שביתת המסכים הגדולה: הזווית היהודית של ההתמכרות לסלולרי - סרוגים

שביתת המסכים הגדולה: הזווית היהודית של ההתמכרות לסלולרי

זמן ה'ביחד' נעשה יותר ויותר מאיים,  ובצדק. היעדר יחס ושיח מתעניין מגדיל פערים בין בני אדם, וההתעסקות במסכים השונים נעשית מרחב מוגן לבריחה וחוסר התמודדות. אבל דווקא אותה שיחה בלתי אמצעית, בקשר העיניים, הבעות הפנים, ההתחככות, היא הפתרון והגשר לשבירת המתח ולחיבור

שביתת המסכים הגדולה: הזווית היהודית של ההתמכרות לסלולרי

בזמן האחרון עולה מהרבה כיוונים הקריאה להשתחרר מעט משלטון המסכים בחיינו. לפחות לנסות. אפילו אנשים שאינם דתיים מכריזים על התנתקות מהסלולרי בסופי שבוע, מנסים לסמן גבול אחד קטן, מעוז אחרון של שפיות. גם הפעוטות בבית כבר פוזלים אל המכשיר הנייד שנשכח לרגע על השולחן, שנראה להם כמו מין צעצוע צבעוני ומרגש במיוחד. אנחנו, ההורים, נדרשים לסמן גבולות, אבל איך אפשר להציב גבולות כשאנחנו בעצמנו הפכנו כבר למכורים קשים?

נדמה לנו שחברה מתוקנת אינה נבחנת רק בערכים כמו ערבות הדדית ועזרה לזולת, דבר שהוא בסיסי ומובן מאליו, אלא היא נבחנת גם, בעיקר בימינו, ביכולת שלנו לייצר תקשורת בינאישית בריאה ובלתי אמצעית. בני משפחה שמשוחחים בינם לבין עצמם, חברים הנפגשים ויכולים לשוחח ולהקשיב זה לזה באמת, להתעניין זה בזה, במאור פנים ובצורה ישירה.

מדי פעם אנו צריכים תזכורת, שמעבר לעולם התקשורת והמדיה ישנו עולם קיים כאן ועכשיו, בו אנשים חיים, נושמים, מרגישים, מקווים ומצפים. בעולם זה השיח הטבעי הוא אישי, מתבונן ובלתי אמצעי. אפשרי ורצוי בו לתקשר ולהתעניין איש בשלום רעהו, ככה דרך הפה האוזניים והעיניים ללא מתווכים אלקטרוניים, להמתין לתשובה, ושוב להגיב ולענות לעניין, על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון הן ולאו וכל מה שביניהם, וכשמשהו בעיניים לא מסתדר אז בעדינות המתבקשת מתעכבים לשיחה, וכשצריך לשתוק ולהקשיב, מהנהנים עם הראש מדי פעם, מחייכים מעודדים ומפטירים בברכה. נראה שבעידן הרשתות ושלל היישומים אפילו שיחת טלפון הפכה לדבר לא שיגרתי. משום מה, לכתוב, לנקד ולקשט הודעת ס.מ.ס, נתפס כאישי וחסכוני בזמן "שיחה מיותרת". הוזלת תעריפי השיחה כבר מזמן נראית כמיותרת.

אף על פי שהדיבור רובו קשה ומיעוטו יפה (פלא יועץ, דבור), נראה שמיעוט יפה והכרחי זה הולך ונעלם.על הפסוק (משלי י"ב, כה) "דְּאָגָה בְלֶב אִישׁ יַשְׁחֶנָּה", פירשו חז"ל (סוטה מב) יסיחנה מדעתו או ישיחנה לאחרים. אמנם הפירושים נראים כסותרים, מחד הסחה מהדעת וראיית העניין כתפל ומאידך השיחה לאחרים שנראית יותר כהעצמתו. אולם רבי אליעזר פאפו בספרו פלא יועץ (ערך דאגה) מיישב הדברים בכך שבתחילה ישתדל להסיחה מדעתו במחשבות טהורות וטענות מספיקות שיש בהם כדי לדחות הדאגה, ואם לא יוכל ישיחנה לאחרים דהיינו תלמידי חכמים ואנשי מדע שידעו לתקנו בעצה טובה וידברו לו דברים המבטלים הדאגה ומיישבים את הלב ע"כ .

כשחווה הפנתה את הגב לאדם

זמני התקשרות בין אנשים, גם אם אינם זמני מצוקה ודאגה, הם אבני הדרך וקירות התמך לקשר עמוק ובריא בין בני אנוש, גם גדולים וכל שכן קטנים. נדמה שמקורם בראשית הבריאה. על אדם הראשון נאמר (בראשית ב' ,ז) "ויפח באפיו נשמת חיים ויהי האדם לנפש חיה" ומפורש בתרגום יונתן (מתורגם) והייתה נשמה בגופו של האדם לרוח מדברת להאיר עיניו ולשמוע באוזניו ע"כ. דווקא בגלל היות אדם רוח ונפש מדברת, מחפש הוא בין מיני החיות מישהו בר שיח כמותו. אף בהיות חוה קיימת כבר היתה דבוקה לו מגבו, על פי מדרש חז"ל (ברכות סא) שנבראו דו פרצופים,  לכן עדיין לא מצא בה עזר כנגדו ולא נתקררה דעתו. השיח הישיר פנים מול פנים, המתבונן בעיניים אל תוך הנפש, הוא ורק הוא התכליתי והממצה. ואכן הסכים בוראו על רצון תכלית נשגבה זו ואמר "לא טוב היות האדם לבדו" (בראשית ב', יח), דהיינו – שיחה עם מישהו שמפנה לך את הגב זה כמו היות האדם לבדו (עיין רמב"ן בראשית ב', יח). ומה בנוגע לשיחה באמצעות ואטס-אפ? ומה קורה בקבוצה של עשרים חברים? נדמה שיש הרבה "היות האדם לבדו" בתקשורת המסואבת והמתווכת של ימינו.

הקללה בה נענשו אנשי דור הפלגה היא בלבול שפתם (רש"י בראשית י"א, ז) וכמו שדרשו חז"ל שזה היה דורש לבינה וזה מביא לו טיט וזה עומד עליו ופוצע את מוחו. כך הפערים הולכים ומתרחבים בין אנשים קרובים, בעוד האשליה היא שעודף הצריכה התקשורתית מחבר קצוות תבל רחוקים. הדבר אמנם נכון כשלעצמו, אבל מה עם קרוביו, אנשי ביתו ושאר הסובבים בעולם הקיים ולא הווירטואלי?  האם הם לא הפכו לרחוקים יותר? האם עיסוק היתר בחלומות מתוקים אך רחוקים אינו בא על חשבון היקרים לנו ביותר?

אותם יישומים שממלאים את המסכים הולכים ונהפכים למסכים המבדילים בינינו, הופכים את נוכחותנו לדלה יותר בחיק המשפחה ובחיים בכלל. וזה בלי לדבר על התכנים, ועל שימוש בפלאפון בזמנים לא זמנים: נהיגה, חציית כביש, בית הכנסת ותפילה, בתי אבלים ובתי עלמין. מבלי לדבר על עצם התלותיות הגדלה והולכת במאה גרם פלסטיק, המדלדלת את הכרתנו, שיח חרשים רחוק וקר מתפתח לנגד עינינו, ותחושה מתמדת של "נוכחים נפקדים".  זמן ההמתנה מצטמצם והסבלנות נעלמת, גם כשכבר באנו אנחנו לא פה, מסמסים, מוואטספים, מצלמים ומצטלמים .

לא פעם אתה מגיע לאירוע, כולם יושבים ליד כולם אבל באמת כל אחד שקוע בעולמו. ראשים מורכנים אצבעות מתופפות על המסך, אנשים מחייכים לעצמם, מדי פעם משתפים בתמונה אבל לא מדברים ממש. לזה קוראים היום מפגש משפחתי, גיבוש, ערב קבוצתי!!! אחרי שעה תקבל שיחת פלאפון מהשכן המתופף קצת מילות התנצלות על זה ש"כמעט לא החלפנו מילה", ומתרץ "מה לעשות אתה יודע, מרוץ של החיים, עסוקים מעל הראש!".- האם באמת לא עדיף לחיות את הרגע הזה מולך, ובמקום להיות עסוק  בעוד שעה להתקשר ולהתנצל , ושוב על חשבון מישהו אחר שלידך, פשוט מאוד, תהיה היכן שאתה, בנוכחות מלאה.

ביקור חולים וירטואלי

זמן ה'ביחד' נעשה יותר ויותר מאיים,  ובצדק. היעדר יחס ושיח מתעניין מגדיל פערים בין בני אדם, וההתעסקות במסכים השונים נעשית מרחב מוגן לבריחה וחוסר התמודדות. אבל דווקא אותה שיחה בלתי אמצעית, בקשר העיניים, הבעות הפנים, ההתחככות, היא הפתרון והגשר לשבירת המתח ולחיבור.

למרות הקדמה והטכנולוגיה, אין תחליף לשיחה פנים אל פנים ולקשר עין. ואכן אחד הטעמים העיקריים שרבים מהפוסקים, למשל הרב עובדיה יוסף זצ"ל בספרו יחווה דעת (ח"ג סימן פג), פסלו את מצוות ביקור חולים דרך הטלפון (לכתחילה) הוא  מסיבה זו ממש. כפי שמופיע בצוואת רבי אליעזר הגדול: "כשתיכנס לחולה תיכנס אצלו בשמחה ודבר עמו בשמחה כי ליבו ועיניו על הנכנסים אליו". ומבאר המאירי (נדרים לט) אם המבקר בן גילו ואוהבו אז נוטל אחד מששים בחוליו שביקורו ערב עליו מצד הנאתו ממנו ומיקל חוליו מעליו ע"כ.

דווקא הביקור פנים מול פנים, הבעות הפנים המשתנות מחיוך לעצב, השתתפות והקשבה ישירה לדיבוריו ומילות התקווה, הם רפואתו של החולה. מה עגום הוא ביקור חולים שהמבקר שקוע בפזילה מתמדת לעבר המסך ובבהלה לזמינות הפלאפון בעוד החולה מוטל לפניו שקוע במכאוביו. מי ששכינה נמצאת למעלה מראשו ראוי ליחס שכזה?

אולי אפשר להתנחם ביום השבת, בו אנחנו חוזרים מאה שנה אחורה ונעשים בני חורין מעולם של "מי שלח? ומתי יגיב?". אף אחד לא מחפש ולא מחכה, פשוט שבת וינפש. או אז אנו חוזרים לגודלנו הטבעי, יושבים מול המציאות האמיתית המשפחתית אותה בחרנו, ומתמודדים ועל פי רוב בהצלחה. אולי גם נוכל ללמוד ממנה עליה ועלינו, יממה בלי, והירח לא סטה ממסלולו, וכשנרצה נמשוך מאורה של השבת עלינו גם לימי החול, אז למה לא כל יום שבת. אשליית החיבור לזולת פוגעת בחוסן חברתי של ערבות הדדית וראיית  החלש, הזקוק לעזרה באופן בלתי אמצעי. אולי, דרך החזרה לפנים אל פנים שוב נוכל לראות את העיניים של הריע ולבנות חברה בריאה, מתוקנת ו"מתקשרת" באמת.

=======

הרב ישראל ממן, ר"מ בכולל בבית שמש, בוגר תכנית הרבנים של בית המדרש 'ממזרח שמש – כל ישראל חברים'. שותף לפרויקט 'מונטיפיורי'.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
2 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
לרשתות החברתיות וכו' יש יתרונות עצומים
שי | 18-01-2018 14:24
יש אנשים שקשה להם ליזום שיחה או לצאת לבילוי משותף. עבורם הרשתות החברתיות הן מפלט זמין ונוח. לא צריך להתייסר בניהול "סמול טוק" חסר משמעות כדי להגיב או לשאול שאלה ברשת.
2
חזקואמץ.שנזכה ל"צאת"מעצמנו ולראות פנימה ביושר
שלוםעלישראל | 17-05-2018 20:14
לא משנה כמה תועלת יש במכשירים ובאפליקציות למינהן.חובה עלינו לסגל זמן מנותק לשיעורין וכל העת לבחון עצמנו מבחוץ.ולא רק לבד אלא על ידי אדם נוסף.בחינת כל הנגעים אדם רואה חוץ מנגעי עצמו. שנצליח לשמור על תקשורת ישירה בלתי אמצעית כמה שיותר לבריאות הנפש.