הרב קוק הזהיר מהימים שבין יום כיפור לסוכות

"לפעמים על ידי שמתאמצים להיות מודבק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו"

הרב קוק הזהיר מהימים שבין יום כיפור לסוכות
  היזהרו מנפילה. הרב קוק

בספרו "אורות התשובה" (יד-א) מזהיר הראי"ה קוק מפני הסכנה של התרוממות האדם לעולמות עליונים תוך התנתקות מחיי המציאות הארצית.

וכך הוא כותב שם: "לפעמים על ידי שמתאמצים להיות מודבק ברוחניות עליונה, מתרוממים כל כוחות החיים הרוחניים למעלה בעולם המחשבה העליונה, והגוף נעזב מן הנשמה, ועל ידי זה המידות הרעות שולטות בו.

(אלא שההתרוממות הזו היא זמנית) ואחר כך כשההסתכלות הרוחנית העליונה נגמרת, וכח החיים חוזר לרגילות שלו, מוצאת הנשמה את הגוף שבור בקלקולי תכונותיו (לאחר שהאדם הזניח אותן), ומתחילהמלחמה פנימית גדולה ומסוכנת מאוד.

ובשביל כך צריכה התשובה עם חפץ זיכוך המידות להיות קודמת לעליה ההסתכלותית, ואז מכשירים איזה מגע בין הגוף אל הנשמה גם בהתעלותה העליונה".

דוגמא להתדרדרות של האדם לאחר שהיתה לו התעלות רוחנית רואים אנו בדור המדבר, ככתוב: "והאספסוף אשר בקרבו התאוו תאוה" מי הם אותו אספסוף? מפרש המדרש: "אלו הזקנים, שנאמר: 'אספה לי שבעים איש מזקני ישראל'" ועל הזקנים הללו אמרו במדרש: "מלמד שאין אדם יושב בישיבה של מטה אלא אם כן יושב בישיבה של מעלה, עד שהבריות מרננים עליו ואומרים: איש פלוני כשר וחסיד ונאה להיות חכם ושוטר".

והדבר תמוה: איך אנשי מעלה כאלו נפלו מההר הגבוה של כשרות וחסידות לבור העמוק של "התאוו תאוה"? לפי דבריו של הראי"ה אפשר להבין את הנפילה הזו.

זקני ישראל אלו התעלו במעלות רוחניות אבל ההתעלות היתה רק לנשמתם ובה בשעה נשאר הגוף שלהם בקלקולי תכונותיו הרעים מה שהביא אותם לנפילה שלהם. והדבר מבואר בכתוב (שמות כג יא): "ואל אצילי בני ישראל לא שלח, ויחזו את האלקים ויאכלו וישתו" ופרש"י: אצילי בני  ישראל הם נדב ואביהו והזקנים שהיו מסתכלין בו (בקב"ה) בלב גס מתוך אכילה ושתיה".

גם כאן החוויה הרוחנית של האדם יכולה להרקיע לשחקים אך אם בשעת העליה הרוחנית אין האדם מעדן את הגוף ומרסנו ובשעת העליה לבו גס באכילה ושתיה, אז מתקיים באדם: "ויחזו את האלקים" ובה בשעה "ויאכלו וישתו" בלב גס.

הנחיתה הרכה

כדי לשמור על האיזון הנכון שבין הגוף והנשמה, בין חיי הרוח של האדם לחיים הארציים שלו ולשמור את האדם מהסכנה המתחוללת כאשר קיים נתק בין השניים, ניתנו לנו ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות.

וכך מסביר הראי"ה את הדבר בביאורו "עולת ראיה" על הסידור (ח"ב עמ' שסז): "על ידי העליה של יום הכיפורים מתרחקים הרבה מהעולם הזה, וצריכים שמירה מכל מכשול כשפוגשים בעניני העולם הזה, ואותם הימים שבין יום הכיפורים לסוכות ניתנו לחינוך של חזרה לעניני העולם הזה בתיאור הגון בקדושה".

וכוונתו היא שהאדם ביום הכיפורים מתייחד עם בוראו מערב עד ערב, פורש מהעולם הזה, אינו אוכל ואינו שותה, באותן השעות הוא מרחף בעולמות רוחניים, וכך מתנהלים חיי היהודי עד תפילת נעילה, ואז בסיומו של יום הכיפורים שחוזרים במעבר חד לחיי החולין, עלול המעבר הזה שהוא דומה ליציאה מחדר מואר אל החושך או מחום לקור וכדומה, לשבש את מהלך חייו של האדם.

וכאן קיימת סכנה של התדרדרות בלתי מבוקרת מאיגרא רמא לבירא עמיקתא. ובשביל למנוע מהאדם את הסכנה הזו ניתנו לו ארבעת הימים שבין יום הכיפורים לסוכות, שבהם האדם מצד אחד עוסק בפעולות של העולם הזה, אך הן נעשות במסגרת של מצוות, כמו בניית סוכה, קציצת סכך, לקיחת ארבעת המינים וכדומה, והשילוב הזה מחנך ומכשיר את האדם לנחות נחיתה רכה ממרומי קדושת יום הכיפורים אל הקרקע המוצקה של המציאות הארצית.

בספרו אורות התשובה (פ"ט-י) מסביר הראי"ה מדוע חג הסוכות בא אחר עשרת ימי תשובה, וכך הוא כותב שם: התשובה עם גודל התועלת שיש בה היא מחלישה את הרצון, "על כן באים ימים של שמחת קודש, של חדות הנפש, לקומם את הרצון הטוב ועז החיים הטהור, אז תהיה התשובה שלימה". ולפי דבריו אלו אפשר להבין מדוע אנו מסיימים רק ב"הושענא רבא", סוף חג הסוכות, את ימי הדין, כי בסוכות נשלמת התשובה.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

2 תגובות
הצג את כל התגובות