כשהדאגה לעצמך הופכת לאידיאולוגיה

גם אם יש בזה היגיון לגטימי בסה"כ..."מה איכפת לך, לא לוקח ולא נותן?" יש כאן, לכאורה, אידיאולוגיה שיש בה היגיון, אך חז"ל מזהים לאן זה עלול להוביל!

כשהדאגה לעצמך הופכת לאידיאולוגיה
  (צילום: שאטרסטוק)

א. נציע הצעה להבנת המשנה באבות (פרק ה':י') שמגדירה מהי מידת סדום: "האומר שלי שלי ושלך שלך זו מידה בינונית, ויש אומרים זו מידת סדום".

ב. כאנטיתזה – נעמיק מעט במידת החסד של אברהם.

בעניין המשנה באבות. תנא קמא די מובן. האדם שומר את שלו לעצמו, והוא אינו מהווה נטל על החברה. זו מידה בינונית.
מדוע יש אומרים שזו מידת סדום? זה לא מישהו שאומר שלך – שלי. למה זה נקרא – "מידת סדום"?! ע"פ הדוגמאות שהגמרא מביאה (בבא בתרא י"ב) ש"כופין על מידת סדום" ניתן אולי להבין שככה זה מתחיל… גם אם יש בזה היגיון לגטימי בסה"כ…"מה איכפת לך, לא לוקח ולא נותן?" יש כאן, לכאורה, אידיאולוגיה שיש בה היגיון, אך חז"ל מזהים לאן זה עלול להוביל!

וכך כותב הרב זצ"ל בעין אי"ה (ברכות א' עמ' 21): "הרגשת עצמו יותר מדי היא חטאת סדום – יסוד הסדומיות היא הרגשת העצמיות, הרגשת הפרטיות בלבד".

אנוכיות, דאגה לעצמך, עם הזמן עלולה להפוך לאידיאולוגיה. ושלי שלי ושלך שלך- זו מידת סדום.
ב. מול התמונה השחורה, הקשה, של מקום שאוסר לסייע לזולת, למי שזקוק לך – אנחנו פוגשים את אברהם אבינו, עמוד החסד, מי ש"עוזב" את הקב"ה לטובת שלושה אורחים בלתי ידועים בחום היום.

וַיֵּרָא אֵלָיו ה’ בְּאֵלֹנֵי מַמְרֵא וְהוּא ישֵׁב פֶּתַח הָאֹהֶל כְּחֹם הַיּוֹם: וַיִּשָּׂא עֵינָיו וַיַּרְא וְהִנֵּה שְׁלשָׁה אֲנָשִׁים נִצָּבִים עָלָיו וַיַּרְא וַיָּרָץ לִקְרָאתָם מִפֶּתַח הָאֹהֶל וַיִּשְׁתַּחוּ אָרְצָה: וַיֹּאמַר אֲדֹנָי אִם נָא מָצָאתִי חֵן בְּעֵינֶיךָ אַל נָא תַעֲבֹר מֵעַל עַבְדֶּךָ: (בראשית, י"ח, א – ג).

חלקו הפרשנים, מה פשר הפסוק הראשון "וירא אליו ה'"? בדרך כלל, מגיע המשך, מה ה' אומר? מצווה? מברך? ובפסוק שלנו, לא מופיעה שום "פעולת המשך". (עיון נפלא של נחמה על כך)

הרשב"ם והרמב"ם – ראו בפסוק הראשון כותרת להמשך. "וירא אליו ה'"- כיצד? "שבאו שלושה מלאכים".
רש"י והרמב"ן פירשו אחרת: "וירא אליו ה'"- לבקר את החולה….יום שלישי למילתו היה ובא הקב"ה ושאל לשלומו". או ברמב"ן: "וזהו גילוי שכינה למעלה ולכבוד לו". ביקור "שגרתי"… של הקב"ה אצל אברהם לשאול לשלומו ולבקר אותו כשהוא חולה.

והקושי המפורסם לפי זה, כיצד אברהם אבינו, שנמצא מן הסתם בעולמות עליונים, שהרי הקב"ה נראה אליו! "עוזב" לכאורה את הקב"ה ברגע השיא המיוחד, ומחפש אורחים בחום היום. אומר להקב"ה להמתין מעט… ו"תיכף אשוב". "וישא עיניו וירא והנה שלושה אנשים…"?
וכידוע, על זה אמרו חז"ל: "אמר רב יהודה אמר רב גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני שכינה. דכתיב: "ויאמר אדני אם נא מצאתי חן בעיניך אל נא תעבר" וגו'. (שבת קכז.).

ננסה להעמיק בדברים ידועים אלה של חז"ל. למה זה נכון? "לעזוב" את הקב"ה, כביכול, וללכת לקבל שלושה אנשים בלתי מוכרים. לטרוח עבורם ובריצה לא ברורה, להכניס אורחים בארוחה בשרית טובה..?

א. היא גופא – נוריד את סימן השאלה ונכתוב אות קריאה. מזה נלמד את גודל מצוות הכנסת האורחים, כאן טמונה יהדותנו! זה אברהם אבינו, זו מידת החסד של אברהם. ו"ההעדפה" כביכול, של אברהם את הכנסת האורחים על פני השכינה, הטמיעה בכולנו את התכונות – ביישנים, רחמנים וגומלי חסדים. זו התורה, שהמצווה היחידה שמופיעה בה 36 פעם (!) זו מצוות "וגר לא תונה". "בחוץ לא ילין גר". זו התורה שהיא תורת חסד. זו התורה שהנביא מיכה העמיד כדרישה מאתנו – לאהוב חסד. "מה ה' אלוקיך דורש ממך…עשות משפט ואהבת חסד והצנע לכת עם אלוקיך"

בעל ה"תולדות יוסף" מביא בשם הבעש"ט: "שמעתי ממורי ביאור גדולה הכנסת אורחין מהקבלת פני השכינה, והקשה, והעולה שלפעמים הכנסת אורחין הוא ביטול תורה, או סיפורי לשון הרע וכו'. מכל מקום גדולה הכנסת אורחים." (תולדות יעקב יוסף בסופו דר"ט ע"ב, בעל שם טוב על התורה – פרשת וירא). מדהים!! איפה ההתחשבות ב"ביטול תורה"? מה הערך בשיחות חולין סתמית כשמגיע אורח ויושבים לשעה קלה "על פיצוחים"? "מכל מקום גדולה הכנסת אורחים". תורת חיים – כפשוטה. המפגש, מאור הפנים, קבלת כל אדם אל ביתך, נתינת מקום לאחר ולחבר, זה יותר מקבלת פני השכינה.

לא בכדי, מספר הרב זווין, במה זכה אביו של הבעש"ט להולדת בנו. די פשוט לכן, מה שאמר הבעש"ט על חשיבות הכנסת האורחים:
הצדיק ר' אליעזר, אביו של הבעש"ט, דר בכפר, והיה מכניס אורחים גדול. שליחים מיוחדים היו יוצאים בפקודתו לחזר אחרי עוברי אורח ולהכניסם לביתו, ולאחר שהאכילם והשקם היה נותן להם מתנות וצידה לדרך.

התנהגותו במידת הכנסת אורחים עשתה רושם גדול למעלה והחליטו להעמידו באיזה ניסיון. אמר ה"בעל דבר" (השטן): "אני אלך ואנסנו", ואליהו הנביא אמר: "לא כי, מוטב שאני אלך". החליטו לשלוח את אליהו הנביא לשם כך. בא אליו אליהו הנביא ביום השבת אחר הצהריים בדמות עני עובר ושב ההולך במקלו ובתרמילו. נכנס אליו ואמר: "שבתא טבא!" ר' אליעזר לא התקצף על חוצפת העני לחלל את השבת בפניו, לא גער בו ולא בייש אותו, אלא נתן לו מיד סעודה שלישית ובמוצאי שבת נתן לו סעודת מלוה מלכה, ולמחרת ביום הראשון נתן לו גם נדבה הגונה, ולא הזכיר לו כלל עוון בואו אליו מן הדרך בעצם יום השבת עם חפציו ומטלטליו.

כשראה אליהו הנביא את הנהגתו הטובה, נתגלה אליו ואמר לו: דע שאנוכי אליהו, ובאתי לנסותך, ובזכות שעמדת בניסיון לבלי לבייש את האורחים הבאים אליך, תזכה לבן שיאיר את עיני ישראל. ברכתו של אליהו נתקיימה, ור' אליעזר זכה להוליד את הבעש"ט.

ב. בשם הרב צבי יהודה זצ"ל למדנו שיש שתי משמעויות לאות היחס "מ". "מם" היתרון! ראובן גדול משמעון. ה"מ" משווה בין ראובן שמעון והוא גדול ממנו. ויש "מם" המתך. דברי חז"ל שאותם אנו לומדים: " גדולה הכנסת אורחים מהקבלת פני השכינה" מתפרשים לפי זה: גדולה הכנסת אורחים הנובעת מקבלת פני השכינה! הרש"ר הירש לפסוק המיוחד המופיע בפרשתנו " כי ידעתיו…ושמרו דרך ה' לעשות צדקה ומשפט" כותב: "ההליכה עם ה' בדרך הטהרה המוסרית הנה תנאי ושורש ליחסי צדק ויושר עם הבריות…המצוות שבין אדם למקום הרי הן תנאי מוקדם ושורש למצוות שבין אדם לחבירו". (צריך להתפלל על זה מאד . ואולי גם ניתן לחשוב על מהלך הפוך? האדם, שמצוות שבין אדם לחבירו הן נר לרגליו, יגיע ויחזק את המצוות שבין אדם למקום. ) חמשת הדיברות בלוח הראשון – בין אדם למקום, "מובילים" לבין אדם לחברו- ללוח השני, ולהיפך.

ג. הרב מדן הלך צעד נוסף. לא רק ש"דרך ה'" מביאה למשפט וחסד, לא רק שמהקבלת פני השכינה נובעת הכנסת אורחים, אלא: "דרך ה'" היא היא "לעשות צדקה ומשפט". "וירא אליו ה'" כיצד "פוגשים" את ה'? כשמבקרים חולים, כשמכניסים אורחים.
"אין ניגוד בין הקבלת פני השכינה ובין הכנסת אורחים. אדרבה- יש זהות ביניהן… אברהם מקבל פני השכינה הנראית באוהלו באותה דרך שבה נגלתה השכינה אליו. הוא מקבל את פניה בעצם קיום המצווה של הכנסת אורחים בשלושת הולכי הדרך הבאים מן המדבר. לשון אחרת, הקב"ה נגלה לאברהם כמבקר חולים, ואברהם מקבלו על ידי קיום המצווה של הכנסת אורחים". (כך עולה מהרשב"ם) המצווה "והלכת בדרכיו" להתדבק במידותיו של הקב"ה, זה הפשט. אתה זוכה להכניס אורחים ולגמול חסד. זה "דרך ה'" ממש. כך נדבקים בהקב"ה.

ד. נוסיף עוד נקודה העולה מדברי חז"ל שאותם אנו לומדים. המעברים בין הקדושה העליונה (קבלת פני שכינה) לחיי היומיום (הכנסת אורחים). הרב עמיטל הדגיש זאת במקומות שונים. היהודי נמדד לא רק "איך הוא תופס מלאכים", אלא הוא חי אותם בחיי המעשה. היכולת לטפס למעלה, להיות עם ה' "וירא אליו ה'", וכהמשך ישיר "לרדת" (אולי "לעלות"…) למציאות של חיים רגילים! " והנה שלושה אנשים…"זו בשורתו של אברהם אבינו. חיים פשוטים ומלאים, "שיש בהם אהבת תורה ויראת שמים"..
על הכנסת האורחים של אברהם כתבה המשוררת רבקה מרים שיר נפלא:
ובתוך שאר האורחים
נקלעו לפתח אוהלו יום אחד השמים.
היאך יארח שמים?
האם כורסה או מזרן יציע להם
העוגה או לחם ייתן לפניהם
או מים?
אברהם מחייך.
את כפותיו הנושמות על כיפתם הוא מניח
ואותם מברך.
האם המשוררת ראתה את הכנסת האורחים, שזו השכינה? דרך ה' פירושו להכניס אורחים? ואז גם אפשר לגעת בשכינה, בשמים עם כפות הידיים? אולי היא למדה מהגמרא של רבי ישמעאל שנכנס לקודש הקדשים ביום כיפור והקב"ה אומר לו (כנציגו הגבוה של עם ישראל) "ברכני" כך גם בשיר, "אברהם מחייך , את כפותיו הנושמות על כיפתם הא מניח ואותם מברך". הקב"ה מחזק כביכול את הקשר עם אברהם ומקבל ממנו ברכה…

לכתבה זאת לא התפרסמו תגובות. היה הראשון להגיב!

תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע