לנטוש את "החיים" של השנה כולה

ביום כיפור, האדם נוטש את "החיים" של השנה כולה- לא אוכל, לא שותה, הולך ללא מנעלי עור , יחף. חוזר למקום הפשוט, ללא עטיפות, בלי פוזות, אין שום דבר חומרי, ללא מחיצות, "נטו" רוח...משהו טהור, ראשוני, בראשיתי, לבן, פנימי לגמרי.

לנטוש את "החיים" של השנה כולה

ערב יום כיפור, משהו בך אומר שיש מקום להפסיק את השגרה. הכול שקט, מפנים מקום לקול הפנימי. הכול נעצר. כלי התקשורת מפסיקים את השידורים ומכריזים על כך, ראשי האומה פונים אלינו ועוסקים בחשבון הנפש של העם היהודי.

ביום כיפור, האדם נוטש את "החיים" של השנה כולה- לא אוכל, לא שותה, הולך ללא מנעלי עור , יחף. חוזר למקום הפשוט, ללא עטיפות, בלי פוזות, אין שום דבר חומרי, ללא מחיצות, "נטו" רוח…משהו טהור, ראשוני, בראשיתי, לבן, פנימי לגמרי…

מהי תנועת הנפש שבה נכון לשהות, כדי להיות במקום הכי עמוק של "נשמה טהורה שנתת בי טהורה היא"? ננסה לחשוב על נקודה אחת ומעט להעמיק בה.

בפיוט "ונתנה תוקף" אחרי ההפנמה של "בראש השנה יכתבון וביום צום כיפור יחתמון" ההצעה המונחת לפנינו היא: "ותשובה ותפילה וצדקה מעבירין את רוע הגזרה". תשובה ותפילה שייכים למישור ה"אנכי" של בין אדם למקום (את זאת לא נדגיש הפעם), ו"צדקה"- למערכת היחסים של בין אדם לחברו. בנתינת צדקה, במקום שהאדם לא נשאר עם עצמו, עם ה"אגו" הפרטי שלו, רואה את האחר, את הזולת, את הצורך של מי שחסר לו- זה חלק משמעותי מהתשובה, מהשיבה אל עצמך, במקום האכפתי מעמך ומחברך. כך במרכז יום כיפור בהפטרה אנחנו קוראים את הפרק הנפלא בישעיהו, עם הקריאה של הנביא והבהרתו- מהו הצום האמיתי: "הלא זה צום אבחרהו, פתח חרצובות רשע התר אגדות מוטה ושלח רצוצים חפשים… הלא פרוס לרעב לחמך ועניים מרודים תביא בית כי תראה ערם וכיסיתו ומבשרך לא תתעלם".

המישור הבינאישי בינינו, הוא מוקד מרכזי של היום (יומא): "מצוות של בין אדם לחברו אין יום הכיפורים מכפר עד שירצה את חברו". לקראת יום כיפור אנחנו צריכים לבדוק, במי פגענו חלילה, למי הזקנו, חלילה, עם איזה חבר /שכן/ מורה/ תלמיד/ אבא רבנו מעט, פגענו, ולדעת לבקש סליחה ומחילה. כן, זה נשמע פשוט… יום כיפור?! מה הקושי?.. חז"ל בסיפורים לא מעטים, מספרים על מקרים שאירעו, ערב יום כיפור. וכולם, מספרים על הדקות שבמערכות היחסים בין בני אדם. על הצורך לא רק לומר סליחה (שגם זה לא תמיד קל …) אלא על הצורך להיות רגיש לזולת. "להיכנס לנעליו" של מי שעומד מולי ולחוש אותו.. לא להסתפק במה שרואים על פני השטח, אלא מה מתרחש בנבכי נפשו של הפוגע, ומצבו הנפשי הפנימי של הנפגע.

הציפיה והתפילה היא לא רק לעשות מעשה טוב, חיצוני: "אמרתי סליחה"… "נתתי צדקה"! אלא להשתדל להיות שם… הרב סולוביצ'יק (דברי הגות והערכה, קול דודי דופק) כתב על איוב: "נתת הרבה לצדקה- 'צדק לבשתי וילבשני כמעיל וצניף משפטי', לא נמנעת מלהמציא עזר וסעד לרבים ועמדת להם בעת צרה ומצוקה- ' כי אמלט עני משווע ויתום ולא עוזר לו?"- אולם חסרה לך אותה מידת החסד הגדולה בשני מובנים: א. מעולם לא נשאת בעול עם הציבור ולא השתתפת בצרתו ויגונו. ב. לא הרגשת את ייסורי היחיד הסובל… חסד תובע יותר מדמעה רגעית , ממטבע קרה. חסד פירושו התמזגות עם הזולת, הזדהות עם כאבו, הרגשת אחריות לגורלו…" ואמנם, איוב מבין היטב מה הקב"ה רוצה ממנו. הוא הרי נתן צדקה?! הוא לכאורה הקים אפילו יריד צדקה גדול (החשוב ביותר!) אבל בסוף אומר הכתוב: "וה' שב את שבות איוב בהתפללו על רעהו". איוב עבר תהליך עומק. ממקום של נתינה חיצונית, להזדהות פנימית עם הזולת. (אולי ההגדרה היותר יפה ונכונה של "הכלה". חברי חלק ממני. בתוכי.)

מערכות היחסים המסופרות בגמרא דווקא בערב יום כיפור – הן בן איש לאשתו, בין העני המבקש להיכנס לביתו של מי שיכול לארחו, בין רב לתלמידו, בין איש לגרושתו ועוד ועוד. הלימוד העולה מסיפורים אלה הוא דרישה וציפייה שחברך יהיה חלק ממך, ו"ואהבת לרעך כמוך" אפשרי באמת.

כדוגמא, מספרת הגמרא (בתרגום חופשי): "רב היה לו דבר (ריב) עם טבח (קצב) אחד. לא בא לפניו (הקצב להתנצל). בערב יום כיפור אמר הוא (רב) אלך אני לפייס אותו. פגש אותו רב הונא (תלמידו) אמר לו: להיכן אתה הולך אדוני? אמר לו: לפייס את פלוני. אמר רב הונא : הולך אבא (זה היה שמו של רב) להרוג אדם. הלך (רב) ובא אליו. היה (אותו קצב) יושב ומבקע ראש (של בהמה). הרים את עיניו וראה אותו (את רב). אמר לו: אבא אתה? לך, אין לי דבר איתך. בעוד הוא מבקע ראש (של בהמה) נשמטה עצם, הכתה אותו בצווארו והרגתו".

אולי יש כאן הכוונה, שלא תמיד ובכל מקרה, נכון לבקש סליחה… הנושא הוא לא רק לומר סליחה, אלא יש מקום לגלות רגישות מלאה -היכן נמצא הפוגע.. במקרה שלנו, אולי היה מקום "להיכנס לנעליו" של הקצב, ולא להעמיד את עצמך כ"צדיק יותר" מהפוגע, למרות שהכוונה והמעשה היו נכונים… רב הונא ידע מה מצבו של הקצב ומה עובר בראשו של מי שפגע בו, רב בא לבקש ממנו סליחה?!! התגובה של הקצב: "אבא אתה? אין לי מה לדבר איתך".
רחל חלפי כתבה שיר שנקרא "קצר":
"אני עדיין מתקשה לעכל, שמאחורי כל חלון מואר, מסתתר סיפור חיים, לא פחות עמוק משלי.."

רגישות חברתית – חיזוק לקראת היום הקדוש..

כולנו מכירים מקרים, סיפורים פשוטים, מעצמנו, מחברנו ומתלמידנו, על רגישות , על התנהגות אצילית, ועל "כניסה לנעליים" של חברי. ננסה להביא מעט דוגמאות לכך: "כדי שהחבר שלי לא יהיה מבויש"

לפני מספר שנים, הרבנית ימימה מזרחי היתה בכנס של נשים. על הבמה הייתה קבוצה בשם "פלייבק". הם ביקשו מהקהל לחלוק את הסיפורים שלהם לצורך הצגתם באלתור על הבמה. אישה צעירה אחת קמה וזה סיפורה:

"אני עובדת כמורה בחדר משאבים עם ילדים שיש להם לקויות למידה. לפני כמה שנים נער צעיר החל ללמוד בחדר המשאבים שלי. אני לא יכולתי להבין מה הביא אותו לפנות לעזרה שלי. היה ברור שאין לו קושי עם השיעורים שלו והוא הצליח מאד בכל המבחנים. ובכל זאת, פעם אחר פעם הוא בא באופן עקבי לחדר שלי לשיעורים שלו. הייתי נחושה למצוא מה חולשה שלו, אבל, כמה שהתאמצתי, לא הצלחתי למצוא כל סוג של לקות למידה או קושי. לבסוף, מתוך תסכול, לקחתי אותו הצידה ואמרתי לו שאני לא יכולה להמשיך ולתת לו שיעורים. זה היה בזבוז של זמנו ושל הכסף של הוריו, והוא בבירור לא היה זקוק לכל סוג של עזרה מתקנת. הילד פנה אלי ואמר, "אני אגיד לך למה אני כאן, אבל אני מבקש ממך לא לספר לאף אחד אחר. יש לי חבר עם לקות למידה. המורה שלנו אמר לו שהוא זקוק לשיעורי הוראה מתקנת בחדר המשאבים. הוא היה כל כך נבוך ומבוייש על כך שהוא צריך ללכת לשיעורים שלך. אמרתי לו שזה שום דבר ושאני גם הולך לשיעורי הוראה מתקנת. זו הסיבה שאני בא אליך כדי שהחבר שלי לא יהיה מבויש". הילד שהגיע לכיתה שלי כדי שלא להביך את חברו היה גלעד שער הי"ד. הוא היה בן 10 שנים באותה העת.

"והיו עניים מתביישים"

רבים מאתנו שמעו את מה שנהג הר"מ שלי בישיבה התיכונית שבה למדתי לדרוש מאתנו בכל "יציאה" לטיול או לפני כל פעילות חינוכית אחרת: "בכיתה שלנו אף אחד לא קונה שום דבר בשום מקום, ייתכן שיש מישהו שאין לא אפשרות לקנות…", וכך נהגנו. אנו נמצאים בחברה מקוטבת מאד ביחס ליכולות הכלכליות, עובדה שמחייבת רגישות מיוחדת, ושימת לב של כולנו .

הגמרא במו"ק (כ"ז ע"א) מספרת על תקנות שקבעו חכמים כדי שהעניים לא יתביישו : "שנו רבותינו: בראשונה היו מוליכין בבית האבל עשירים בקלתות של כסף ושל זהב ועניים בסלי נצרים של ערבה קלופה, והיו עניים מתביישים – התקינו שיהו הכל מביאין בסלי נצרים של ערבה קלופה, מפני כבודם של עניים".

"הבנתי שלא רצית לפגוע בי"

באחד המפגשים, סיפר לנו אילן, רכז הגרעין התורני בקרית גת: "הייתי מדריך בפנימייה, ובמסיבת הסיום ניגש אלי תלמיד ואמר " תודה על מה שלמדתי ממך". שאלתי אותו: "מה למדת ממני" והוא סיפר לי:" לפני כמה שנים יצאת אתי לריצת לילה. כשסיימנו, נכנסתי לחדרי, ואתה לביתך. אחרי כמה דקות, יצאת שוב מהבית, ואז התחלת בריצה מהירה בקצב שלך… הבנתי שלא רצית לפגוע בי, וסיימת אתי את הריצה… הרגישות שלך אלי, לא עוזבת אותי לרגע…"

"וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם"

בסיפור מפורסם של חיים הזז- "שלולית גנוזה", יש תיאור נפלא של רגע כזה. הוא מתאר תמונה שבו נפגשים המלווה והלווה, והמלווה בורח (!!!) מהלווה מכיוון שיודע שאין לו, ולא רוצה לביישו.

"אליה (המלווה), שיודע היה בו שעתו דחוקה הרבה ואין לו, ביקש שלא לביישו. נבהל לברוח מפניו ולא היה יודע להיכן. נמלך בעיניו פעמיים שלוש בתוך הרחוב… עד שהיטה לתוך הסמטה של הרוקח, ומרוב בהלה שנכנסה בו הפשיל הקפוטה למעלה וקפץ לתוך השלולית ….כפף עצמו ועמד על קרסוליו בתוך המים כשגבו מופנה לרחוב… באותה שעה נזדמנה לשם עגלתו של ה"גלח" (כומר)…פרץ בצחוק קולני וגבוה.. מה אתה בן אדם יושב..כאשר תשב הבהמה שאיננה טהורה?…הסוסים עשו צרכיהם לתוך המים והסיעו לה העגלה לאיטה…הלך לו והרהר בלבו… עד שכך, פגע בו הרב אגב דרכו…זקף עינו והרגיש בו וראה אותו שהוא כולו מלוכלך בטיט. אמר לו: מה זה כ"כ נתלכלכת? נתבייש אליה בעצמו ושתק. חזר ואמר לו: מה זה?… קבע אליה עיניו לארץ וגמגם ואמר: אה…אה… בעל חוב, רבי ראיתי, בא לקראתי…אה..אה.. והייתה לי אימה קטנה פן אהיה לו כנושה ואעבור ב"לא תעשה"… וסח לו כל המעשה. מיד כהרף- עין, כפף הרב עצמו והתחיל מטפל עם שרוולי מכנסיו של אליה…היה כופף עליו…מקלף וגורר ומגרד, וגונח מלבו ונאנח אנחות אנחות ומלחש: "אוי אוי וזרקתי עליכם מים טהורים וטהרתם".

מרגש… חיים הזז מעמיד את הכומר היושב בעגלה, ומזלזל ביהודי הבזוי הנמצא בתוך שלולית, הסוסים מוסיפים לרפש שבו מצוי היהודי, אך זו בדיוק התמונה … אליה, מוכן לברוח לשלולית, ובלבד שהלווה לא יראה אותו… והרב מבין שאלה המים הטהורים… זו רגישות, זה צדק חברתי, כאן בציור תמונה שכזו, מתמצים חיים של תורה…

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות