'בבתי המדרש הסרוגים אין כמעט ספרים של ספרדים'

לקראת הסדרה 'הצרפוקאים' שתעלה ב'כאן 11' שוחחנו עם ללי דרעי, דמות בולטת בסדרה, על האפליה בציונות הדתית: "הציבור הציוני דתי אינו גזען. הוא אוהב ספרדים אבל לא אוהב ספרדיות"

'בבתי המדרש ה<a href='/' title='חדשות סרוגים'>סרוגים</a> אין כמעט ספרים של ספרדים'

ביום רביעי הקרוב תעלה בתאגיד השידור הציבורי 'כאן' הסדרה המיני- דוקומנטרית 'הצרפוקאים' העוסקת בקהילת יהדות צפון אפריקה, מאפייניה, הסיבות להגירתה והדרך בה נקלטו העולים בישראל.

הסדרה גם מתחשבנת עם הפיצול הגדול של עולי צפון אפריקה, בשנות ה-50, בין ישראל לצרפת. בין השאלות בהן תעסוק הסדרה נמצאת השאלה הגדולה: מדוע יהודי צפון אפריקה שהיגרו לצרפת הגיעו תוך שני דורות להישגים יוצאי דופן בכלכלה, בפוליטיקה, בהשכלה ובתרבות הצרפתית ואילו קרובי משפחתם, אלה שהחליטו לעלות לישראל, צנחו לתהום חברתית והפכו מיד ל"מזרחים"?.

לקראת העלאת הסדרה שוחחנו עם ללי דרעי, בת 42 המתגוררת בעלי.

דרעי עלתה לארץ בגיל 15 מפריז, ההורים שלה היגרו מטוניס לפריז בשנות ה-60 והיא עלתה לארץ לבדה בכיתה י' במסגרת עליית הנוער לאולפנת חורב בירושלים.

היא נולדה למשפחה חילונית בפריז, ההורים שלה חזרו בתשובה כשהיא הייתה בת שנתיים, אבא שלה היה קומוניסט שהיגר מטוניס. דרעי מדגישה כי אביה לעולם לא ביקש אזרחות צרפתית.

אי אפשר לומר בשנה הבאה בירושלים הבנויה ולהמשיך לגור בפריז

כשהייתה בת שנתיים הוריה חזרו בתשובה דרך תנועת חב"ד אבל מהר מאוד חזרו אל חיק היהדות הספרדית. היא בכורה מתוך 3 ילדים. ההחלטה שהיא תעלה לישראל לבדה, הגיעה בעקבות שיחה עם אבא שלה, כשהייתה בת 14 והוכיחה אותו ש"הוא לא יכול לומר בכל שנה – לשנה הבאה בירושלים ולהמשיך לחיות בפריז". אביה ענה לה שאם כן היא תעלה לישראל.

כשסיימה את האולפנא ורצתה ללכת לשירות לאומי, רב בית הכנסת בה אביה התפלל בצרפת הזהיר אותו שאם היא תלך לשירות לאומי היא תתפקר ולכן שלח אותה ל"שבת היכרות" בסמינר חרדי באופקים. כבר בשישי בצהריים נשא ראש המדרשה נאום בו הוא קבע ש"מקומם של הרצל ובן גוריון גרוע מאשר בגיהינום. הם בכף הקלע".

בלי הרצל ובן גוריון לא היית מקים מוסד תורני

"יצאתי בהפגנתיות מהאולם", מספרת ללי, "לא לפני שאמרתי לרב שבלי בן גוריון והרצל, ספק רב אם הוא היה יכול להקים מוסד תורני כלשהו בארץ. במוצאי שבת ברחתי משם".

בגיל 19 כבר נישאה והחלה להתגורר עם בעלה בבית -אל, לאחר כמה שנים של גידול ילדים, היא הרגישה שבוער בה לצאת החוצה, כמי שגדלה בבית מאוד פוליטי היא החלה את דרכה העיתונאית ככתבת חדשות, המקום הראשון שפתח לה את הדלת היה אתר חדשות של ערוץ 7 בזמנו, שהקים ערוץ בצרפתית.

היום משמשת ללי כרכזת פרוייקט של קליטה חינוכית לעולים מצרפת בבתי ספר ישראלים, במסגרת קרן חרו"ת. מתוך הבנה שלעולי צרפת צריך לתת מענה ייחודי לצרכי הקליטה שלהם ומבקרת באופן קבוע בישיבות של וועדת העלייה והקליטה בכנסת

דרעי היא גם כאמור דמות מרכזית בסדרה "הצרפוקאים", שתעלה ב-3 בינואר בכאן 11.

כמי שעברה את כל הדרך מצרפת לישראל, עד כמה לדעתך השד העדתי עדיין קיים בחברה הישראלית?

"אני חושבת שהחברה הישראלית בנויה, לצערי הרב, על סטריאוטיפים, וסטריאוטיפים אלה, כאשר הם באים להגדיר את הספרדים, לא עושים עימם חסד. הדמויות העילגות בטלוויזיה ידברו לרוב ב-ח' ו-ע', השכנים המרעישים יענו לשם זנזורי או בן שימול, ואם ספרדי יגיע לאיזה הישג מדעי, בדרך כלל יציינו את מוצאו, כי זה הרי מפתיע נורא.

"ה"מגירות" האלה הן אנטיתזה לחינוך שקיבלתי מהוריי: במכתב הראשון שכתבתי להם כשהגעתי לארץ, ניסיתי לצייר להם תמונת מצב מגזרית על סוגי היהודים השונים: אשכנזים וספרדים, דתיים, וחרדים, וחילונים, חילונים למחצה ולרביע. אבא שלי ענה לי במכתב חריף וכתב: אני אוסר עלייך לקטלג את האנשים ולהכניס אותם למגירות".

27 שנים לפני 'ויקיפדיה'

דרעי מזכירה ש"השנה הייתה 1990, 27 שנים לפני "ויקיפדיה", השיר של חנן בן ארי. לכן, בתור אחת שנולדה בצרפת, בה הזהות היהודית הספרדית היא נושא לגאווה – לעיתים מוגזמת – לקח לי זמן לצלול אל תוך הסיפור המזרחי והכאב הרב שנצבר לאורך השנים. באיזה שהוא מקום, יש לי פריווילגיה. אין לי את הצלקת המזרחית, ההורים שלי לא היו במעברות. אבל יחד עם זאת, בגלל אותה פריווילגיה, ובגלל שהסיפור של יהודי צפון אפריקה שהיגרו לצרפת הוכיח לי שאפשר אחרת, אני לא רוצה להיתקע בכאב ובקיפוח. אני רוצה שנחשוב כבר על התיקון. והתיקון יגיע כאשר לא נתמקד בהסללה, או בגזענות, אלא בגודל, ובעומק שיש ליהדות ספרד והמזרח להציע. יהדות אשר לא הסתיימה ברמב"ם אלא הניבה אוצרות של חכמה לאורך כל הדורות, יהדות אשר מסוגלת להציע מסגרת הלכתית שלא מוותרת על אף אחד, אבל יחד עם זאת לא מעגלת פינות. חכמת חיים עילאית יחד עם חום אנושי ממיס. לדעתי, עלינו להתמקד בזה, במקום לדבר על שואת יהודי תוניס או על העוולות אשר חוו המזרחים בידי הממסד הציוני".

הציונות הדתית נתפסת כמגזר אליטיסטי בו קיימת אפליה נגד מזרחיים. עד כמה, כמי שנמנית על הציבור הזה, הרגשת את זה בתהליך השילוב שלך במגזר?

"האמת היא שלמרות כמה אירועים לא סימפטיים בעליל, אשר חווינו בעלי ואני בשנים הראשונות שלנו בארץ, לעולם לא פיתחנו תחושה של אפליה. שוב, זה בטח נובע מכך שגאוות היחידה שלנו, בתור צפון אפריקאים, הייתה כל כך משמעותית עבורנו, שהיא פשוט "מחקה" כל תגובה מתנשאת, גזענית או מזלזלת. ובמבט לאחור, היו כמה וכמה כאלה".

כמי שחיה ביישוב שהוא ההארד-קור של הציונות הדתית, האם האפליה עדיין קיימת במגזר באותה עוצמה?

"אענה לך בסיפור. השנה היא 2005 והגירוש מגוש קטיף ממשמש ובא. אנחנו, הציבור הדתי לאומי, מרגישים די לבד במערכה. ואז, במשרדי מועצת יש"ע נולד רעיון מבריק: שבת התחברות. המתנחלים ייצאו לאופקים כדי לפגוש את עם ישראל פנים אל פנים".

"אופקים באמת קיבלה אותנו בזרועות פתוחות", היא מספרת. "גברת בוקובזה השאירה לנו את דירתה כי 'את השבת היא תמיד עושה אצל הבן'. שבת נכנסת ואנחנו יוצאים להתפלל. ואז מגיעה האכזבה הגדולה, המקוממת. כי במקום "להתחבר" לעם ישראל ולהתפלל איתו, בבתי הכנסת שלו, המתנחלים בוחרים לארגן מניין קרליבך באיזה מגרש ספורט".

אוהבים ספרדים אך לא את הספרדיות

"אני חוויתי את זה כעלבון נוראי כלפי האנשים שחיים שם. כאילו אמרנו להם: 'תתחברו אלינו אבל אל תצפו שאנחנו נתחבר אל ה"לכה דודי" המסולסל שלכם'. אז אם אני צריכה לענות על השאלה, התשובה היא לא: הציבור הציוני דתי אינו גזען. הוא אוהב ספרדים. אבל לא נראה לי שהוא אוהב ספרדיות".

דרעי מציינת ש"בהרבה יישובים בית הכנסת הספרדי נמצא במקלט, הילדים שלי הוכרחו להתפלל בנוסח לא להם, בבתי המדרש הדתיים לאומיים לא תמצא הרבה ספרים שנכתבו על ידי רבנים ספרדים או מזרחים. בכלל, יהדות צפון אפריקה וארצות ערב נתפסת בראש ובראשונה כפולקלור. וזה פספוס, כי כיום, ניתן לומר שרוב היהודים הישראלים לא מגדירים את עצמם בקצוות הזהות הדתית או החילונית. המסורתיים – בין אם הם ספרדים ובין אם הם אשכנזים אגב – הם הרוב".

תקועים במקף של יוסף בורג

"הבן שלנו שירת במג"ב. היחיד ביישוב. בין טקס לטקס, פשוט הבנתי ששם נמצא עם ישראל. אנשי פריפריה, עולים, עירוניים, כיפות סאטן וכיפות שחורות, כיפות שקופות. ומי לא נמצא שם? תענו לבד. אני חושבת שהציונות הדתית ציירה לעצמה דמות של "עם ישראל" שלא התעדכנה ב-50 השנים האחרונות. המושגים מטשטשים, ההגדרות נמחקות, ברוך ה', אבל אנחנו עדיין תקועים עם סיפור המקף של יוסף בורג. אולי הגיע הזמן להבין שסביב המקף הזה יושבים עוד המון אנשים אשר לא רוצים להיות חלק ממגזר או מאידאולוגיה? הם ציונים? מאוד. הם דתיים? דה יורה כן, דה פקטו, מי פחות ומי יותר. הם ציונים-דתיים? לא. אז מה הם כן? הם ספרדים".

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

39 תגובות
הצג את כל התגובות