לברך כל אחד בהתאם לנטיותיו וכישוריו

יעקב דאג לברך כל אחד בהתאם לנטיותיו וכישוריו. "לא מחנכים בשלשות..", כל אחד ועולמו, עם נקודות החוזק שלו, שם שורש נשמתו, ושם מקום הברכה הייחודי

לברך כל אחד בהתאם לנטיותיו וכישוריו

לפני פטירתו, מכנס יעקב את בניו ומברך את כל אחד בפני עצמו. ננסה לגעת מעט, בפסוק הפותח את הברכות ואת הפסוק הסוגר אותם.

"וַיִּקְרָא יַעֲקֹב אֶל בָּנָיו וַיֹּאמֶר הֵאָסְפוּ וְאַגִּידָה לָכֶם אֵת אֲשֶׁר יִקְרָא אֶתְכֶם בְּאַחֲרִית הַיָּמִים.

הִקָּבְצוּ וְשִׁמְעוּ בְּנֵי יַעֲקֹב וְשִׁמְעוּ אֶל יִשְׂרָאֵל אֲבִיכֶם"

במבט פשוט, מודגשת האסיפה: "היאספו… והיקבצו". השאלה העולה היא: אם כל אחד מקבל ברכה נפרדת, אולי היה נכון שכל בן ייכנס בנפרד לאביו, יקבל "יחס אישי".. ושיחת פרידה אינטימית?

כיוון לתשובה נוכל לקבל בעיון בחז"ל. הגמרא מתארת לנו את הדו שיח בין יעקב לבניו ברגעים הדרמטיים של ההיאספות ליד המטה של אביהם:

"ואנן מאי טעמא אמרינן ליה? כדדריש רבי שמעון בן לקיש, דאמר רבי שמעון בן לקיש: "ויקרא יעקב אל בניו ויאמר האספו ואגידה לכם" (בראשית מט:א). ביקש יעקב לגלות לבניו קץ הימין, ונסתלקה ממנו שכינה. אמר: שמא חס ושלום יש במטתי פסול, כאברהם שיצא ממנו ישמעאל, ואבי יצחק שיצא ממנו עשו. אמרו לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד" (דברים, ו:ד). אמרו: כשם שאין בלבך אלא אחד – כך אין בלבנו אלא אחד. באותה שעה פתח יעקב אבינו ואמר: "ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד". (פסחים נו)

יעקב אבינו חשש שחלק מזרעו לא ימשיך בדרכו כמו אצל אברהם ויצחק. ולשאלתו "האם יש פסול במיטתי?" עונים לו בניו: "שמע ישראל ה' אלוקינו ה' אחד". יעקב עונה "ברוך שם…".

ר' צדוק הכהן מלובלין כתב על זה: "וזהו עניין היחוד שאמרו השבטים ליעקב כשם שאין בלבך אלא אחד וכו' שאף שאנו נפשות חלוקים הכל אינו אלא אחד וקומה שלימה. ועל זה אמר יעקב ברוך שם כבוד מלכותו לעולם ועד, שהוא יחודא תתאה מצד מדת מלכותו, שאין מלך בלא עם, שהוא ריבוי נפרדים, ומכל מקום הכל עם אחד מצד השתעבדותם למלך." (רסיסי לילה אות מ, ב)

במעמד הפרידה של יעקב אבינו מבניו, רגע היווצרות עם ישראל, כשכל אחד עומד לעצמו, כל שבט וצבעו, כל בן וייחודו, בדיוק במקום הזה – כולם מבינים שבעומק הם אינם שבטים נפרדים! כולם מתבטלים ל – "ה' אלוקינו ה' אחד". "שאף שאנו נפשות חלוקים הכול אינו אלא אחד"! יעקב, עונה, לפי ר' צדוק – "אין מלך בלא עם" ובמציאות בפועל יש אנשים שונים עם כוחות שונים. אבל הכול מתחיל ב"שמע ישראל" בנקודה המאחדת!! וכשיעקב עונה "ברוך שם כבוד מלכותו" זה מבטא שיש שונות, אבל אין פירוד! כל הבנים מגלים בצורות שונות את ה' בעולם.

באותו כוון ניתן לראות את הפסוק המסיים את הברכות:

"כָּל אֵלֶּה שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל שְׁנֵים עָשָׂר וְזֹאת אֲשֶׁר דִּבֶּר לָהֶם אֲבִיהֶם וַיְבָרֶךְ אוֹתָם אִישׁ אֲשֶׁר כְּבִרְכָתוֹ בֵּרַךְ אֹתָם"

וכך פירש אור החיים הקדוש: "אשר כברכתו – פירוש: הראוי לו כפי בחינת נשמתו וכפי מעשיו. כי יש לך לדעת כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת מעלה, יש שמעלתה כהונה ויש מלכות ויש כתר תורה ויש גבורה ויש עושר ויש הצלחה, ונתכוון יעקב בנבואה לברך כל אחד כפי ברכתו הראוי לו – המלך במלכות והכהן בכהונה וכן על זה הדרך…"

לצד פירושו של אור החיים הקדוש "כי הנפשות כל אחת יש לה בחינת מעלה", נכון לשים לב, שיש שבטים שיעקב לא מברך אלא מוכיח. למשל ברכת שמעון ולוי: "שמעון ולוי אחים כל חמס מכורותיהם, בסודם אל תבוא נפשי.." הרב וולבה כתב על כך במבט חינוכי: "גילה להם אביהם את מידתם הרעה שממנה הם צריכים להיזהר. הסוגיה העמוקה ביותר באדם היא מידותיו. אם יודעים את החסרונות אפשר להינצל מהם".

הרש"ר הירש לא ראה בתכונות אלה תכונות רעות, אלא לימד אותנו, שכל מידה יש לנווט למקום וההקשר הנכון: " 'אחלקם ביעקב ואפיצם בישראל'- בגלות… למען יוכל גם היהודי הנודד כרוכל להביט בגאווה על הפרחח האירופי וישמור על הכרתו העצמית ועל רגש הכלל".

יעקב דאג לברך כל אחד בהתאם לנטיותיו וכישוריו. "לא מחנכים בשלשות..", כל אחד ועולמו, עם נקודות החוזק שלו, שם שורש נשמתו, ושם מקום הברכה הייחודי. אך יש בעובדה שכולם היו באסיפה אחת ומאוחדים סביב יעקב אביהם, יכולת קבלה של איש מאחיו. וכך במדרש: "כבר כתיב 'ויברך אותם', ומה תלמוד לומר 'איש אשר כברכתו ברך אתם'? אלא לפי שבירכן יהודה באריה, דן בנחש, נפתלי באילה, בנימין בזאב, חזר וכלל כולן כאחת ועשאן אריות ועשאן נחשים. תדע שהוא כן: 'יהי דן נחש' והוא קורא אותו אריה, הדא הוא דכתיב 'דן גור אריה' (דברים לג:כב). לקיים מה שנאמר 'כלך יפה רעיתי ומום אין בך' "

הם לא רק נמצאים באותו חדר, אחד ליד השני, וכול אחד הוא אישיות נפרדת, אלא ה"יחד" יוצר יותר מסכום חלקיו. דן מקבל מתכונות האריה שביהודה, וזבולון מקבל ומועשר מבנימין. אנחנו חלק מאומה גדולה, משליחות משותפת, מקריאה של כולנו: "שמע ישראל".

הבעל שם טוב הדגיש את הצורך של כל אחד להתמסר לעבודתו בעולם. ואז – מכוח עשיה זו יגיע משיח: "בשם הבעש"ט: ' את אשר יקרא אתכם באחרית הימים' – דרך מקרה, שכל אחד ואחד ישב על עבודתו, בהיסח הדעת, ופתאום יבא משיח" (ילקוט משה בתוך ס' בעל שם טוב) (על "היסח הדעת" נדון במסגרת אחרת..)

ואולי נכון לחתום בדברי ה"שפת אמת". מילותיו האחרונות שנאמרו על פרשה זו היו: "שפת אמת תיכון לעד": "האספו ואגידה לכם… ובדרש – שזכו מכאן לקריאת שמע, ואיתא: כל כנסיה שהיא לשם שמים סופה להתקיים, וכנסיה זו ודאי היתה לשם שמים, ולכן היא קיימת לעד… 'שמע' הוא קיבוץ ואסיפה, וחל על זה שם ה' אלקינו, וסופה להתקיים כמו שכתוב 'שפת אמת תכון לעד'".

ה"שפת אמת" מדייק שמנקודת האחדות! מהאסיפה – ניתן לקבל עול מלכות שמים. מהיכולת לומר: עברנו טלטלות, מאבקים, קנאה.. אבל ברגע האמת אנחנו מבינים "כשם שבליבך אין מחלוקת, גם לנו אין מחלוקת" רק זה מה שמאפשר "ה' אחד ושמו אחד" ולכן היא קיימת לעד. וכך בהמשך המדרש המגיע עד אלינו: "זה הוא שישראל משכימים ומעריבים בכל יום ואומרים: שמע ישראל אבינו ממערת המכפלה, אותו דבר שציוויתנו – עדיין הוא נוהג בנו; ה' אלוקינו ה' אחד". עם ישראל לדורותיו, פונה בוקר וערב ליעקב אבינו ומכריז: אנחנו מאוחדים ומכוח זה מקבלים עול מלכות שמים "ה' אלוקינו ה' אחד".

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע