לא פעם אני שומע את השאלה: מדוע אנו מתעסקים כל הזמן דווקא במשנת הרב קוק? למה 'לשבור שיניים' על משנה רוחנית הכתובה בשפה קשה ובעלת רעיונות מופשטים-כלליים? לא יותר פשוט להתמקד בתורת ר' נחמן כדוגמא, תורה המסוגננת בשפה פשוטה ומדברת ישירות אל הנפש?
ישנן תשובות רבות לשאלות הללו, אבל כאן הייתי רוצה להתמקד בתשובה אחת פשוטה: לולא משנת הרב קוק – הציונות הדתית, לפחות כפי שאנו מכירים אותה כיום – פשוט לא הייתה קיימת!
נרחיב מעט את הדברים: תורתו של הרב קוק מגיעה לעולם בקיצן של אלפיים שנות חורבן לאומי אשר עבר כמה שלבים:
א) "כי מעת שחרב הבית… היציאה לחוץ לארץ הוא הקבר ורימה… ומכל מקום היו חבורות וישיבות גדולות" (הוספות הגר"א לספרא דצניעותא): בראשונה – נשרף בית המקדש הראשון ונחרבת ירושלים. העם יוצא לגלות בבל, אך העליות בראשותם של זרובבל, ואחריו עזרא ונחמיה – מכוננות את הבית השני ומייסדות את מרכז התורה בארץ ישראל במקביל למרכז שנותר בבבל.
ב) "… מכל מקום היו עדיין העצמות קיימות, שהן התלמידי חכמים" (שם): לאחר ירידת קרנה של יהדות בבל נותרת האומה ללא מרכז המאגד את פזוריה, למעט פריחה רוחנית מסוימת המתרכזת בשיאה בתקופת 'תור הזהב' בספרד.
ג) "עד שנרקבו העצמות ולא נשאר אלא תרווד רקב מאתנו…" (שם): בשנת ה'רנב, (או בחילופי גימטריות בלשונם של הראשונים – שנת 'מזר"ה') נחרב המרכז הרוחני האחרון. גירוש ספרד הינו השבר הסופי, זרייה אחר זרייה – "ואנחנו מקוין עתה לתחיית המתים, ויערה רוח ממרום עלינו" (שם).
קיבוץ גלויות
אולם "מזרה ישראל – יקבצנו" (ירמיה לא, ט); דווקא מאותה נקודת שפל, מתחילה להתנוצץ התחייה הלאומית. ראשיתו של קיבוץ הגלויות הינו באנשי הקודש: בבית מדרשו של רבי יוסף קארו, ממגורשי ספרד שבתורכיה, בתיקון ליל שבועות מכריז "קול המדבר בפי החסיד": "עלו לארץ ישראל… הניצנים נראו בארץ, עת הזמיר הגיע וקול התור נשמע בארצנו" (של"ה שבועות ח).
בעקבות כך, עולה ה'בית יוסף' לארץ, ומתייסד קיבוץ התחלתי של תלמידי חכמים בארץ ישראל. אט אט מתקבצים יהודים מארצות צפון אפריקה ובבל ומספר דורות לאחר מכן מגיעות עליות תלמידי הבעש"ט והגר"א – המקימים קהילות בערי הקודש.
קיבוץ הגלויות ממשיך לקרום עור וגידים עם פרסום ספריהם של הרב קלישר והרב אלקלעי, הקוראים לעלייה לארץ ישראל, בהתעוררות היישוב הישן ליציאה מן החומות, ובעליית 'אעלה בתמ"ר' של יהודי תימן.
במקביל, בעקבות הפרעות ברוסיה – מגיעה העלייה הראשונה המורכבת רובה ככולה מיהודים שומרי תורה ומצוות. אולם, למרות מאמציהם האדירים של אנשי הקודש הללו – הדברים אינם מתפתחים מעבר לכך ורובו של העם נשאר בגלות.
ההכרזה על הגאולה
זהו קו 'פרשת המים' בתהליך התחייה: כוחות חדשים, המוּנעים בהכרתם הגלויה מתפיסות חילוניות הולכים ותופסים את מרכז הבמה ומתחילים לייסד בארץ תשתיות למדינה שבדרך. אנשי העלייה השנייה, המכריזים בגלוי על רצונם לכונן 'יהודי חדש' המנוכר למסורת 'הגלותית' מעוררים חשש והתנגדות עזה בקרב היהדות התורנית מן המפעל הציוני.
השבר, ההולך ומעמיק בין 'האבות' – שומרי המסורת בעלי המשנה הרוחנית, ובין 'הבנים' – הכוחות החילוניים בעלי עוצמות החיים, נדמה כבלתי ניתן לגישור.
בנקודה זו מפציע שמשו של מרן הרב קוק. בשנת תרס"ד, בעיצומם של שנות העלייה השנייה עולה הרב קוק לארץ (בתאריך משמעותי כשלעצמו – כ"ח אייר) ומתמנה לרבה של יפו והמושבות. בשנת תרס"ו, שנתיים לאחר מכן (שוב, בכ"ח אייר) מפרסם הוא את ספרו – עקבי הצאן – אשר בתוכו מאמר "הדור", המכיל את הכרזת היסוד במשנת הגאולה: "כנסת ישראל התנערה לתחייה".
קביעה חד משמעית כי דור זה, אשר בו מתחילה האומה לשוב אל ארצה, הנראה שעל פניו הינו מנוכר לכל ממד של קודש – הוא הוא דור ראשית צמיחת הגאולה. ממילא, המפעל הציוני וכוחות החיים המתגלים על ידו במציאות – אשר אנו קרואים לרוממם מצביונם החילוני אל הקודש – הינם תחילת התגשמותם של חזון הנביאים וכיסופי האומה מדורי דורות.
מתוך הכרעה היסטורית זו מעוצבים חיינו עד היום הזה. היכולת שלנו להשתתף במערכות החיים כולן: הביטחון, הכלכלה, הממשל, סדרי המשפט וכדומה – למרות צביונן החילוני – הינה פועל יוצא ממשנה רוחנית זו שנכתבה לפני כמאה שנה.
לולי פסיקתו הרוחנית של הרב קוק, לא ברור מה היו פניה של תנועת 'הציונות הדתית', אם בכלל.
תורת הרב קוק היא זו המאפשרת לנו לקיים את אורח החיים הדתי לאומי על גווניו השונים; וההתעמקות בה – דווקא בעת בה הציבור שלנו מתמודד עם משברים כה גדולים – היא היא צו השעה!
==
הרב חגי לונדין הוא ר"מ בישיבת ההסדר בשדרות.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
