ג' באלול: יום הסתלקותו של גדול הדורות האחרונים

היום, ג' באלול חל יום פטירתו ה-77 של הרב אברהם יצחק הכהן קוק זצ"ל.

נשמתו הענקית ואישיותו הייחודית, יורדת לעולם רק אחת לכמה מאות שנים. הרב קוק איחד בהגותו שיטות וגוונים, שבזמנו היו שונים ומרוחקים. הוא עצמו היה בן לאם חסידת חב"ד ואבא ליטאי – "מתנגד". בהגותו הוא איחד גם בין למדנות ושקדנות של ישיבות ליטא וגם את הפנימיות וההגות החסידית.

תוך כדי לימוד 60 דפי תלמוד עם פוסקים בכל יום (סיום ש"ס כל חודש), הוא הספיק לכתוב מאות ואולי אלפי דפים ביומניו ומחברותיו המכילים עולם אמוני והגותי ייחודי. הוא איחד בין קבלת הרמח"ל לבין קבלת האר"י, בין "ליקוטי מוהר"ן" של ר' נחמן מברסלב, ל"נפש החיים" של ר' חיים מוולאוז'ין.

כל חכמי דורו התייחסו אליו כגדול הדור הן בנגלה והן בנסתר. מאידך הרב קוק לא נמנע לרכוש בקיאות ולהשתמש גם בספרות חול. הוא כתב למשל, כי תורת ההתפתחות היא הקרובה ביותר לדעת המקובלים, והכיר היטב את כתביהם של שפינוזה, ניטשה וברגסון.

בכתביו, הרבה לדבר על הכלל. בניגוד לחסידות, שהפכה כל מושג כללי לפרטי, הרב קוק העלה כל מושג פרטי גם לרמת הכלל. אם העולם החסידי מפרש למשל, את הפסוק "כי תצא למלחמה" – כמדבר על מלחמת היצר של האדם הפרטי, הרי שהרב קוק מרחיב מושג פרטי לכאורה כמו תשובה, לא רק לאיש הפרטי אלא לכל האומה, ומכוון בכך לשיבת עם ישראל לארצו, ושתקיעת השופר של ראש השנה כקשר הטבעי של עם ישראל לקב"ה.

אציל ועדין נפש

הרב קוק התייחס בחיוב להתעוררות הכוחות התרבותיים של עם ישראל וקרא לחזרת הספרות, האמנות וההתעמלות. הוא שמח מאוד על ייסודם של מוסדי תרבות ואמנות בארץ ישראל על אף שבראשי המוסדות האלו עמדו כופרים מן הסוג הקיצוני ביותר.

בדרכי נועם הוא ניסה להשפיע על הדור הצעיר, להמשיך לפעול, אבל תוך שמירת מסגרות היהדות, לשם כך אפילו יצא למסע בין המושבות החדשות בגליל, לשוחח איתם, להראות להם שאפשר לשלב בין יישוב הארץ לקיום מצוות.

דברים "חדשניים" אלו וסלחנותו כלפי אנשי היישוב החדש והסכמתו ל"היתר המכירה" (המיוחסת אליו בטעות), עוררו עליו את זעמם וקנאתם של "קנאי ירושלים" – אנשי היישוב הישן. הוא הושמץ והוכפש, הוצאו עליו פשקווילים, לעיתים גם עברו לאלימות יותר פיזית. אבל עדינותו ואצילותו הורתה להבליג ולמחול.

גם לתלמידיו לא הרשה לענות למתקיפיו. הוא עצמו לא הרשה לכתוב על מצבתו שום תואר כבוד מלבד "הרב". כך הוא מכונה עד היום בעולם הישיבות.

במכתביו היה חותם "עבד לעם קדוש על אדמת הקודש", אך כשהיה צריך להגן על עם ישראל, הוא ידע להיות גם תקיף. הוא סירב לפשרה על הכותל המערבי, ותקף במילים קשות את הנציב הבריטי על אדישותם לפרעות תרפ"ט.

אבי הציונות הדתית

באגרותיו הוא מבקר את החלטת הקונגרס הציוני כי "הציונות דבר אין לה עם הדת" ותמה איך מצד אחד משתמשים בתנ"ך כהצדקה לשיבת ציון, ומצד שני לא מקיימים את מה שכתוב בו.

לא רבים הבינו אותו בדורו. הוא עצמו העיד על שלושה בלבד: בנו – הרב צבי יהודה, הרב דוד כהן ("הנזיר") והרב חרל"פ. הם החלו לערוך את כתביו ולהוציאם לאור לפי נושאים, כאשר הספר העיקרי שבהם הוא "אורות". הוא ייסד את הישיבה המרכזית העולמית, שבה לצד ליבון התלמוד והפוסקים ילבנו התלמידים גם סוגיות באמונה. הוא דרש ידיעת תנ"ך וחידש לימוד בספר כוזרי.

בשנות השבעים החלה ישיבת "מרכז הרב" לצבור תאוצה ואיתה קם דור של תלמידי תלמידיו שהחל ללמד את כתביו בצורה שיטתית. בעשור האחרון החלו גם לבאר את כתביו, הכתובים בשפה שירית-פילוסופית, לשפה יום-יומית.

הרב קוק משמש כמודל לציונות הדתית. רוב ישיבות ההסדר לומדות את ספריו בצורה אינטנסיבית ועמקנית. העולם האמוני של כל חובש כיפה סרוגה, מושפע יותר מכולם מהדרכותיו, גם אם הוא אינו מודע להן.

קריאתו של הרב קוק צריכה לשמש לנו כסימן דרך בביאור ובירור היהדות: דור התחייה הוא דור גדול, שאינו מסתפק עוד בתורה הקטנה של הגלות ודורש תורה גדולה יותר, רחבה יותר ומקיפה יותר. תורה המכילה בצד שמירת המסורת, גם בירור מעמיק של טעמי המצוות, מתוך השקפה כוללת, אחדותית ומקיפה של כל חלקי הנפש, החברה והמציאות.