ביקורת סרטים: 'האיש שהפיל את הבית הלבן' •דרמה גדולה שנבלעה באובר דרמטיות

''האיש שהפיל את הבית הלבן'' לא הצליח להפיל אותנו מהכיסא, אך הצליח להפיל את הקונפליקט לשטחיות שאפילו המוסיקה הדרמטית והצילום היפהפה לא הצליחו להיחלץ ממנה

29.11.17 16:52  י"א בכסלו תשעח
'האיש שהפיל את הבית הלבן'•דרמה גדולה שנבלעה
  אותנו הוא לא הצליח להפיל (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

לכולנו יש איזו מין תשוקה קטנה להציץ זה לזה ואלו לאלו. להציץ לחייהם של אחרים, לעמוד שלהם בפייסבוק, לחלון הסלון שלהם, להאזין במקרה או שלא לריכולים קטנים וגדולים שיספרו לנו משהו על מישהו. להציץ. והכי אנחנו אוהבים להציץ למפורסמים. ובמיוחד לפוליטיקאים. לאנשים שתפקידם להוביל אותנו ולקבל עבורנו החלטות הרות גורל. הרצון הזה להציץ לעולם הפוליטיקה, לחשוף, להפשיט ולהציג בערום את גדולי המנהיגים איננה רק מנת חלקה של העיתונות, אלא גם של הטלוויזיה והקולנוע. ו'בית הקלפים', 'ג'קי' וכמובן 'האיש שהפיל את הבית הלבן' הן דוגמאות לכך. הצצה קולנועית לסיפור פוליטי שאפילו קרה באמת. איזה כיף. להציץ ככה.

במובנים רבים 'האיש שהפיל את הבית הלבן' מספק לנו את הכיף הזה וגם נותן לנו ליהנות ממוסיקה טובה, צילומי נוף משגעים של וושינגטון על מקדשיה ומשחק מרשים של חלק מהשחקנים.

האיש שהפיל את הבית הלבן

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

"גרון עמוק" היה כינויו של מארק פלט במשך שנים. שנים שאף אחד באמריקה לא ידע מי הוא אותו סוכן אף.בי.איי שהדליף לעיתונות פרטים כל כך חשובים ובכך חשף את מזימותיהם האפלות של הנשיא ניקסון ומפלגתו ובעצם גרם, בין השאר, לפיטורי הנשיא. מארק פלט בגילומו של ליאם ניסן (המוכר לרובכם כשינדלר מרשימת שינדלר) הוא גיבור הסרט. הוא מבין שאנשי הבית הלבן מנסים לכופף את הבולשת ולעשות בה כרצונם על מנת למנוע ממנה לחקור אירוע שבו ניסו אנשים- מהמפלגה הרפובליקנית ככל הנראה- לשתול אמצעים מרשיעים במשרדי המפלגה הדמוקרטית כדי למנוע את ניצחונה בבחירות הקרבות. מארק, שמשמש מספר שתיים בבולשת אך למעשה מתפקד בה כאיש מספר אחת, מחליט להפר את ברית הסודיות וחיסיון המידע עליו מושתתת הבולשת ומעביר לעיתונות פרטים חשובים בלי שאף אחד יבין שזה הוא.



הקונפליקט הוא חריף- נאמנות מוחלטת לחיסיון המידע ועצימת עין מהשחיתות הפוליטית, לעומת שבירה של כל הכללים בהם מארק עצמו מאמין כבר למעלה משלושים שנה. לשבור את הבולשת בשביל להגן עליה. למרבה הצער, הסרט מפספס את עומק הקונפליקט. התחושה היא שמהר מדי מארק אץ לספר לחברו העיתונאי את כל מה שהוא אינו אמור לספר לו. נדמה כי הבימאי ניסה לחפות על המהירות הזו, על השטחיות של הצגת הקונפליקט, ביותר מידי מוסיקה, חבל.

 פספס את עומק הקונפליקט (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

יש כאן באמת דרמה גדולה, הסיפור באמת מרתק ונוגע בסוגיות שלטון דמוקרטיות מהותיות, אך הוא נבלע. הוא נבלע באובר-דרמטיות של השחקן הראשי והוא נבלע באווירת צילומי הרוחב ואורך של וושינגטון שמטשטשים אותנו שלא נראה שבעצם, לא התרגשנו. לא נקרענו יחד עם הגיבור. לא הצלחנו להרגיש אותו. אולי גם הוא טבע בצלילים הדרמטיים מסביב.

לפני שבועיים כתבתי כאן על הסרט הישראלי 'פיגומים'– אז הנה לכם ההבדל. הדרמה בפיגומים, באופן אובייקטיבי, חלשה וקטנה יותר מהדרמה באיש שהפיל את הבית הלבן ובכל זאת היא נוגעת יותר. לא רק בגלל שהיא ישראלית ומקומית ומדברת אלינו, אלא כי היא נותנת לנו זמן להיכנס באמת לדמויות, לקונפליקט שלהם, בלי הרבה עזרה מסביב. האיש שהפיל את הבית הלבן לוחץ עלינו שנרגיש, לוחץ ולא מצליח ורק חונק. אפילו הדרמה האנושית הנוגעת ללב כל כך של מארק ואשתו מול הבת שלהם, לא מצליחה לגעת, היא מתפספסת וחבל, כי היא הייתה יכולה לחלץ מהסרט רגעים אנושיים. אנושיים באמת. אולי את הבית הלבן זה הפיל, הדרמה הזו. את הצופים פחות.

 

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות