המופע שאינו נגמר לעולם | סיפור לאמצע השבוע - סרוגים

המופע שאינו נגמר לעולם | סיפור לאמצע השבוע

מחיאות כפיים כאלה לא ספגו קירות אולם הקונצרטים מיום שעמדו על תילם. אלפים ישבו בכיסאות המרופדים במשי ארגמן מנוקד זהב והאולם היה מלא עד אפס מקום | לב צימרמן בסיפור נוסף

המופע שאינו נגמר לעולם | סיפור לאמצע השבוע
  המופע שאינו נגמר (צילום: שאטרסטוק)

מחיאות כפיים רמות.

מחיאות כפיים כאלה לא ספגו קירות אולם הקונצרטים מיום שעמדו על תילם. אלפים ישבו בכיסאות המרופדים במשי ארגמן מנוקד זהב והאולם היה מלא עד אפס מקום. האוויר מחניק מריח הבושם העולה משמלות הנשים.

במסדרונות נדחקו אלו שלא שפר עליהם מזלם להשיג מושב, אך במופע מהסוג שמופיע היום אין מדקדקים על זוטות כגון כבוד, כן, על כבוד אין מדקדקים כאן.

איך הגעתי לפה? זאת שאלה טובה. האמת שהתשובה מעורפלת קצת גם בשבילי וזהו עוד סיפור חיי.
בסדר- זה מתחיל בעיניים, כמו תמיד, זה מתחיל בעיניים.
עיניים כחולות.
כמו הים ושאר הקלישאות רק באמת.
אבל עיניים לא מספיקות אף פעם, בשביל שתיפול באמת אתה צריך גם חיוך. חיוך כזה מלא בשיניים ממוסגר בגומות ששקועות בעור רך- כזה שאתה רוצה ללטף כל היום וכל הלילה.
זהו! ככה אני נפלתי, בתוספת קצת צרפתית הצורה הרומנטית ביותר בה יכול האדם להתבטא ולא משנה מה הוא אומר.
—-
"תמיד אהבתי ללבוש מעילים ארוכים וכהים, כאלה שנותנים לך צללית מסתורית ברחוב צהוב וגשום.
אני אוהב את העיר. יש מקומות שאנשים גרים בהם, אלה לא ערים, אלה כוורות ענק שבהם מקננים בני אדם.
הרחובות של המקומות האלו הם רק דרך לעבור מקן לקן.
בעיר אמיתית הרחוב הוא דבר בפני עצמו. ואני משוטט בו באופן יומיומי מרגיש את הדופק, וזה נותן לי תחושה של חיים."

"המעיל באמת יפה אתה נראה כמו גנגסטר מהסנדק" היא אומרת ומוזגת בלי לשאול אותי עוד כוסית של ערק.

"שתה זה תמיד עושה לך טוב".

אני לוגם מהכוסית, הנוזל הקפוא מחליק, והחמימות מתפשטת לאט מהמרכז החוצה.

"זה כמו חיבוק מבפנים" אני אומר.

היא מסתכלת עליי במבט חולמני, ואומרת;
"גם הכפר הוא מקום טוב, כשהייתי בקולומביה ביום הייתי מטיילת בהרים. לפעמים לבד לפעמים אם חברים שהייתי פוגשת יום לפני. בערב היינו יושבים מחוץ לבית אני והבעלים של המקום ושאר האורחים, כל יום אנשים עזבו את הבית וכל יום נכנסו אנשים חדשים, לרוב היו מנגנים בגיטרה ואם הייתי מספיק שתויה הייתי שרה להם שירים בעברית, זה כישף אותם.
ואז הייתי שוכבת על הגב מריחה ריח של פרות, מעשנת ומסתכלת על הכוכבים"

"גם זה טוב, רק לא מקום שפשוט גרים בו"

היא הולכת לטפל בזוג שהתיישבו בקצה השני של הבר. היא חוזרת אחרי דקה מציתה סיגריה ומתיישבת על הדלפק.

"אני מפחדת לא למות"
"זה מגוחך"
״היום כבר מדברים על זה שתוך כמה עשורים נוכל להעביר את התודעה שלנו לרשת, לשכן אותה בשרתים במקום בגוף המתכלה שלנו״
״נו?
וזה לא מה שהאדם מחפש מהרגע שהוא נוצר? אלמוות. כל היצירות הגדולות באיזשהו מקום הן התמודדות עם המוות״

״בסדר, לא למות יותר מפחיד אותי״ היא אומרת בשכנוע מדליקה בבדל הסיגריה סיגריה חדשה ויונקת ממנה בהנאה, לחייה שוקעות, פרצופה מתמלא צללים.
״לחיות זה לחוות דברים חדשים, תנועה ושינוי לא יודעת כמו הטבע והעיר שאתה כל כך אוהב.
תחשוב על זה ,אתה קיים מיליארד שנה ועוד מיליארד שנה ועוד ועוד לנצח, מה כבר יעניין אותך? איזה טעם יהיה חדש לך? איזה מוזיקה תרגש אותך? למות זאת חוויה חדשה, למות משמעו לחיות, לחיות לנצח משמעו למות באמת.״

צעיר מחוטט פנים וטיפש מבע קורא לה והיא נפנית אליו בחיוך מגישה לו חצי ליטר בירה כהה.

כעבור מספר דקות היא חוזרת ומוזגת לי עוד ערק.
"שמעת פעם על המופע שאינו נגמר לעולם?"
"לא"
"זה המופע הכי מצליח בהיסטוריה של העיר הזאת, כבר עשרות שנים הוא עולה כל חורף ורץ כמה שבועות אף פעם לא היה להם כסא ריק"
"איך לא שמעתי עליו?"
"כי הוא לא פתוח לציבור הרחב" היא אומרת ומחייכת.
"כל אמן מזדקן שעבר זמנו, צייר, זמר, סופר, לא משנה, מקבל הזמנה להופיע, בפעם האחרונה תמורת תשלום כמובן. הוא מגיע, משלם, יושב וצופה באמנים אחרים מופיעים עד שמגיע תורו להופיע. עד היום לא היה אחד שסירב."
היא צוחקת וקמה לקבל הזמנה מקבוצה רועשת של בחורות.

הבר מתמלא אט אט בלקוחות והיא משרתת אותם, נעה כמו חיה בג׳ונגל, נותנת לגברים את התחושה שלמענה הגיעו לכאן. אני מעביר את זמני בשתיית ערק ובירה הרהורים והתבוננות בה. מדי פעם מבטינו מצטלבים והיא שולחת לעברי חיוך רחב מלא שיניים וממוסגר בגומות.

רק כשאחרון הלקוחות עוזב והמנקה מתחיל להפוך את הכיסאות על השולחנות היא אוספת את שערה השחור בגומייה לובשת מעיל עור אדום וניגשת אלי.
היא מחזיקה בשתי ידי ומביטה לתוך עיניי, עם כל הכחול הזה שלה.

"תבטיח לי דבר אחד"
"כן"
״אף פעם בשום פנים ואופן אל תעז להיות טיפש ולהבטיח לי חיי נצח, אהבת נצח או משהו כזה, אני לא רוצה שום דבר שקשור לנצח."
"אני מבטיח"
איזו ברירה הייתה לי?
—-

השנתיים הבאות היו בהחלט מעניינות.
גרנו בדירת חדר בשכונה הכי ישנה בעיר, בשכונה התגוררו סטודנטים ואמנים בשלבי פריצה שונים, אנשים טובים שבמקום לשמור בבטן פשוט כתבו וציירו את מה שהיה להם לומר על הקירות.

אני כתבתי סיפורים קצרים לעיתונים שונים ושוטטתי ברחובות שכל כך אהבתי.הייתה אפילו תקופה שהייתי מראיין מפורסמים לכתבות "עומק".

הפיטורין היו מהירים,

"אתה לא שואל אותם את השאלות הנכונות" הם אמרו לי.

זה נורא הצחיק אותה.

היא המשיכה לעבוד בבר בלילות וללכת לאיבוד בימים. הרווחנו מספיק בשביל להתקיים בצורה מכובדת ובשביל לקנות את כל מה שרצתה לבית.

בכח אישיותה הפך ביתנו לבית פתוח, סטודנטים נלהבים נכנסו בכל שעות היממה בלי לדפוק חשבון ובדלת,להכין קפה שחור ולגנוב אוכל מהמקרר וממה שלא היה על הכיריים. בלילה מאוחר היו מתקבצים בדירה שלנו סטודנטים, אמנים וכל השאר.

היינו אוכלים שותים מעשנים מתמסטלים ומנגנים, לפעמים היא הייתה שרה בעברית ולפעמים בצרפתית.

אני לא רוצה להטעות אתכם. אולי זה נשמע כך אך לא, לא הייתי מאושר , היא לא קורצה מהחומר שגורם לך להיות מאושר

"כל האנשים לא מאושרים, רק הסיבות משתנות"
הייתה אומרת.

מבחינתי זה היה בסדר גם אני לא ידעתי אף פעם איך לעזאזל לגרום לאנשים אושר.

היו לה הרבה רעיונות מוזרים.

אחד מהם שהיא חזרה עליו באוזני כל מי שרק היה מוכן לשמוע היה שלדעתה כל בני האדם היו פעם אחד, לב אחד נשמה אחת.

"זאת הסיבה שאנחנו כל כך דומים וכל כך זקוקים לאהבה"

אבל משום מה האחד הזה נשבר והתפרק לחתיכות,ומכל שבר נשמה נוצר אדם.

"מה שאומר שאנחנו שבורים בהגדרה, ולכן בחיים לא נצליח למצוא אהבה אמיתית" היא הייתה מסיימת בנימת ניצחון.

אותי זה העציב בצורה שאי אפשר לתאר.

וכך זה נמשך, לילות וימים שטופים באור כחול, חיוכים ועור רך.

עד שהבלתי נמנע קרה.

בפתק שהשאירה על שולחן הקפה הנמוך היה כתוב-
"אין לי מה לומר לך, אתה יודע כבר הכל. לפחות לא הבטחת לי נצח ועל זה אני אסירת תודה.
לא הייתי מסוגלת לעשות את זה אם היית עושה לי כזה דבר.
אני חושבת שאתה תחסר לי.
נ.ב.
תגיד למשפחה שלי לא לחפש את הגופה, אני לא רוצה מצבה מעלי" וככה זה נגמר.
—-

מה שקרה אחר כך עד היום חור שחור בשבילי.

אני לא זוכר אם זה נמשך חודשים או שנים, אבל בסוף מסיבות שעד היום לא ברורות לי הפסקתי לשתות וחזרתי לכתוב.

אחר כך באו כמה מערכות יחסים שאינני מוצא סיבה לדון בהן, מאחת מהן נולד לי בן שמת עוד לפני שחרט בליבי חותם כל שהוא, עוד חידה שלא אפתור לעולם.

כתבתי שלושה ספרים, אחד הצליח זכה בפרסים ונעשיתי מפורסם, עד כמה שיכול להיות סופר בימינו. זה נמשך לאורך רוב חיי.

אינני רואה סיבה לדון גם בכך ולו מהטעם הפשוט שאין על מה. מהבחינה הזאת אני הראשון שאומר ״הייתי כאן, למי אכפת?"

אט אט שכחו אותי כולם וקצב המכירות של ספריי הואט עד שפסק כליל, התברר לי שקלאסיקן כבר לא אהיה.

אלו ממכריי שלא נפחו את נשמתם נטשו אותי לאנחות.

היום אני בן 73 וחי בעוני מנוול בדירת קרקע בשיכון עלוב. אני יושב מדמדם כמו השקיעה, שותה ומעשן, גופי שמזמן פועל את פעולותיו מבלי להיוועץ עימי לפני מאותת שהסוף קרב.

עד שיום אחד נשמעה דפיקה בדלת. בפתח עמד שליח לבוש בהידור ובידו הזמנה בצבע שמנת.

הוזמנתי להופיע במופע שאינו נגמר לעולם.

והנה אני כאן נדחק בין זקנים טרופי מבט ונחנק מריח הבושם העולה מזקנות מנותחות. צופה איך אחד אחרי השני עולים לבמה קרקס של לוליינים נכים, להקה שחבריה מרכיבים מכשירי שמיעה ובדרן שכל כמה בדיחות מביט בקהל במבט מבוהל ושואל
"איפה אני?״

״אתה מופיע שוב, כולנו מקשיבים לך״

צועקים לעברו בתשובה זקנים עולצים מתוך הקהל המשולהב.

לאט לאט המציאות מפלסת את דרכה בין ערפילי תודעתו העמומה והבעת אושר עילאי נמרחת על פרצופו ,הוא מתחיל לומר שוב את אותם בדיחות.

כל אחת מהן זוכה לתשואות שלכמותן לא זכתה מעולם.

ואז תורי מגיע, ואני עולה לבמה.

אור הזרקורים בוהק כל כך עד שסביבו נוצרת אפילה גדולה.

אני בן 73 וקשקשי עור נושרים ממני יבשים וצהובים כעלי שלכת.

אני בן73 וכל שאני זוכר הוא את אימי,
יבבת עולל רחוקה,
ועיניים כחולות כמו הים ושאר קלישאות,
חיוך ממוסגר בגומות
ועור רך, אוי כל כך רך.

אני מכחכח בגרוני ומתחיל לקרוא

סוף.

====================================

levzimerman@gmail.com

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
13 תגובות - 11 דיונים מיין לפי
1
מעולה ..
אמיר חצרוני | 29-05-2017 17:58
מעולה! סוף סוף סיפור שמדבר לא רק על אידיאל טרחני עם גיבור מצפוני מידי. זהו סיפור אליטיסטי בוהמייני חסר מצפון. קולקטיב שלם של אליטה אשכנזית מגזע טהור בחיי האידאל הבוהמייני.
2
לא יאמן..
אלעזר בירנשטיין | 29-05-2017 18:02
סיפור מדהים!! כתיבה משובחת!!
3
אם היה צריך..
נשיא הגלקסיה הבין-כוכבית | 29-05-2017 18:18
‏אם היה צריך לשלוח ״קפסולות זמן״ לעבר החלל ‏של מאה אלף שנות אור מכאן ובה ‏מרכיבי האנושיות. הייתי אני : דר׳ שוורצקופובובוביץ׳ נשיא הגלקסיה הבין-כוכבית ‏ממליץ בחום לשלוח קופסה ובה הסיפור הנפלא הזה.
גלקסייה
אביחי חכם | 29-05-2017 22:37
חחח טוב מאוד
4
המופע שלא נגמר לעולם
אביחי חכם | 29-05-2017 18:27
לב צימרמן סופר צעיר שלא מפסיק להפתיע עם הכתיבה נפלאה שלו והוא עושה את זה שוב גם הפעם בסיפור הכל כך מיוחד הזה שנקרא המופע שלא נגמר לעולם . זהו סיפור קצר אמנם אבל זהו דווקא מה שמיוחד בו ומה שמדגיש את כישוריו של האיש . הסיפור נגע בי כל כך מפני שבכתיבה קצרה כל כך הוא אוצר בתוכו את אותם תמצית הרגעים הקטנים המהותיים אלו שאנו בחיי היום יום מרשים להם לחלוף עלינו מבלי התבוננות . צימרמן אוסף ולוקח את אותם רגעים ושם לנו אותם שוב מול העיניים רק שהפעם הם מוארים ומרשימים כל כך שאין לך ברירה רק לצפות בהם שוב ולהתמסר לרגש ולתחושות שלך כך שכל מה שנותר לך זה לבחור באיזה צורה אתה מעוניין שהם ישפיעו עליך אתה יכול לצחוק . להרהר . לדמוע . אתה לא יכול להישאר אדיש . במילה אחת – " כוכב חדש נראה בשמי הספרות "
5
ללב צימרמן
אבי | 29-05-2017 18:37
יפה מאוד הכתיבה מבית ספרו של המנגווי המסר מעמקותו של הרב קוק זצ"ל
צימרמן
אביחי חכם | 29-05-2017 22:38
דימוי מעניין ...
6
פשוט טוב
Shinobi | 29-05-2017 19:18
לא צריך יותר מדי, כדי לזהות משהו טוב כשאתה נתקל בו. הכתיבה, המקוריות, החתרנות והפילוסופיות העדינות אשר לא משאירות מקום לספק, ופילוסופיה שאינה מותירה מקום לספק, הרי שהיא אינה פילוסופיה בהגדרה
7
התזה שלי על הכותב
נתנאל ל. סנמוכר | 29-05-2017 19:57
הסיפור כתוב יפה. זה נשמע שהכותב נשען על תאוריות "חי בשביל היום" וגם תיאור החיים של הפרוטגוניסט מלאים הבל. סוף אדם למות, וכולם מנגנים במופע. סיפור עצוב של אי רצון לקחת אחריות על מעשים שעושים. אנרגיה פשוט זזה ממקום למקום, ואם נפלה למצב של עוני או עצבות, אין סיבה להמשיכו. גם חיים של נצח במובן של שעמום מגיע מאותה מקור. אם האנרגיה עושה עוד משהו, זה פשוט אותה תזוזה, רק שזה אולי נראה אחרת בעיניים. זה הכל מסתכם באמונה בדת/כוח עליון, או אקראיות. אם אתם מאמינים, אין סיבה לפחד מהלא נודע/שעמום האין סוף של חיים ארוכים מדי. מי שיצר את האדם ידאג לכם. אם הכל אקראי, מחר/היום, טוב/רע, זה הכל רעיונות בראש. תחיה איך שתרצה/תוכל. מאמר מחושב היטב. תודה.
8
מדהים. מזכיר את הכתיבה של קפקא
ג'ורג' | 29-05-2017 21:35
9
זרקורים לעבר החושך
כתר מלכות | 30-05-2017 12:01
מעולם לא חשתי בכזו עוצמתיות את משמעות הפסוק "הבל הבלים אמר קהלת הבל הבלים הכל הבל". כותב נדיר עם עוצמות נדירות, עוד ישמעו ממנו רבות ברמה בינלאומית.
10
כתיבה טובה ומשובחת
ל"צ מפורסם | 30-05-2017 15:17
תמצות החיים (והמוות)
11
כתבה עם עומק
מרים | 30-05-2017 17:20
עמוק מאוד וכתוב יפה במיוחד אהבתי את הרעיון