אברהם ליפשיץ: שתי גישות שונות לדרך

שאלה כללית שאותה יש לשאול בנוגע לתיאור המסע היא: האמנם יש כאן רק רשימה גאוגרפית של מקומות שבהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע עם ישראל במדבר?

אברהם ליפשיץ: שתי גישות שונות לדרך

תחילת פרשת מסעי, החותמת את ספר במדבר, עוסקת בסיכום מסעות ישראל במדבר, והכנות אחרונות לקראת הכניסה לארץ. בכך, פרשה זו, האחרונה בספר, מהווה סיכום מתאים לתוכנו של ספר במדבר, המתאר את ההליכה במדבר לקראת הכניסה לארץ.

(א) אֵלֶּה מַסְעֵי בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר יָצְאוּ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְצִבְאֹתָם בְּיַד מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן:

(ב) וַיִּכְתֹּב מֹשֶׁה אֶת מוֹצָאֵיהֶם לְמַסְעֵיהֶם עַל פִּי ה' וְאֵלֶּה מַסְעֵיהֶם לְמוֹצָאֵיהֶם:…

(יח) עַל פִּי ה' יִסְעוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְעַל פִּי ה' יַחֲנוּ כָּל יְמֵי אֲשֶׁר יִשְׁכֹּן הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יַחֲנוּ:

(יט) וּבְהַאֲרִיךְ הֶעָנָן עַל הַמִּשְׁכָּן יָמִים רַבִּים וְשָׁמְרוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' וְלֹא יִסָּעוּ:

(כ) וְיֵשׁ אֲשֶׁר יִהְיֶה הֶעָנָן יָמִים מִסְפָּר עַל הַמִּשְׁכָּן עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ:…

(כג) עַל פִּי ה' יַחֲנוּ וְעַל פִּי ה' יִסָּעוּ אֶת מִשְׁמֶרֶת ה' שָׁמָרוּ עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה:

שאלה כללית שאותה יש לשאול בנוגע לתיאור המסע היא: האמנם יש כאן רק רשימה גאוגרפית של מקומות שבהם עברו ישראל בדרכם במדבר, או שמא פרשת מסעי מלמדת משהו עקרוני יותר הנוגע למסע עם ישראל במדבר? מה הצורך בכל הפרטים של המקומות שבהם חנו ומהם נסעו? היה אפשר להסתפק בפסוק כמו: "ויצאו ממצרים ויגיעו לערבות מואב"?

ושאלות נוספות:

מה מוסיף פסוק א' על פסוק ב'?

למה שונה הסדר של "מוצאיהם למסעיהם" בתחילת פסוק ב' להמשך: "ואלה מסעיהם למוצאיהם"?

אילו מקומות "נבחרו" לציין את מסע בני ישראל?

אילו אירועים התורה מספרת לנו בין המסעות ועל מה התורה "ויתרה"? יש לכך משמעות? ועוד.

תשובה ראשונה כללית שניתן לראות בהבלטת "על פי ה'" בפסוקים (הביטוי "על פי ה'" מופיע שבע פעמים בתיאור מסע ישראל במדבר בפרק ט', ובמסע הראשון של ישראל, בפרק י', נאמר שוב: "וַיִּסְעוּ בָּרִאשֹׁנָה עַל פִּי ה' בְּיַד מֹשֶׁה")

מסע בני ישראל היוצא ממצרים בדרכו לארץ ישראל, איננו מסע רגיל של עם הנודד מארץ לארץ. זה לא רצון של מנהיג אפילו לא של משה רבנו. למסע יש משמעות עמוקה, וזה הדגש "על פי ה' יסעו". (ייתכן שעל יסוד זה מושתתים הפירושים השונים).

רש"י הסביר בשם ר' משה הדרשן, שהתורה רצתה להודיע לנו חסדיו של מקום, שלא טלטל את ישראל יותר מדי, שכן במשך שלושים ושמונה שנה לא הלכו בני ישראל אלא עשרים מסעות בלבד. לפי רש"י התורה הרחיבה ופירטה את המסעות להודיע על חסדו של הקב"ה עמנו. יכול מישהו לראות את ההליכה במדבר כעונש וכריחוק, חלילה , של הקב"ה מעם ישראל – אומר לנו רש"י, שהכול נעשה באהבה ובדאגה לצאן קדושים בית ישראל.

הרמב"ן כותב בשם הרמב"ם במורה נבוכים (ג', נ), שהתורה רצתה שיהיה תיעוד הסטורי למסעות בני ישראל, שמא יטען מישהו בעתיד, שבני ישראל הלכו במקומות שיש בהם אוכל ומים, ויכחיש את הניסים שנעשו במדבר, כמו ירידת המן.

הרמב"ן לומד מפירוט המסעות את חיזוק האמונה של בני ישראל לדורות. שלא תאמר, חלילה, שההליכה במדבר לא הייתה נס גדול ועברנו את הארבעים שנה, מכיוון שהצלחנו ליהנות ממקומות ישוב שהיו קרובים לדרך ההליכה במדבר, והנס "לא היה משהו..". אומרת לנו התורה, מה היה מסלול ההליכה וכיצד רק בעזרת המן והניסים הגלויים שהיו במדבר, עם ישראל חי- "על פי ה' יסעו" כפשוטו.

הרמב"ן גם ענה על שאלה נוספת ששאלנו – מדוע יש אירועים שנזכרים בפרשה וכאלה שאינם נזכרים:

"ויחנו ברפידִם ולא היה שם מים לעם לשתות' – לא הזכיר במרה נס המים ולא במדבר סין ענין המן, אבל בעבור היות רפידים דבר גדול – שניסו את ה', ונקרא המקום מסה ומריבה, ונקדש לעיניהם להוציא להם מים מסלע, ובאה אליהם שם מלחמת עמלק – על כן הזכיר בקצרה 'ולא היה שם מים לעם לשתות', כי הוא המקום הניכר והנודע בזה." תשובתו של הרמב"ן מעט קשה, וכי מעמד הר סיני שלא מוזכר וחטא העגל? ועוד. פחות "חשובים" ממחסור במים ברפידים ?

ננסה לראות את הספורנו, כמי שדרכו נוכל להבין, טוב יותר את הרמב"ן:

"'אלה מסעי' – רצה הא-ל יתברך שיכתבו מסעי ישראל להודיע זכותם בלכתם אחריו במדבר בארץ לא זרועה, באופן שהיו ראוים להכנס לארץ"

לפי הספורנו, אולי במבט מעמיק ברשימה- כל המסעות מדגישים את היציאה ממצרים, את הכניסה למדבר בלתי-מיושב, ואת החזרה לארץ נושבת, ארץ ישראל, לאחר מסע ארוך במדבר. בהקשר זה יש התמקדות מיוחדת במים: באופן מרומז באזכור המסע בן שלושת הימים למרה , והחנייה בקדש (לו), ובאופן מפורש יותר באזכור אילים (ט) ורפידים (יד).

נמצאנו למדים שפתיחת פרשת מסעי איננה רק רשימה של מקומות שבני ישראל חנו בהם; על זה אמר הנביא: "זכרתי לך חסד נעורייך"! בני ישראל עוזבים את מצרים, ארץ מתורבתת ועשירה במים הולכים אחר ענני הכבוד אל המדבר, ובידם רק ההבטחה שבסופו של דבר ייכנסו לארץ ישראל.

לפי זה, הרמב"ן כלל לא שאל מדוע הושמטו מתן תורה או חטא העגל מרשימת האירועים. שאלתו מתמקדת בניגוד שבין רפידים ומרה: בשני המקומות סבלו בני ישראל ממחסור במים, אך בעוד שאירועי מרה רק נרמזים בכתובים, נזכר האירוע ברפידים במפורש. מתן תורה, עם כל חשיבותו, איננו חלק מתיאור המסע במדבר ומגבורת האמונה של עם ישראל בלכתו במדבר על פי ה'.

ה"נתיבות שלום" כתב שפירוט המסעות מצביע על כך שהדרך הוא העיקר:" הגרוע ביותר הוא כאשר נהיה אצל יהודי ' אני כמו שאני…", שמשלים עם מצבו…הרי תפקידו תמיד לנסוע…ללכת ולהתקדם הלאה כמרומז:" ויאמר ה' אל אברהם לך לך…הלוך ונסוע הנגבה, תמיד אברהם הלך הלוך ונסוע דרגה אחרי דרגה". לפי ה"נתיבות שלום" משמעות המסע היא, שלא התוצאה היא העיקר בלבד. את ה"דרך"! לא עושים "על הדרך…" מוצאיהם למסעיהם על פי ה'"! האומה כמו האדם הפרטי, לא חיים בשביל התחנה הבאה! " עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה" בין היתר, משום שעצם הדרך הארוכה של שרשרת הדורות, של היותנו עם נצחי"! זו גופא נצח.( ולכן אין פחד ויש בטחון בנצחיות עם ישראל המבטא את צור ישראל). וכך גם כתב

מו"ר הרב ליכטנשטיין זצ"ל, הסביר את הפירוט של מקומות החנייה בפרשתנו, מתוך רצון להדגיש את חשיבות התהליך, את ערך המסע, את משמעות "הדרך אל"- ולא את התוצאה! (בכל מקום המכבד את עצמו, עובדים עם מדדי תוצאה, עם יעד מדויק הניתן להשגה ועוד, וזה בהחלט נכון והכרחי! ליצירת מחויבות למיצוי כל פוטנציאל בכל מישור. אלא שלעתים, עלולים לשכוח את התהליך, את הדרך, את המקום שאנו עובדים בחינוך עצמנו ובחינוך תלמידינו, ולכל מפגש, לכל שיעור שבו נפתח עולם חדש לתלמיד, לכל הארת פנים במהלך השנה ו "בסתם יום של חול"- שם נוצר עולמו של הילד. בשיחה האישית של המחנך עם התלמיד בקיץ- שם מתחזקים האמון העצמי והעצמת התלמיד)

זו הסיבה שהזכירה התורה את כל מסעי בני ישראל: לכל אחד מהם יש משמעות וחשיבות, והוא תורם לאלו שהולכים.

בד"כ, כשנוסעים למקום מסויים או למטרה מסוימת, היעד הוא החשוב. מבחינת הנוסע אין צורך בכל תחנות הביניים, וברור שאם נתקעים בדרך – אין משמעות לכל הנסיעה. לא כך במסע במדבר. כאשר בני ישראל נוסעים לא משנה להם רק המטרה – ההגעה לארץ ישראל – אלא גם הדרך. ההליכה בציוויו של ה' בעמוד אש וענן היא מטרה בפני עצמה, ובעלת חשיבות עצמית. במדבר נוצר הקשר האמיץ בין עם ישראל לאבינו שבשמים!

מו"ר הרב עמיטל , שהשבוע יום פטירתו, הלך באותו כוון.

הוא לימד שישנה גישה האומרת, ש'היום' חשוב רק בכך שהוא מקדם לקראת ה'מחר'. אין חשיבות עצמאית ליום עצמו, אלא רק למה שיבוא בעקבותיו. גישה זו עלולה להביא לתפיסה לפיה "המטרה מקדשת את האמצעים" – העיקר הוא המטרה, וניתן לדרוס ולרמוס כל מה שנקרה בדרך אליה, באשר היא לעצמה איננה חשובה.
בדרך זו צעדו תנועות רבות, ביניהן גם תנועות משיחיות, החיות למען העתיד, תוך שלילת כל ערך שבהווה.
אנו דרכנו אינה כן. אמנם אנו מצפים לקראת יום המחר, הצופן בחובו גאולה, אך אנו מאמינים כי גם ליום הנוכחי יש משמעות עצמאית, המנותקת מחשיבותו כסולל-הדרך לקראת העתיד.
חז"ל אומרים:
"יפה שעה אחת בתשובה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא" (אבות פ"ד מי"ז)
עם כל החשיבות העצומה של העולם הבא, טובה שעה אחת של תורה ומעשים טובים בעולם הזה מכל חיי העולם הבא. ואם כך הדבר, בוודאי טובה היא משעות הבאות-לעתיד בעולם הזה.

כך גם נוכל להסביר את הגמרא הנפלאה בברכות המספרת על הדרך של רבי יוסי:

תניא: אמר ר' יוסי: פעם אחת הייתי מהלך בדרך ונכנסתי לחורבה אחת מחורבות ירושלים להתפלל. בא אליהו זכור לטוב ושמר לי על הפתח עד שסיימתי את תפילתי. לאחר שסיימתי את תפילתי אמר לי: שלום עליך רבי. ואמרתי לו: שלום עליך רבי ומורי. ואמר לי: בני מפני מה נכנסת לחורבה זו? אמרתי לו: להתפלל. ואמר לי: היה לך להתפלל בדרך. אמרתי לו: מתיירא הייתי שמא יפסיקוני עוברי דרכים. אמר לי: היה לך להתפלל תפילה קצרה. באותה שעה למדתי ממנו שלושה דברים: למדתי שאין נכנסים לחורבה, ולמדתי שמתפללים בדרך, ולמדתי שהמתפלל בדרך מתפלל תפילה קצרה.

אולי- ר' יוסי לא חושב שהדרך "היא משהו" היעד חשוב ולא התהליך. הכניסה לחורבה נתפסת אצלו לא מלכתחילה. ואולי אליהו הנביא אומר לו, כן, יש קשיים בדרך, אבל שם אתה נמצא, זה חלק מחייו של אדם- ואז מתפללים. וגם אם יש סיבה להתיירא, אז מתפללים תפילה קצרה. אבל הדרך של האדם, שם הוא חי, בכל מצב האדם לומד, משפיע מקבל ונותן.

אולי אלו שתי גישות שונות לדרך. זו של ר' יוסי , שלדרך אין משמעות, רק ליעד שאליו מגיעים, לעומת התיקון וניצול הדרך למשהו נכון וחיובי אצל אליהו. " מתפללים על הדרך".

ואולי זה עומק הפירוש השני שהביא רש"י בשם התנחומא:

"ורבי תנחומא דרש בו דרשה אחרת: משל למלך שהיה בנו חולה והוליכו למקום רחוק לרפאותו. כיון שהיו חוזרין התחיל אביו מונה כל המסעות, אמר לו: כאן ישננו וכאן הוקרנו, כאן חששת את ראשך וכו'"

האב מראה לבנו את כל המקומות שבהם עברו עד שהחלים. והאב רוצה להראות לבנו, שבנוסף לתוצאה החשובה שהושגה, והיא החלמת הבן, הרי שגם הדרך והתהליכים שעברו בני-המשפחה בעלי משמעות: "כאן ישנּו, כאן הוקרנו". ודבר זה רצתה התורה ללמדנו בכתיבת המסעות.

ניתן ללמוד כיוון נוסף, כשמחפשים בתוך רשימת המקומות -אילו אירועים מוזכרים, הרי שהבולט שבהם הוא מיתת אהרן המתוארת בהרחבה רבה וללא כל פרופורציה לכל שאר הרשימה: "וַיַּחֲנוּ בְּהֹר הָהָר בִּקְצֵה אֶרֶץ אֱדוֹם. וַיַּעַל אַהֲרֹן הַכֹּהֵן אֶל הֹר הָהָר עַל פִּי ה' וַיָּמָת שָׁם בִּשְׁנַת הָאַרְבָּעִים לְצֵאת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי בְּאֶחָד לַחֹדֶשׁ. וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וְעֶשְׂרִים וּמְאַת שָׁנָה בְּמֹתוֹ בְּהֹר הָהָר". ניתן לתת משמעות לאזכורו של אהרן בכיוונים שונים. אולי משהו פשוט – התורה מציינת את אהבת האחים הגדולה, בין משה לבין אהרן אחיו. משה הוא המנהיג הגדול, כולו כלל ישראל ונשמת ישראל! אבל מנהיג גדול העוסק בעם ישראל, לא שוכח את ר' ישראל… את האחים והמשפחה הקרובה…

נסיים בתורה של בעל ה"דגל מחנה אפרים":

"וזה יש לומר שמרמז גם כן הפסוק בקיצור נמרץ "ויכתוב משה את מוצאיהם למסעיהם על פי ה'", היינו ממקום מוצא ודביקות שלהם נמשך ונתפשט לכל מסע ומסע שלהם. "ואלה מסעיהם למוצאיהם" – היינו לרמוז כל מסעיהם שהלכו בהם היו מחוברים ודבוקים להמוצא ומקור שלהם, והכל הולך אל מקום אחד. כמו הנחל הנמשך ממקור אף שכולו חוץ למקור, אך שבראשו הוא מתאחד למקור כנ"ל, והמשכיל יבין."

ה"דגל מחנה אפרים" כתב נפלא. חייו של אדם הם מסע. האדם בשגרת חייו, עלול לשכוח את המקור ממנו בא. את השליחות העליונה אליו נוצר כל אדם "על פי ה". אדם צריך במהלך כל מסע חייו להיות מחובר לנקודת המוצא: "ואלה מסעיהם למוצאיהם".

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

תגובה 1
הצג את כל התגובות