רוצים לדעת מי באמת היה יצחק? לכו לאברהם

באופן פשוט ניתן לומר שהתורה מבקשת להדגיש את העובדה שאברהם- האב, הוא דמות דומיננטית מאוד בעיצוב דמותו של יצחק. אתה מבקש לדעת מיהו יצחק? לך לאברהם אביו ומשם תוכל ללמוד על תוכן חייו של יצחק

רוצים לדעת מי באמת היה יצחק? לכו לאברהם

"וְאֵלֶּה תּוֹלְדֹת יִצְחָק בֶּן אַבְרָהָם אַבְרָהָם הוֹלִיד אֶת יִצְחָק".

השאלה המתבקשת היא: מה הוסיף המשפט השני "אברהם הוליד את יצחק" על החלק הראשון של הפסוק? ועוד- למה צריך לציין "יצחק בן אברהם"?

באופן פשוט ניתן לומר שהתורה מבקשת להדגיש את העובדה שאברהם- האב, הוא דמות דומיננטית מאוד בעיצוב דמותו של יצחק.
אתה מבקש לדעת מיהו יצחק? לך לאברהם אביו ומשם תוכל ללמוד על תוכן חייו של יצחק.

וכך במדרש הגדול: "בוא וראה שכל מה שאירע לאברהם אירע ליצחק. אברהם גלה ויצחק גלה. אברהם נסתקפו על אשתו ויצחק נסתקפו על אשתו. אברהם קנאו בו פלשתים ויצחק כך. אברהם הוליד לבסוף ויצחק כך. אברהם יצא ממנו צדיק ורשע ויצחק כך. אברהם היה רעב בימיו ויצחק כך, שנאמר: 'ויהי רעב בארץ'."

לכאורה המדרש מבקש לומר שליצחק אין דרך משלו, וגדולתו של יצחק היא העובדה שהוא ממשיך דרך ואינו פורץ דרך.

גם חז"ל כשמדמים את אברהם ל"הר" ואת יצחק ל"שדה" ("אברהם קראו הר, יצחק קראו שדה, ויעקב קראו בית") אולי מבקשים, בין היתר, לבטא אותו רעיון. "הר" בולט מעל פני השטח, נראה מכל עבר, ומהווה מגדלור לכל הסובב. "שדה" הוא מקום פתוח, שטוח, פחות נראה לעין כול, ויש בו מן ההמשכיות.

ניתן לראות את הדומיננטיות של אברהם, גם בתיאור לידתו של יצחק: "וַה' פָּקַד אֶת שָׂרָה כַּאֲשֶׁר אָמָר וַיַּעַשׂ ה' לְשָׂרָה כַּאֲשֶׁר דִּבֵּר: וַתַּהַר וַתֵּלֶד שָׂרָה לְאַבְרָהָם בֵּן לִזְקֻנָיו לַמּוֹעֵד אֲשֶׁר דִּבֶּר אֹתוֹ אֱלֹהִים: וַיִּקְרָא אַבְרָהָם אֶת שֶׁם בְּנוֹ הַנּוֹלַד לוֹ אֲשֶׁר יָלְדָה לּוֹ שָׂרָה יִצְחָק: וַיָּמָל אַבְרָהָם אֶת יִצְחָק בְּנוֹ בֶּן שְׁמֹנַת יָמִים כַּאֲשֶׁר צִוָּה אֹתוֹ אֱלֹהִים: וְאַבְרָהָם בֶּן מְאַת שָׁנָה בְּהִוָּלֶד לוֹ אֵת יִצְחָק בְּנוֹ.. כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו: וַיִּגְדַּל הַיֶּלֶד וַיִּגָּמַל וַיַּעַשׂ אַבְרָהָם מִשְׁתֶּה גָדוֹל בְּיוֹם הִגָּמֵל אֶת יִצְחָק:"

שרה ילדה בן לאברהם. הוא קורא לו בשם, הציווי בברית המילה מופנה אליו ועוד.

כך גם העקדה מסופרת מנקודת מבטו של אברהם (עצם השתיקה של יצחק לאורך פרשת העקדה ועוד).
מבט זה על היחס בין אברהם ויצחק נותן מקום רב למחשבה: מה היחס בין דור הראשונים שמקים, פורץ דרך חדשה ויוצר עולמות, לבין דור ההמשך, אלה שהולכים ממש בתוך עקבותיהם של דור האבות. מה קשה יותר – להמשיך את פריצות הדרך של הקודמים לך? או להפך- האתגר של יצירת המהפכות הוא גדול יותר מאתגר יותר ומשמעותי יותר? להיות נחשון, ראשון וחלוץ- זו הבשורה הגדולה? (אברהם) או דווקא זה להיות בעל מידת הגבורה (יצחק). זה שמתאפק מלהמציא משהו חדש מלייצר עולם שיהיה "על שמו"???

ובכל אופן, דווקא על הרקע של הבן הממשיך את אביו, במבט מעמיק – נכון אולי להתבונן בעיון חוזר, מה הייחוד של יצחק, מה הוא השיג ומה היא דרכו המיוחדת- ולא רק כממשיך דרך של אברהם אביו (נביא מעט נקודות, הרב בזק הרחיב על כך ועוד).

א. הן אברהם והן יצחק עמדו מול עקרות ממושכת של נשותיהם. אך הבדל בולט יש בין דרכי התמודדותם עם תופעה זו. אברהם איננו מתפלל ישירות לבן, אדרבה, הוא קובע: "הֵן לִי לֹא נָתַתָּה זָרַע". ואף אם ניתן לראות באמירה זו תפילה – יש לשים לב לכך שאברהם אינו מזכיר כלל את שרה בדבריו. אצל יצחק, אין כל ספק בדבר התנהגותו בשתי הנקודות – הן ביחס לעצם התפילה, הן ביחס לאשתו – "וַיֶּעְתַּר יִצְחָק לַה' לְנֹכַח אִשְׁתּוֹ כִּי עֲקָרָה הִוא".

ב. אברהם ויצחק התמודדו שניהם עם מציאות של רעב. כאן מקשרת התורה עצמה בין שתי ההתמודדויות. "וַיְהִי רָעָב בָּאָרֶץ וַיֵּרֶד אַבְרָם מִצְרַיְמָה לָגוּר שָׁם כִּי כָבֵד הָרָעָב בָּאָרֶץ" אברהם יורד מן הארץ, יצחק נשאר בתוך גבולותיה. יצחק בזמן הרעב לא ביקש כלל לרדת מהארץ ובעקבות מעשהו זה זכה יצחק לברכה מיוחדת מפי הקב"ה:

"וַיֵּרָא אֵלָיו ה' וַיֹּאמֶר אַל תֵּרֵד מִצְרָיְמָה שְׁכֹן בָּאָרֶץ אֲשֶׁר אֹמַר אֵלֶיךָ. גּוּר בָּאָרֶץ הַזֹּאת וְאֶהְיֶה עִמְּךָ וַאֲבָרְכֶךָּ כִּי לְךָ וּלְזַרְעֲךָ אֶתֵּן אֶת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וַהֲקִמֹתִי אֶת הַשְּׁבֻעָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לְאַבְרָהָם אָבִיךָ. וְהִרְבֵּיתִי אֶת זַרְעֲךָ כְּכוֹכְבֵי הַשָּׁמַיִם וְנָתַתִּי לְזַרְעֲךָ אֵת כָּל הָאֲרָצֹת הָאֵל וְהִתְבָּרֲכוּ בְזַרְעֲךָ כֹּל גּוֹיֵי הָאָרֶץ".

ג. ברכת "ואהיה עמך" נאמרה רק ליצחק והיא מיוחדת בתורה דווקא לארץ ישראל. וכך בברכה ליהושע:
"וַיְצַו אֶת יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיֹּאמֶר חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תָּבִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לָהֶם וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִמָּךְ "

ד. גם בפרשיות שהביאו את האבות לומר על נשותיהם כי אחיותיהם הנה – מצאנו הבדל בין אברהם ויצחק. וכך גם בריב בין הרועים. אברהם הציע פשרה: "הֲלֹא כָל הָאָרֶץ לְפָנֶיךָ הִפָּרֶד נָא מֵעָלָי אִם הַשְּׂמֹאל וְאֵימִנָה וְאִם הַיָּמִין וְאַשְׂמְאִילָה" לעומת זאת, בולטת לטובה נחישותו של יצחק להישאר בארץ ולהיאבק עליה.

משמעות הדברים היא, שיצחק הממשיך בדרך אביו, והוא "שדה" ולא "הר", עם זאת – הוא דמות עצמאית, ייחודית, לעתים נותנת מענה למה שאברהם לא הצליח להגיע בו למיצוי המוחלט.

אותה "שניות" של הליכתו של יצחק בצעדי אברהם אביו- מחד גיסא, ומקומו ודרכו המיוחדת של יצחק- מאידך גיסא, נוכל לראות אולי גם בתיאור הבארות בפרשה:

"וַיָּשָׁב יִצְחָק וַיַּחְפֹּר אֶת בְּאֵרֹת הַמַּיִם אֲשֶׁר חָפְרוּ בִּימֵי אַבְרָהָם אָבִיו וַיְסַתְּמוּם פְּלִשְׁתִּים אַחֲרֵי מוֹת אַבְרָהָם וַיִּקְרָא לָהֶן שֵׁמוֹת כַּשֵּׁמֹת אֲשֶׁר קָרָא לָהֶן אָבִיו… וַיַּעְתֵּק מִשָּׁם וַיַּחְפֹּר בְּאֵר אַחֶרֶת וְלֹא רָבוּ עָלֶיהָ וַיִּקְרָא שְׁמָהּ רְחֹבוֹת וַיֹּאמֶר כִּי עַתָּה הִרְחִיב ה' לָנוּ וּפָרִינוּ בָאָרֶץ"

מצד אחד – יצחק חופר בארות שסתמו פלישתים וקורא להם בשמות שקרא להם אביו. (אין לך ביטוי גדול יותר שניתן לראות בו המשך בדרך אבא. אותן בארות, ואותם שמות. אך מצד שני – הוא חופר בארות נוספות מעבר למה שחפר אביו.
באופן עמוק מאד הסביר זאת ר' שמחה בונם מפשיסחה

"וכל הבארות אשר חפרו עבדי אביו בימי אברהם אביו סיתמום פלשתים וימלאום עפר" (כ"ו, טו). נראה פירושו, דהנה כל דרך שעושים להשם צריך להיות בו חיות פנימי, ואם אין בו חיות פנימי אינו עולה למעלה. והנה הפלשתים רצו ללכת גם כן בדרכי אברהם אבינו עליו השלום, והיו עושים כמו שהיה אברהם אבינו עושה, רק שלא היה בו חיות פנימי, וזה היה סתימת הדרך, והבן. ויצחק אבינו רצה לחפור הבאר הזה אף שהיה לו דרכים להשם מצד עצמו, אף על פי כן לא נמנע מלחפור באר אביו, כמו שכתוב. ואחר כך חפר הוא עצמו בארות".

ר' שמחה בונם מלמד אותנו, מה עשו פלישתים כשסתמו את הבארות, הם עשו מה שעשה אברהם, אבל ללא הצלחה. ר' שמחה בונם נותן משמעות לסתימת הבארות – לא סתימה בפועל, אלא – לא גילו שיש רוח מעבר לעפר – לחומר. הם התבוננו על המציאות כמות שהיא בלי לראות בה את נקודת החיות. אברהם אבינו לא רק עשה מעשים גדולים, אלא הוא גילה את החיות הפנימית שבכל המציאות. ואת הסוד הזה, הפלישתים לא ידעו. יצחק לעומתם המשיך בדרך אברהם אביו וגילה את האור והחיות שבכל המציאות. "ואחר כך חפר הוא עצמו בארות" חיות נוספת שלא הייתה קודם.

וכך גם ה"שפת אמת" מביא "הגיד עניין הבארות לחפור למצוא הארה הגנוזה הנסתר בגשמיות וחיצוניות".

ה"שפת אמת" מלמד אותנו לא להישאר בעולם שטחי אלא לחפש את נקודת העומק שבכל המציאות ובוודאי בכל אדם… זה התפקיד הגדול שלנו. בחינוך תלמידינו וילדינו- לחפש ולמצוא את הנקודה הפנימית המאירה שבכל תלמיד ובתוכנו פנימה. זו נקודת החיות, הנשמה הפנימית שבכל ה"יש".

אנחנו רגילים לחשוב שזה כל תפקידנו- לחנך משמעותו לגלות, ולסייע לתלמיד למצות את סגולותיו. הרב סולוביצ'יק (בתוך- עמודו של עולם) הוסיף אור במחויבות החינוכית הגדולה שלנו:

"החינוך הוא מימוש הפוטנציאל הנסתר בילד, לחנך משמעו לגלות, להיפתח, לפתח ולמצות. הצעיר הוא בבחינת פקעת של אפשרויות בלתי מוגדרות, אשר טרם קבלו את צורתן הסופית. תפקידו של המחנך או של האב הוא לעצב את האישיות מתוך חומר הגלם האנושי הזה. את הילד מלמדים לא רק כיצד לאמן את היכולות הטבועות בו אלא גם כיצד לצמוח ולהשיג דברים המצויים מעל ומעבר ליכולותיו הטבעיות. לא רק כיצד למצוא את עצמו אלא אף כיצד למצוא את האחרים. בקצרה: את הילד יש ללמד כיצד להתעלות מעל עצמו, כיצד להעפיל אל מעל ומעבר לכוחותיו וליכולותיו הכמוסים בו.

הרמב"ם קובע כי "כל אדם ראוי לו להיות צדיק כמשה רבנו". כיצד ניתן למלא את השאיפה להידמות למשה?… היהדות מאמינה כי יכולים אנו להשיג יותר ממה שנדמה לנו כפוטנציאל שלנו. יכולים אנו לטפס למרומים הגבוהים יותר ממה שהטבע קצה לנו… המורה הוא שמעניק לאדם את האישיות המטפיזית…"

זה באמת נפלא ביותר. לא רק לגלות, לפתח, למצות את הסגולות של הילד (שזה לא מעט…) אלא התפקיד הוא אינסופי.. כיצד להתעלות מעל עצמו, להעפיל אל מעל ומעבר לכוחותיו… איזו אחריות!

הרב נריה הסביר שיצחק מגלה את אישיותו הפרטית של אברהם. המשימה לא מסתיימת אצל אדם אחד ולא בדור אחד. כל אב הוא בן ממשיך, וכל בן ממשיך הוא אב לפריצות חדשות. "לא עליך המלאכה לגמור" והשליחות שהיא של האומה כולה לדורותיה. התחילה באברהם אבינו וסיומה בגאולה השלמה.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות