לא רק תורה ומצוות, גם מוסר עבודה

בימים שהאנושות עדיין לא ידעה זכויות עובד מהי, בימים שהניצול והקיפוח של החלשים הייתה שלטת והייתה מנת חלקם של המעסיקים, כבר אז דאגה התורה לזכויות העובד

לא רק תורה ומצוות, גם מוסר עבודה
  (צילום: יוטיוב/מכון אורה)

במסגרת שהאבות קיימו את התורה כולה כלול גם מוסר העבודה כפי שראינו אצל יעקב אבינו.

בימים שהאנושות עדיין לא ידעה זכויות עובד מהי, בימים שהניצול והקיפוח של החלשים הייתה שלטת והייתה מנת חלקם של המעסיקים, כבר אז דאגה התורה לזכויות העובד. החל מהאיסור: "לא תלין פעולת שכיר" והנימוק לכך הוא מצוקת העובד והסיכון האישי שהוא נוטל בעבודתו, ככתוב: "ואליו הוא נושא את נפשו", וכמו שדרשו בגמרא: "מלמד שכל הכובש שכר שכיר כאילו נוטל את נפשו, מפני מה עלה זה בכבש, ונתלה באילן, ומסר עצמו למיתה, וכי לא על שכרו" (ב"מ קיב א) וספר החינוך (מצוה רלח) מוסיף לכאן גם את הדאגה לצרכיו של העובד: "משורשי המצווה: לפי שה' ברוך הוא חפץ בקיום האדם אשר ברא, וידוע כי באיחור המזונות יאבד הגוף, ועל כן ציוונו לתת שכר שכיר כי אליו הוא נושא את נפשו להתפרנס בו".

ולכן אין התורה רואה בהלנת שכר שכיר רק בעיה של חוב כספי, אלא שאלה קיומית, כמו שביאר 'אור החיים' בפירושו לתורה: "הכוונה שהגם שעושק שכר שכיר אינו אלא גוזל ממון, אעפ"כ אין עונשו ממון אלא נפשות".

דאגת התורה לעובד אינה מסתפקת רק בהבטחת שכרו של העובד בזמנו, אלא היא דואגת גם לשאר זכויותיו, כשהזכות הראשונית היא שפרנסת העובד לא תהיה תלויה בחסדי מעבידו ולא תהיה סיבה לאובדן חירותו, ולכן קבעה ההלכה ש"פועל יכול לחזור בו אפילו בחצי היום" (ב"מ י א) ולומדים זאת מהכתוב (ויקרא כה נה): "כי לי בני ישראל עבדים" – "עבדי הם, ולא עבדים לעבדים". ומכאן קבעה התורה שידו של הפועל היא על העליונה.

אבל הצדק החברתי אינו יכול להסתפק בהגנת זכויות החלש בלבד, אלא עליו לדאוג גם שלא תפגענה זכויות החזק. לכן העמידה ההלכה את יחסי העובד והמעביד על כיבוד הדדי, לבל ינצל המעביד את העובד, אך בה בעת שלא יעשה העובד את מלאכתו רמיה. ועל ההדדיות הזו כתב הרמב"ם בסוף הלכות שכירות: "כדרך שמוזהר בעל הבית (המעביד) שלא יגזול שכר עני (העובד) ולא יעכבנו, כך העני מוזהר שלא יגזול מלאכת בעל הבית, ויבטל מעט בכאן ומעט בכאן ומוציא כל היום במרמה. אלא חייב לדקדק על עצמו בזמן, שהרי הקפידו על ברכה רביעית של ברכת המזון שלא יברך אותה. וכן חייב לעבוד בכל כוחו, שהרי יעקב הצדיק אמר: 'כי בכל כוחי עבדתי את אביכן', לפיכך נטל שכר זאת אף בעולם הזה, שנאמר: 'ויפרוץ האיש מאד מאד'", ואכן מוטלות חובות גם על העובד, מן העובד דורשת ההלכה מוסר־עבודה ויחס אחראי: "אין פועל רשאי לעשות מלאכתו בלילה ולהשכיר עצמו ביום . . . ולא יהיה מרעיב ומסגף עצמו, ולא מאכיל מזונותיו לבניו, מפני גזל מלאכתו של בעל הבית, שהרי תשש כוחו ותיחלש דעתו ולא יעשה מלאכתו בכח" (רמב"ם שם)

דוגמא לדמות מופת נוספת של מוסר עבודה מוצאים אנו במקרא אצל חנוך, שכתוב בו: "ויתהלך חנוך את האלקים ואיננו כי לקח אותו אלקים". ונשאלת השאלה מה היתה ההתהלכות של חנוך שבזכותה זכה למה שזכה? ועל כך משיבים במדרש תלפיות: "חנוך תופר מנעלים היה, ועל כל תפירה ותפירה היה מיחד יחודים לקונו". ואת המדרש זה ביאר רבי ישראל מסלאנט: אין הכוונה שבשעת תפירתו היה חנוך דבוק במחשבות עליונות, שהרי הדבר אסור לפי הדין, כי איך יפנה דעתו לדבר אחר בשעה שהוא עוסק במלאכת אחרים ששכרו אותו? אלא הייחודים של חנוך היו שימת לב שכל תפירה ותפירה תהא טובה וחזקה, כדי שהמנעלים יהיו טובים ונוחים לבעליהם.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות