תה בבקבוק ופסטה שופרות: מחשבות של אמצע הלילה - סרוגים

תה בבקבוק ופסטה שופרות: מחשבות של אמצע הלילה

בדקות אחרונות שבין לילה לבוקר, אני חושבת שגיליתי את הסוד. גיליתי מה מלבד האימהות גורם לי להתעורר לילה אחר לילה – להחליף טיטולים, להאכיל, להשקות ולא, לא לרצות להחליף מציאות עם אף אחד אחר בעולם

תה בבקבוק ופסטה שופרות: מחשבות של אמצע הלילה
  צילום: שאטרסטוק

"אמא תבואי!". ברגע הראשון המילים משתלבות לי בדיוק בחלום ואני אפילו לא מתעוררת. "א-מא, תבואי!", אני מתחילה להתעורר. "אמא, תבואי!", עכשיו אני ערה, כלומר בקושי. בעיניים דבוקות מעיפה מבט בשעון הגדול: חמש לפנות בוקר, פחות משעתיים מאז התעוררתי בפעם הקודמת. "אמא, תבואי!", זה שוב אתה, ילד שלי יקר. באותו קול סבלני ובטוח, לא מתרעם בכלל.

אני באה. אתה ממוקד בבקשה: "אני רוצה פטל עד למעלה וגם תה בבקבוקי אחר". "בסדר מותק", אני לוקחת את הבקבוק הריק, ממלאת בפטל חדש, מרתיחה מים, מכינה תה עדין בבקבוק נוסף ומביאה את כל הכבודה אל החדר. אתה מסתכל, בודק את גובה הפטל ואת חוזק התה, לוקח את הבקבוקים בשתי ידיים ומניח בצד. "אני אוהב אותך!", אומר לאחר מכן ותוקע אצבע שמנמנה בלחיי. "וגם אני אוהבת אותך, ילדון שלי", שרידים אחרונים של עייפות מתפוגגים מול המשפט שלך ואני מוצאת את עצמי יושבת לידך, מלטפת ומרדימה. "את אמא'קוש שלי", אתה מחמם לי את הלב רגע לפני שאתה נרדם.

השעה חמש וחצי. אני חוזרת למיטה, מתכסה בפוך עד הצוואר וחולמת לישון לפחות שעתיים. אבל אז נשמעים ציוצים מן המיטה שלידי – הקטנטן רוצה את שלו. אני מוציאה אותו מן המיטה ומגלה שהוא צריך החלפה מכף רגל עד קודקוד. מתחשק לי להאכיל אותו ככה ולהחזירו למיטה (הוא קטן מכדי להבין, לא?), אבל אני קמה, מוציאה ביגוד חדש, מחליפה לו ומאכילה אותו. הוא אוכל לאט, הנסיך בן השבועיים, ואני הייתי מזמן בסכנת הרדמות, אלמלא אותה תנוחה מתרפקת, בוטחת, בה הוא נשען עלי.

בשש ורבע, כשהנסיך חוזר לעריסתו השלווה וקווים ראשונים של אור נראים בחלון, אני חוזרת אל הפוך מהורהרת. שני ילדים יש לי בבית, שתי מתנות מופלאות (גם אם כשמתעוררים בפעם השביעית באותו לילה קצת שוכחים מזה…), והדבר הכי ממיס שיש בהם הוא האמון. בלתי מוגבל ובלתי מסויג. "אמא תבואי", קראת לי, ילד יקר, לפני פחות משעה והיית בטוח שאני אבוא. כשלא באתי, לא כעסת, לא נדנדת ולא התחלת לצעוק, רק חזרת על הקריאה – "אמא תבואי". ה'אמא' לא הפכה ל'א—מ—א!", יללני ומנדנד, היא נשארה מלאת וודאות – אני קורא לאמא והיא תבוא, אם לא עכשיו בקריאה הבאה, בסך הכל צריך להעיר אותה.

לפני שני לילות הייתי מחוסלת כל כך מההתעוררויות הליליות שהקריאה שלך לא הצליחה לחדור לי לתוך השינה. התעוררתי רק כשידך החמימה הונחה על פני וקולך שאל בשקט ראוי לציון: "אמא, את באה?". כשקיבלת את הבקבוק שלך וחזרת לישון התמלאתי נקיפות מצפון: מי יודע כמה זמן קראת לי ולא באתי? בטח הרגשת בודד וזנוח כשיצאת (יחף! והרצפה קרה!) מהמיטה ובאת להעיר אותי בעצמיך! אבל עכשיו, כשאני חושבת על זה, כנראה שלא הרגשת כל כך רע. בקול שלך לא היה שמץ של תרעומת, אמא לא התעוררה אז באת להעיר אותה, היה לך ברור לחלוטין שלאחר מכן תקבל את כל מה שאתה צריך. אתה יודע, גם לאחיך הקטן הייתה את אותה וודאות מתוקה כשהוא התעורר בלילה וקטע את שנתי בבכיו. הוא ידע שהוא צריך בסך הכל להעיר את אמא כדי לקבל את האוכל והיבבות שלו היו אולי חזקות ומבקשות, אבל לא היסטריות. ילדים שלי, מהביטחון שלכם הייתי כל כך רוצה ליטול מעט גם לעצמי. מהידיעה הזאת, שאם קראנו לאבא והוא לא בא צריך בסך הכל לקרוא לו שוב, הלוואי והייתי יכולה לנכס לי טיפה.

*

לפני כמה ימים, כשעמדת עם אבא בדלת עטוף ומכורבל כיאה ליום סוער, אמרת לי כבדרך אגב: "היום תכיני לי פסטה שופרות". הנהנתי מטושטשת, יותר לא שומעת משומעת, ואיחלתי לכם יום נפלא. הייתי כל כך עייפה שאחרי שנעלתי את הדלת, צנחתי למיטה וישנתי שעתיים (יולדת או לא?…).

עד שהתעוררתי וסיימתי להתלבש ולטפל באחיך הצעיר, כבר הגיעה השעה להכין ארוחת צהרים. תכננתי להכין אורז אבל כשעמדתי במטבח פתחו ידי מאליהן את המזווה, הוציאו חבילת פסטה צינורות (אילו שאתה קורא להם 'שופרות') ושפכו לתוך סיר עם מים רותחים. אחר כך הכנתי תוספת חדשה, כי זו שהייתה לי התאימה לאורז ולא לפסטה, והפשרתי במהירות מנת עוף לאבא וקציצות בשבילך.

כשחזרתם בצהרים שאלת דבר ראשון: "יש פסטה שופרות?". נתתי לך יד והלכנו ביחד אל הסיר, שם, בתוך המים ראית את הפסטה שהזמנת. "כן", רצת לאבא, "היא הכינה. האמא הכינה לי פסטה שופרות" ואני לא הבנתי למה השתרבבה לקולך נימת ניצחון. חזרת אלי וביקשת שנסנן את הפסטה ואחר כך אוסיף לך 'קטשופ וצלחת וכף גדולה וגם ספר!'.

הלכנו ביחד להביא את הכבודה ורק אחרי ששבעת והלכת לשחק, ואני פיניתי את השולחן וערכתי ארוחת צהרים לאבא ולי, שמעתי את הסיפור המלא. "ברגע שלקחתי את אבריימי מהגן הוא אמר לי שהיום אמא הכינה לארוחת צהרים פסטה שופרות", סיפר לי אבא. "אמרתי לו שאני מקווה אבל הוא אמר: 'אבל אמרתי! וביקשתי!', ולא הבין בכלל איך אני חושב שיהיה אחרת.

זכרתי באיזה הערת אגב הוא ביקש את הפסטה והייתי בטוח שלא תזכרי, לכן חזרתי ואמרתי: 'אולי אמא הכינה לנו פסטה שופרות, אם לא, נבקש ממנה שתכין למחר'. 'אבל כן, היא הכינה, כן! אני ביקשתי', הוא אמר שוב, לא מבין בכלל מה אני רוצה מחייו. הוא ביקש מאמא, אמא רוצה שהוא ישמח והוא ישמח אם יקבל פסטה. נו, אז לא ברור שאמא תכין לו? לא התווכחתי, רק קיוויתי בשבילו שלא יתאכזב. והוא לא. תגידי לי, איך זכרת?".

באותו יום לא ידעתי לענות על שאלתו של אבא. באמת לא הייתה לי שום סיבה לזכור; ביקשת את זה כל כך בדרך אגב ואני הייתי כל כך עייפה שהיה יותר הגיוני שלא אזכור משאזכור. אבל זכרתי. עובדה.

*
עכשיו, בדקות אחרונות שבין לילה לבוקר, אני חושבת שגיליתי את הסוד. גיליתי מה מלבד האימהות גורם לי להתעורר לילה אחר לילה – להחליף טיטולים, להאכיל, להשקות ולא, לא לרצות להחליף מציאות עם אף אחד אחר בעולם, מה גרם לי לזכור את הפסטה שביקשת, ומה גורם לי לארוז את עצמי ביום עייף אחר הצהרים ולצאת איתכם לגינה ('אמא, תראי היום אין גשם!') – האמונה שלך, שלכם.

אתם מבקשים משהו ויש לכם ביטחון מלא שאם אמא לא התנגדה מיד ולא אמרה שזה 'מסוכן' או 'אסור' או 'מוקצה' או 'לא בהכשר', היא תעשה. ברור שאמא תעשה, היא רוצה שאני אהיה שמח! הביטחון הזה מפעיל בי מערכות שלא ידעתי על קיומם ונוסך בי כוחות שלא הכרתי. אתם בטוחים כל כך שאני מוצאת את עצמי לא יכולה להתנהג אחרת…

השעה שבע וחצי. רגע לפני שאני קורסת למיטה סופית אני קמה שוב, מורחת לך סנדוויץ', מעירה אותך בחיוך, מחפשת לך ביסקוויטים חיות – אחד מכל חיה, ושולחת אותך אחר כבוד עם אבא. כשאתה יושב בנוח על הידיים של אבא ואומר: "להתארות, אמא", עולה במוחי המנומנם מחשבה חדשה: אם היינו בטוחים כמוך באנשים שסובבים אותנו, איזה יחס היינו מקבלים? ואם היינו סומכים ככה על ה' יתברך, האבא הכל כך אוהב שלנו, איזה יחס היינו מקבלים ממנו?

בשעה שאני מגיפה את תריסים עולה בי תשובה ברורה, אם היינו בטוחים בה' כמו שאתה בטוח באבא ואמא היינו חיים במציאות אחרת לגמרי. ובהבנה מופלאה זו אני צוללת אל תוך שינה עמוקה-עמוקה, שינה שנמנית בעיקר בין יכולותיה של אם לשני קטנטנים…

מחברת הסיפור: שירי גולדברג

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו