ביקורת סרטים: סוף טוב • יכל להיות יותר טוב

על אף הביקורות המחמיאות והמשבחות, צריך לומר את האמת: הדמויות בסרט מרתקות ונוגעות ללב אך הולכות לאיבוד בצילומים הארוכים מדי | המקוריות באה על חשבון הקולנוע ואין לה סוף טוב בכלל

22.11.17 16:25  ד' בכסלו תשעח
ביקורת סרטים: סוף טוב • יכל להיות יותר טוב
  (צילום: באדיבות Playnet)

פעם הייתי במוזיאון ישראל עם חבר ושנינו בהינו בתמונה, שאינני זוכר את שמה וניסינו להבין אותה, לשווא. איש מבוגר וחביב שעבר על ידנו ושמע אותנו מתדיינים כמו בחורי ישיבה, עשה לנו חיוך של מבוגרים מבינים ואמר: "תפסיקו רגע לדבר ותנסו להקשיב לעצמכם, מה אתם מרגישים שאתם מביטים בתמונה הזו? מה היא מזכירה לכם? מה היא עושה לכם?". הודנו לו אז ואני מודה לו עד היום, כי הוא רענן לי את המבט על האמנות באשר היא. הצורך וגם החופש להתבונן בה בלי לנסות להבין אותה מיד ולהתעייף מהניסיון הזה, לתת לה להדהד בתוכי רגשות ותחושות ואז לשוב אליה. אני מספר את זה כי כך אני חושב שכדאי לצפות בסרטים רבים וכך כדאי לצפות גם ב'סוף טוב'.

את הבמאי מיכאל הנקה הכרתי דרך שני סרטים קודמים שלו: 'סרט לבן' ו'אהבה'. שניהם היו מעוררים ומקוריים מאד במבע הקולנועי שלהם ועם המקוריות והייחודיות, הצליחו ליצור תקשורת עם הצופה ולא לעייף אותו. ב'סוף טוב' הרגשתי שמיכאל הנקה אסף שחקנים סופר מוכשרים, כתב סיפור נהדר ומרובה קונפליקטים, אך יצר שפה קולנועית שגרמה ליושבים באולם הקולנוע לזוז בחוסר נוחות במקרה הטוב, להירדם במקרה הפחות טוב ולצאת החוצה במקרה הגרוע.

סוף טוב

ציון כללי
לסרט

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
ההולכים

הסרט מציג את סיפורה של משפחה צרפתית, אירופאית, מהמעמד הגבוה. אנסמבל הדמויות מורכב מאן (איזבל הופר) אבא של אן (טרנטיניאן) הבן שלה, אחיה תומאס ואשתו, ביתם התינוקת ובתו של אחיה מנישואיו הקודמים. פנטיין הרדון שמשחקת את הבת מנישואיו הקודמים של תומאס, עושה זאת בכישרון רב, וודאי ביחס לגילה הצעיר.



אמה של הבת מאושפזת והיא עוברת לגור עם האב בדיוק אחרי שבעסק של המשפחה, עסק אותו אן מנהלת, מתרחשת תאונה טראגית ואחד הפועלים נהרג. כל אחת מהדמויות עוברת, בנפרד, משברים וטלטלות שיוצרים כמובן מתחים ודאגות בתוך המשפחה. האב המבוגר של אן ותומאס יוצא גם הוא לבריחה אישית ומשונה מחייו ומזקנתו המתקדמת ועושה זאת בחן רב.

משחקת בכישרון רב יחסית לגילה הצעיר (צילום: באדיבות Playnet)

הדמויות כולן עגולות, מעניינות, מרתקות ונוגעות ללב אך הולכות לאיבוד בתוך הצורה שבה הסרט בנוי: ראשית, 'שוטים' ארוכים מדי. יש ערך ויופי בשוט ארוך, אך בשלב מסוים כשהתמונה איננה מתחלפת, זה מכביד על הצופה וכמעט בא לך לקום ולהגיד- אה סליחה, שכחתם פה מצלמה בחדר והיא סתם מצלמת כבר עשרים דקות את אותה המיטה, ארון, מנורה, חלון.

לעתים בימאים בוחרים לא לחוס על הצופה ולא לקצר לו תהליכים. למשל, כשאווה ותומאס הולכים לבית החולים לבקר את אימא של אווה-אשתו לשעבר של תומאס, המצלמה הולכת איתם במסדרון בלי קיצורים, אנחנו חווים יחד איתם את ההליכה הארוכה עד שמגיעים אליה. זו אמירה של הבמאי. זה רצון להכניס אותנו לתוך עולמם של הדמויות- אך כשזה יותר מדי, זה פשוט נהיה מייגע. אפילו הצילום של גורג' האבא, רוכב על כיסא גלגלים ברחוב, מצליח לעייף (הזוג שישב על ידי נשבר בסצנה הזו וחמק החוצה) למרות שזה צילום יפהפה ורב מבע, כי הוא ארוך. מדי.

שנית, חלק מהסצנות מצולמות דרך מסכים שונים: למשל, דרך הסמארטפון של אווה, או דרך המחשב של תומאס ואהובתו הסודית ככה שלאורך דקות שלימות אנחנו רואים, על כל המסך, התכתבות צ'אט בין תומאס לאהובה שלו. מילים ועוד מילים. נכון, זה מקורי. נכון, יש לזה אמירה. נכון, מותר להפריע לצופה הממוצע לשבת בנחת על הכיסא ולקבל תמורה עבור הכסף ששילם. אך במינון. ובסרט הזה כאמור, תחושת המינון אבדה ונדמה כי המקוריות באה על חשבון הקולנוע ואין לה סוף טוב.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות