו ה', הוא נס יותר גדול. לא נשמעו אז קריאות של "אסור להרגיז את הגויים" ו"אין להתגרות באומות". פשוט, עם ישראל הבין כי חלק מיציאת מצרים הוא שחיטה של האליל המקומי.

מ'שבת הגדול', אנחנו צריכים לשאוב את עוז הרוח, לעשות את מה שנכון בלי פחד ובלי מורא מ"מה יגידו הגויים" ו"איך זה יתפרש באו"ם". רק זו הדרך להגיע אל הגאולה השלמה ואל החירות המלאה של חג הפסח.