ביקורת סרטים: פיגומים• הצליח לעשות מה שסרטים הוליוודים פספסו

ביקורת סרטים: פיגומים• הצליח לעשות מה שסרטים הוליוודים פספסו

סרטו הארוך הראשון של מתן יאיר מעניק לנו אפשרות לחוות את העולם והישראליות, דרך עיניו של נער שהיינו חוששים לפגוש בסמטה חשוכה- אך שמחים לשבת אתו לקפה על פיגום גבוה מעל העיר

פיגומים• הצליח לעשות מה שסרטים הוליוודים פספסו
  (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

דמיינו ערסים. לא מסובך. עכשיו דמיינו ערסים בכיתה קטנה, מאתגרת כזו, קצת כיתת חינוך מיוחד, קצת קצה, קללות, מכות, נערים ונערות שלא יודעים לקרוא, כל העסק. עכשיו דמיינו מורה לספרות. אשכנזי, רזה, מכופתר עד צוואר ומרכיב משקפיים כשהוא קורא. כשהוא קורא אנטיגונה נניח. עכשיו, דמיינו אותם יחד. דחוסים באותה כיתת בית ספר קטנה.

או שזה יהיה קטסטרופה או שתצא מזה קלישאה קולנועית דוגמת הקלישאות הקולנועיות שהאמריקאים כל כך אוהבים ('ללכת שבי אחריו', 'סיכון מחושב' וכולי) או, שתצא מזה יצירה קולנועית ישראלית. כזו שמביטה לכאב ולפער בעיניים אבל לא נופלת לאובר-דרמטיות ולשטחיות שעלולה להיווצר ממפגש כזה. עכשיו דמיינו פיגומים.

כמעט לכל אחד מאתנו, יש איזו דמות חינוכית מהעבר שנגעה לו בלב באיזו שהיא צורה והמילים שלה, או ההתנהגות שלה, או סתם מי שהיא הייתה עבורנו, מוסיף ללכת אתנו זמן רב ואנחנו יודעים שיש לדמות הזו חלק לא מבוטל בהתבגרות שלנו, בהסתכלות שלנו על דברים, קצת אחרת. אשר לקס (שזהו גם שמו האמתי) הוא נער מתבגר בכיתה י"ב3 בבית הספר.

את רוב ימיו הוא מעביר בעבודה בעסק הפיגומים של אביו הקשוח, מילו (יעקב כהן במשחק מרשים). כשאשר לא בונה פיגומים בידיו השריריות או לא מלווה את אביו לניתוח בבית חולים, הוא מנסה להצליח בבגרויות האחרונות שנותרו לו ומשנן חומר שעל פניו, כל כך תלוש מהחיים הלא פשוטים שלו.

המורה לספרות של אשר, רמי (עמי סמולרצ'יק) מצליח לגעת, נגיעה עדינה וכמעט לא מורגשת, בנפשו העטופה של אשר ולהדהד לתוכו שאלות שמעוררות את אשר להתבונן, בדרכו שלו, בחיים שלו ובקשר האוהב ואלים שלו עם אביו. אשר נקרע בין אביו שלא מאמין ביכולותיו הלימודיות ורוצה שאשר יתמקד בעסק לבין המילים של רמי המורה.

פיגומים

ציון כללי

מדד
הצניעות

למה תכה
רעך

מי ומי
צופים

הפער בין היצירות הספרותיות הקלאסיות אותן רמי מנסה ללמד, לחיים של אשר ולחיי שאר התלמידים, מתחדד בסרט אך גם הולך ומצטמצם. הטרגדיה היוונית שנלמדת, הולכת ונהיית החיים עצמם והניכור, למשל, שבסיפוריו של צ'כוב, מורגש בשונות שבין הדמויות, בעולמות הרחוקים זה מזה.



הסרט הזה מתעסק בפערים, אך לא פחות מכך מתעסק במילים. לעומת רמי, המורה לספרות שאשתו גם משוררת ואוצר המילים שלו רחב ועשיר, לאשר אין מילים. אנחנו מרגישים שהוא טעון ברגשות כל הזמן: כאב, כעס, שמחה, אהבה, שנאה, תימהון. אך חסרות לו מילים לכל הרגשות האלה. לפעמים הוא מצליח לשחרר משהו מבפנים אך מהר מאד הוא גולש לשפה המוכרת לו יותר- קללות ובעיקר, מכות. כמו פצצה שמתקתקת כל הזמן. אבל פצצה עם חן.

רגיל לפיגומים גם בחיים האמיתיים (צילום: באדיבות סרטי יונייטד קינג)

והחן הזה של אשר, האותנטיות שלו, עושות את הסרט ליפהפה שהוא. המגושמות שלו בתוך הגוף הגדול לגילו, החספוס, החיים הקשים לעומת הרגישות והניסיון להבין את החיים סביבו, אמינים מאד. לא סתם הם אמינים, אשר לקס אינו שחקן באמת (נון-אקטר כמו שאומרים בשפה המקצועית) ובחיים האמתיים שלו הוא באמת עובד בפיגומים. זו בחירה אמיצה של הבמאי (מתן יאיר) לקחת מישהו שאיננו מקצועי ויש קצת חריקות באותנטיות הזו, רגעים שאפשר להרגיש שאשר אינו שחקן. אך אלו רגעים קטנים.

הסרט מצליח להכניס אותנו לעולם של אשר, עולם שיש בו איפוק ואלימות ורגישות וכאב. פיגומים, כמו הרבה סרטים ישראליים בשנים האחרונות, מצליח לעשות את מה שסרטים הוליוודים הרבה פעמים לא יודעים לעשות: להתאפק. לא ללחוץ. לא יותר מדי מוסיקה, לא יותר מדי בכי, לא יותר מדי רגעים שבהם אנחנו מרגישים שמישהו לוחץ עלינו להתרגש.

הסרט יכל ליפול לשם אך הוא לא. הוא מאופק, מהודק, פותח חלון ומיד סוגר. ובכל זאת, מצליח להוציא אותנו מהקולנוע, רגע אחרי שהאור נדלק, עם גוש בגרון. רוצו לראות.

 

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו