אנחנו ציונים ודתיים.אך האם הציונות שלנו באמת דתית?

הבית שאנחנו מנסים לבנות פה אמור להיות מקום שכל הגויים נוהרים אליו ללמוד תורה, אבל עמים נוהרים אלינו ללמוד איך ישא גוי אל גוי חרב ואיך לנהל מלחמה

אנחנו ציונים ודתיים.אך האם הציונות שלנו באמת דתית?

אנחנו ציונים ודתיים. אבל האם הציונות שלנו היא באמת דתית, במובן הפוליטי של המילה? החידוש הגדול של תנועת הציונות, בכך שהעם היהודי יכול לשנות את גורלו הפוליטי באופן יזום, לא עמד בסתירה רק עם כמה שורות בתלמוד על שלושת השבועות, אלא עם כל התפיסה הפוליטית הרווחת של עולמה של תורה. דהיינו, מפני חטאינו גלינו מארצנו, וכדי להיגאל, אנחנו חייבים לזכות בביאת גואל על ידי שמירת תורה ומצוות. האנרגיות ה"פוליטיות" שלנו להשגת עצמאותנו תמיד הושקעו בחלק הראשון של המשוואה "זכו- אחישנה". אפשר לראות את החידוש של הציונות כהתמקדות בצד השני של המשוואה "לא זכו- בעתה", עם ההבנה שהתהליך ההיסטורי של חזרה לארצנו יכול להיות דבר שאנחנו נוטלים חלק פעיל בו.

הציונות הדתית ידעה לזהות איך החידוש הזה תמיד היה חלק מהמסורת שלנו. אבל, באימוץ האתוס האקטיביסטי הזה, התרחקנו מאד מהתפיסה הדתית-פוליטית שעומדת בבסיס ימי האבלות שאנחנו נמצאים בתוכם עכשיו. חורבן בית המקדש לא נבע ממדיניות מוטעית כלפי הבבלים או הרומאים, ותקומת ישראל השלישית גם היא לא תקום ותיפול על בסיס אותן החלטות. כדי להגיע לכאן, נדרשנו ואנחנו עדיין נדרשים לפעול בשדה הפוליטי. אבל על-מנת להישאר כאן, אנחנו חייבים להשתמש בכוח שקיבלנו ליצור חברה ששומרת דרך ה', לעשות צדקה ומשפט. ציונות שהפוליטיקה שלה הינה דתית, מאמינה שהאיום הקיומי האמיתי למדינת ישראל איננו נובע מאיראן, מהפלסטינאים או מה-BDS. הוא קיים אם לא נעמוד בדרישת הנביא "דרשו משפט, אשרו חמוץ, שפטו יתום, ריבו אלמנה", אם יהיה נכון להגיד עלינו כחברה וכמדינה "ידיכם דמים מלאו".

באופן פשוט וכואב, ידינו מלאות בדם. אם לפי החזון, הבית שאנחנו מנסים לבנות פה אמור להיות מקום שכל הגויים נוהרים אליו ללמוד תורה, שמלמדת אותם לכתת את חרבותם לאתים וחניתותיהם למזמרות, המציאות כיום הפוכה לחלוטין. עמים נוהרים אלינו ללמוד איך ישא גוי אל גוי חרב, ואיך לנהל מלחמה.

אם היו באים רק המתוקנים וההגונים שבעמים, אלו שמקיימים מערכת אמיתית של חוק וסדר- ניחא. רוב הייצוא הביטחוני, תעשייה שמרוויחה כשבע מיליארד דולר לשנה, באמת הולך למדינות הראויות והזקוקות לכך, וזהו מקור לגאווה לאומית בתפקיד המרכזי שיש לנו בעולם, במלחמה נגד מגיפת הטרור. אבל מאחורי התעשייה המבורכת הזאת שחשובה לכלכלה ולביטחון שלנו, מסתתרים גם מאות-מיליוני דולרים שמרוויחים ממכירה למשטרים האפלים בעולם.

בעבר, זה כלל מכירות למשטרים הצבאיים בארגנטינה ובצ'ילה שעינו ו"העלימו" עשרות אלפים ביניהם אלפי יהודים, ומכירה לרואנדה בה התחולל רצח עם. בהווה, מתבצעת מכירה עקיפה לדרום סודן, בה לפי האו"ם מתרחש האסון ההומניטרי הכי משמעותי מאז 1945; מכירה לבורונדי, לבורמה, לקונגו ועוד. על-פי פרויקט של מוזיאון השואה בארצות הברית, ישנן שלושים מדינות בעולם שיש בהם חשש להידרדרות לרצח עם, ומדינת ישראל מייצאת נשק ואימונים ללא פחות מעשר מהן.

תופעת מכירת הנשק היא לא הבעיה היחידה שצריכה להדאיג אותנו. חוסר בצדק חברתי, שנאת חינם, חילול שבת ועוד בעיות קיימות כיום שצוינו על ידי חז"ל כעילות לחורבן. אבל סוגיית הנשק היא אחת הבעיות שפוגעות באופן הכי עמוק בזכותנו להיות בעלי כוח בעולם הזה. אם במקום להרבות שלום בעולם, בכוח שקיבלנו כמתת אלוקים אנחנו מסייעים למשחיתי העולם תמורת בצע כסף, ספק גדול כמה זמן נזכה בכוח זה.

הבשורות הטובות הן שהבעיה הזו יכולה להיפתר במידה רבה ע"י העברת חוק שאוסר על מכירת נשק למשטרים שמפרים זכויות אדם באופן מובהק. החוק כבר נכתב אלא שהוא יתום. מי שאמור באופן טבעי לאמץ אותו זה הציבור הציוני-דתי ונציגיו, עם מחויבותם לבנות את "הבית היהודי" הזה על בסיס חזון התורה. ולכן בעוד שבוע, בליל תשעה באב, תוך כדי תפילה, קינה וקריאת איכה, תיערך הפגנה מול בית ראש הממשלה בדרישה להעברת החוק. אני מקווה לעמוד שם, ובעיניי, אין מעשה ציוני דתי יותר מתאים ליום הזה.

=======

הכותב הוא חבר ארגון רבני ורבניות בית הלל ורב בית ספר בתיכון 'הרטמן' לבנים

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

9 תגובות
הצג את כל התגובות