50 שנה לאיחוד העיר – הגיע הזמן לאחד את העם

50 שנה הן זמן מצוין לעצור הכל ולעשות קצת חושבים, גם בתורה הזמן הזה מכונה יובל ושנת היובל היא שנה שבה מצווה הארץ לשבות. מי שיקבע בסוף האם הפעם הזאת בה נבנתה ירושלים, תהיה גם הפעם האחרונה והנצחית נהיה אנחנו, כולנו, הנדרשים להפוך ליבותינו מלבבות אבן ללב אדם

50 שנה לאיחוד העיר - הגיע הזמן לאחד את העם

50 שנה לאיחוד ירושלים. עם ישראל הוא עם חכם, זה סוד כוחו וזאת גם המגרעה הגדולה שלו, הוא מביט על המציאות בעיניים מפוכחות מאוד, ציניות ובשנים האחרונות אולי גם בייאוש.

ובאמת קל מאוד להתפס לייאוש, מספיק להציץ להרף עין בעוד מהדורת חדשות ואתה כבר בדרך לעוד סיבוב של מרה שחורה.

התשובה הפשוטה לכל זה היא הפרספקטיבה הבריאה, גם בלי להיות אדם מאמין מדהים לראות מה היה לנו כאן לפני כחמישים שנה, איפה היינו ובעיקר מאין הגענו ואיפה אנחנו מצויים היום, למרות הכל כנגד כל הסיכויים ממש.

אלא שבנחמה הזאת עלול להסתתר גם משהו מייאש. הפרויקט הציוני היהודי והישראלי נדמה כמושלם, מה נשאר לעשות כאן? על מה צריך למסור את הנפש למען מה לחיות ולמות?

גם המלחמות החדשות של ישראל נתפסות כמלחמות יש ברירה, אם בכל אופן האיום הוא לא אסטרטגי… למה צריך להקריב את החיים? בעבור מה ומי?

50 שנה הן זמן מצוין לעצור הכל ולעשות קצת חושבים, גם בתורה הזמן הזה מכונה יובל ושנת היובל היא שנה שבה מצווה הארץ לשבות.

הזמן לחבר את החברה הישראלית

אם נתבונן היטב על סביבתנו נגלה כי עדיין יש ויש מה לעשות, אמנם נכון, התשתיות הפיזיות קמו והיו לעובדה, השממה הופרחה פחות או יותר ומדינת ישראל המודרנית והמשוכללת היא עובדה מוגמרת, אבל המשימה הציונית היהודית והישראלית הגדולה ביותר עדיין לבדנו.

פירמידת הצרכים המפורסמת של מסלאו טוענת כי מי שעוסק בהישרדות לא עוסק בהגות…מי שזוחל לחפש אוכל ומחסה או נלחם על עצם חייו לא חושב יותר מדי על התנהגות, מוסר או ערכים, הוא גם לא חושב יותר מדי על החברה שסביבו ומחלק באופן אינסטינקטיבי את הזולת לשלהם ולשלנו, ללנו ולצרינו.

חמישים שנה נבנית ירושלים, עיר שעליה נאמר שעושה כל ישראל חברים, האם כל ישראל כבר חברים? זה עוד בבניה.

התפקיד האחרון, משימת הדור שלנו היא ככל הנראה לחבר את החברה הישראלית. לאחד. לפעול כדי לחזק את תחושת הביחד של כולנו.

לאחדות מחירים כואבים, אני מדבר על אחדות דווקא עם ההוא שמייצג את כל מה שאתה לא, עם זה שנדמה שהוא ההיפך ממך ומכל מה שנדמה לך כנכון, ראוי והגיוני.

קל יותר לחבר ערים מאנשים. ולמרות האימרה הידועה של יוסי גמזו (ככל הנראה בהשראת הרב צבי יהודה הכהן קוק): יש אבנים עם לב אדם.

מי שיקבע בסוף האם הפעם הזאת בה נבנתה ירושלים, תהיה גם הפעם האחרונה והנצחית נהיה אנחנו, כולנו, הנדרשים להפוך ליבותינו מלבבות אבן ללב אדם.

==

יאיר אנסבכר הוא מרצה, סופר ואיש חינוך.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

3 תגובות
הצג את כל התגובות