לקפוץ ממקפצה: הכנה רוחנית ללידה

יחד עם ההתרגשות הגדולה, הציפיה העצומה והתקווה לבאות, מגיע גם רגש נוסף, חזק ולא פעם משתק – הפחד. ברגעים הגדולים העומדים לפניך, רב הנעלם על הגלוי. גם יולדות בלידות חוזרות אינן יכולות להקיש מניסיונן ולדעת כיצד תעבור הלידה הקרובה

לקפוץ ממקפצה: הכנה רוחנית ללידה
  סולם למקפצה גבוהה-גבוהה (צילום: שאטרסטוק)

יולדת אחת דימתה באוזניי את ההריון כטיפוס על סולם למקפצה גבוהה-גבוהה.

במשך שמונה חודשים את עולה בסולם, מטפסת ועולה, מטפסת ועולה… בכל פעם כולך מרוכזת וממוקדת בשלב שבו את נמצאת בסולם, בתחושות הפיזיות הנלוות להריון, ברגשות השונים המתעוררים בך, בתינוק שנע בתוכך. לא תמיד את מודעת לכך שאת ממשיכה לטפס. למעשה, רובנו מרגישות לאורך חודשי ההריון ש"יש עוד זמן עד הלידה".

אבל אז, בחודש התשיעי, אנחנו "פתאום" מגיעות לשלב האחרון בסולם ונעמדות על המקפצה עצמה. מכאן יש רק דרך אחת להמשיך: לקפוץ.

יחד עם ההתרגשות הגדולה, הציפיה העצומה והתקווה לבאות, מגיע גם רגש נוסף, חזק ולא פעם משתק – הפחד. ברגעים הגדולים העומדים לפניך, רב הנעלם על הגלוי. גם יולדות בלידות חוזרות אינן יכולות להקיש מנסיונן ולדעת כיצד תעבור הלידה הקרובה. לצד אינספור המחשבות והניחושים על מה ואיך יהיה, מציפים אותך גם פחדים ודאגות. את נזכרת בסיפורים ששמעת, ברגעים של משבר שעברת. את אולי תוהה איך תצליחי להתמודד עם החוויה המזומנת לך.

הפחד הולך וגואה, אבל אם תדעי לעבוד איתו נכון, הוא עצמו ישמש לך מקפצה. כוח שיוכל למנף ולהרים אותך בלידה ועוד לפניה.

לתת לפחד שם

החלק הראשון בעבודה מול הפחד הוא בירור. רוב הנשים פוחדות לפני הלידה, אבל כל אחת פוחדת מדברים אחרים. קחי לך כמה רגעים של שקט, דף ועט, וכתבי בנקודות או בהרחבה – כל אחת כפי שנכון וטוב לה – ממה בדיוק את חוששת. נסי לרדת לפרטי פרטים ולברר עם עצמך מה הכי קשה לך. מה הנקודה שהכי מדאיגה אותך. התבונני מקרוב במחשבותיך, אל תפחדי לעשות זאת. הקשיבי ללבך ועמדי מול פחדיך.

עכשיו, אחרי שכל הדברים עלו על הכתב והם ברורים וניצבים לנגד עיניך, ניתנת לך האפשרות להתפלל עליהם.

הפחד מעיר אותנו מהשינה וקורא לנו להיזכר בהשגחה הפרטית המובילה אותנו בכל צעד ושעל, לעורר רחמים עלינו ועל הרך הנולד, לבקש ממי שאמר והיה העולם – שישעה אל תפילתנו ויקוים בנו הכתוב – "קרוב השם לכל קוראיו, לכל אשר יקראוהו באמת".

מתוך האמת שלנו – נוכל לחוש קרבת אלוקים.

שק התפילות

אחד הנושאים האהובים ביותר על חלק מהנשים הוא סיפורי לידות. סיפורים אלה יכולים להיות יפים ומרגשים, אולם משום מה נשים רבות נוטות להתמקד בסיפור הקשיים והכאבים ולהפליג בתיאורים מסמרי שיער של לידות שהן או חברותיהן או חברות של חברותיהן עברו. כל זה כמובן אינו מרגיע אישה העומדת לפני לידה.

יולדת אחת סיפרה לי פעם, שבהיותה בחודש התשיעי שמעה כל כך הרבה סיפורים מצמררים, שהרגישה שהיא כבר על סף היסטריה. "כל כך הרבה סיפורי לידה מפחידים שמעתי", היא חשבה. "מי יודע מה מחכה לי? אני כל כך פוחדת!"

ואז עלתה בה לפתע מחשבה חדשה ומרגיעה: "נכון, שמעתי סיפורים רבים, אבל לי ממתין רק סיפור אחד". היא הבינה שבעולם יש מיליארדים על מיליארדים של תסריטי לידות, אבל הסרט של הלידה שלה יהיה אחד, יחיד ומיוחד, והוא נתפר עבורה בתפירה אישית על ידי מי שמכיר אותה מלפני ולפנים – ריבון כל העולמים.

הפחד שאנחנו מרגישות לפני הלידה הוא עוד הזדמנות הניתנת לנו להתחבר לכוח עליון. לדבר איתו, לשתף אותו, לספר לו על הפחד ולחוש כבר עכשיו, שאנחנו פוסעות יד ביד עם בורא עולם לקראת אחד הרגעים הגדולים ביותר בחיינו. בכל פעם שמופיעה בלב צביטה של פחד, זוהי בסך הכל תזכורת שמימית, שמטרתה לעורר את כוח התפילה, להתחזק באמונה ולהרבות בבקשות ובתחינות. אם נעצור וננצל את התזכורת, נגיע ללידה עם שק מלא בתפילות.

לידה = ליד ה'

תהליך הלידה הוא סוג של נס שקשה לתפוס אותו. בהכנה רוחנית נכונה, הלידה יכולה להוות עבורנו הזדמנות לחוויה רוחנית עוצמתית ומרגשת, שבה נרגיש כיצד אנחנו נמצאות בידו הטובה, החמה, הרכה והאוהבת של ה'. זוהי חוויה שעוד נתגעגע אליה ונתרפק עליה בזיכרונותינו.

תהליך הלידה נחלק לשני חלקים: הצירים והלידה עצמה. עיקר העבודה הרוחנית מתבצעת בחלק הראשון. אם תהיה זו עבודה טובה ונכונה, החלק השני יעבור בצורה קלה יותר.
בורא העולם העניק לנו מתנה מופלאה – צירים. מהי העבודה הנכונה בזמן הצירים ובהפסקות שביניהם?

תפקיד הצירים להרחיב ולהגמיש את שרירי צוואר הרחם, הסגורים ומכווצים בדרך כלל. עיקר העבודה הנדרשת מאיתנו להכנת השרירים ללידה, היא להרפות. ככל שנרפה יותר, כך הלידה תתקדם במהירות רבה יותר. ככל שנתכווץ ו"נתנגד", כך היא תימשך זמן ארוך וכאוב יותר.

נשמע פשוט, אבל במציאות זה כמעט בלתי אפשרי. התגובה הטבעית שלנו לכאב היא הרי להתכווץ. בכל פעם שאדם מרגיש כאב הוא מתכווץ אינסטינקטיבית, כדי לנסות להרחיק מעצמו את תחושת הכאב. אז איך אפשר שלא להתכווץ עם כאבי הצירים? לכך נועדו שיטות אלטרנטיביות שונות, כמו נשימות, תנועות, שהייה באמבטיה ועוד דרכים רבות וטובות.

כולן יכולות לסייע ולא במעט, אבל יש עוד שיטה, מקורית ועוצמתית בהרבה, שיטה שתוכל לגייס עבורנו עזרה רבה יותר ולהוביל אותנו למקום הטוב ביותר שקיים: לידיו של ה'. כמובן, ניתן לשלב את השיטה הזו עם כל אחת משיטות ההרפיה הגופניות ולבצע אותן בו זמנית.

לעלות על הגל

צירי הלידה מדומים בדרך כלל לגל, שמגיע לשיאו ולאחר מכן יורד. גם בשיטה שלנו נתייחס כך לצירים.

הציר הוא גל שמתחיל להרים אותנו. הוא מביא אלינו נחשול של כאב שעולה ומתחזק. העבודה הגופנית הנכונה שמסייעת לציר "לעבוד" ולקדם את מהלך הלידה היא הרפיה של שרירי האגן והבטן.
אנו ננסה לעלות עם הציר גבוה יותר, ותוך כדי הכאב לעשות גם עבודה רוחנית – לנסות להאחז בכוח עליון. לכל אחת השפה שלה והדרך שלה, אך ברגע שהכאב מגיע – נבקש אותו על ידי תפילה, מחשבה, קול, בקשה – "עזור לי! ריבונו של עולם, הציר מגיע, עזור לי להרפות! עזור לי להתמודד עם הכאב".

העבודה בזמן הציר היא עבודה של ריכוז וחיפוש, כביכול יש לנו מלווה שמימי, וברגע שהציר מגיע, אנחנו מחפשות את תמיכתו: החזק את ידי, תן לי את הכוח להרפות, כי אני איני יודעת איך.
ברגע שעולים עם הציר ונושאים את התפילה, מתרחש נס. הכאב הופך לאפשרי, לנסבל.

צירי הלידה מדומים בדרך כלל לגל (צילום: שאטרסטוק)

אם עוברים את כל הציר בתפילה על עצמנו, על צוואר הרחם שלנו, על ההרפיה, על התינוק, על בן הזוג שלנו, על הילדים והמשפחה, על כלל ישראל, הציר הופך למשהו אחר לגמרי. אנחנו באמת נישאות איתו למרומים, ומשמים משפיעים עלינו שפע של כוח, אמונה, יכולוֹת.

כאשר אנחנו מבקשות מ-ה' שיעזור לנו לעבור את הציר, אנחנו יוצרות מציאות של ויתור על שליטה. מכיוון שעיקר הכיווץ בא מתוך הניסיון שלנו לשלוט בגופנו, עצם התפילה והפנייה לעזרה משמים היא סוג של הרפיה רוחנית, שמשפיעה עלינו גם הרפיה גופנית.

וכך, בכל ציר וציר מבקשים שוב ושוב. מדובר על עבודה פנימית של ריכוז, אך לכל יולדת דרכים משלה לבטא אותה. יש שימצאו את עצמן צועקות, אחרות יזמזמו, ילחשו, ישירו, יחשבו, כל אחת ודרכי הביטוי שלה. העיקר הוא לקיים תהליך של חיפוש ולא לעבור את הציר לבד. להזמין את ה' לעזור לנו מחדש בכל ציר וציר. הוא שומר, הוא מלווה, הוא מוליך, מרפה ומוליד.

עונג שבת

ומה על ההפסקה שבין ציר לציר? זוהי שבּת מנוחה… אבל לעתים דווקא ברגעים האלה של החסד והמנוחה, מגיע היצר הרע ומנסה לתקוף את היולדת, לייאש אותה, להפחיד אותה, לבלבל או סתם למנוע ממנה לנוח. נשים רבות מבזבזות את ההפסקה הנפלאה הזו על פחדים ורגשות שליליים שמונעים מהן את המנוחה, ובכך הן מפסידות את הרגעים היקרים הללו.

השתדלי לנצל את הזמן הזה לשני דברים: הודיה והנאה. הודי לה' על ההפסקה. הודי לו שעזר לך לעבור את הציר הקודם ובקשי שיסייע לך לעבור את הציר הבא. הנאה: התענגי על המנוחה, ממש כמו בשבת. תיהני מהעובדה שכרגע אינך חשה בכאבים והודי על כך לה'.

זכרי: בין ציר לציר – נחים! מגרשים את כל התוקפים, כל המחשבות הרעות והפחדים. אמרי להם ולעצמך: עכשיו אני נחה, אל תפריעו לי. אני רגועה, נהנית מרגעים ללא כאב. אני נושמת, מתמלאת באמונה שמי שעזר לי עד כה יוביל אותי עד הסוף הטוב ויקוים בי הפסוק "מן המצר קראתי ה', ענני במרחב ה'" (תהילים, קיח, ה).

יהפכו לנו הצרות לרחבות ונזכה לחוש מבשרנו ממש: "…בני אתה, אני היום ילדתיך, שאל ממני ואתנה…" (תהילים ב', ח-ט')

עד לסוף הטוב

כך, עם התחזקות הצירים, ממשיך הקשר בינינו לבין בורא העולם, לאורך הלידה כולה. בכל ציר וציר אנו פונות אליו בתפילה, מכוונות את מחשבותינו כלפיו, ובין ציר לציר – מודות ונחות.
ככל שמתקרבים לרגע הלידה, הצירים הופכים סוערים יותר וההפוגות ביניהם מתקצרות, אך עדיין רצוי ככל האפשר להמשיך לשמור על הקשר ההדוק עם מלוונו השמימי. כל אחת בצורה ובשפה הנוחה לה ביותר. עד ללידה עצמה.

רגע הלידה הוא חוויה עזה ומטלטלת שכולו נס. לכן קשה להתרכז בו כמו במהלך הצירים. אך גם כאן, עדיין תוכלי לכוון את מחשבותיך ולהמשיך לבקש עזרה ממרומים – במחשבה, במלמול, בצעקה. פני למלווה המופלא שלנו, שלא יעזוב אותך ברגעים החשובים ביותר שלך ויוליך אותך אל הסוף הטוב. הוא יתן לך את הכוח ללחוץ, ויחלץ מתוכך את המתנה המופלאה של החיים החדשים העומדים להגיח לעולם.

הכותבת היא: אביגיל מייזליק

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

2 תגובות
הצג את כל התגובות