כיצד התדרדר מעמדה של הרבנות הראשית לישראל?
בעקבות הדחת הרבנים הראשיים לישראל בשנות השבעים, והזעזועים שבאו בעקבותיו, נוצר מצב עגום שבו במקום שת"ח הגדולים ביותר שבדור ישמשו בתפקיד הרם הזה, ממלאים אותו רק עושי דברם, רבנים שאינם מכירים ברבנות הראשית ובמטרות שלשמן הוקמה. מאמר שלישי בסדרה.
המאמר הקודם "כך הדיחה הציונות הדתית את הרבנים הראשיים לישראל" תאר בקצרה את השלבים לחקיקה הבעייתית בה מודחים הרבנים הראשיים לישראל אחת ל-10 שנים.
במאמר "בעד הצעת החוק: לפי ההלכה, רב זה תפקיד לכל החיים" נסקרו המקורות ההלכתיים על האיסור להדיח רב שנתמנה שהרי "אחד מיסודות תורתינו שכל מי שנתמנה לשררה תורנית אין מורידין אותו ממנה לעולם אלא בעבירה המחייבת הורדתו מעלין בקדש ולא מורידין".
מאמר זה יעסוק בהשלכות שהיו והנן עד היום להדחות הרבנים הראשיים ב-40 השנה האחרונות.
ההשלכות על החברה הישראלית
הרב קוק שאף לכך שמוסד הרבנות יהיה גוף על א־פוליטי המאחד ומאגד את כל הכוחות הפועלים במדינה. גוף המשפיע על אזרחי הארץ היהודים בכל תחומי החיים, בסוגיות חברתיות, לאומיות ופוליטיות כגון עבודה, חקלאות, עלייה, ביטחון ועוד. גוף שיעצב את החיים היהודיים.
כבר מן ההדחה הראשונה נוצר פילוג בין הרבנים הראשיים עצמם. עם כניסתם של שני הרבנים הרב שלמה גורן והרב עובדיה יוסף, החלו מריבות ביניהם ויחסי שני הרבנים הראשיים היו מעורערים. מועצת הרבנות הראשית נשלטה בידי הרב גורן ולתקופת זמן מה אף החליט הרב יוסף שבשל כך אין טעם שיגיע לדיוניה כלל. תופעה שלא הייתה קיימת מאז היווסדה של הרבנות הראשית.
עם כניסתו של הרב גורן לרבנות הראשית, החליט לנצל את כוחו כרב ראשי וכינס בית דין רבני מיוחד להכריע בעניין "האח והאחות". תשעה רבנים כונסו ורק אחד מהם, הרב גורן עצמו, היה מוכן להזדהות בשמו. כל השאר שמרו על אנונימיות "כדי למנוע מהם וממשפחותיהם איומים, פגיעות והשמצות מצד קבוצות המהלכים אימים וזורעים טרור", למרות איסור התורה "לא תגורו מפני איש" לא נמנעו אותם דיינים לנקוט בצעד זה.
נוסף על כך הרב גורן הכריח כל רב שרצה להתמנות לדיין בי"ד רבני לחתום על פס"ד זה. זה היה תנאי בל יעבור לקבלת המינוי, על כל ההשלכות שיש לדבר זה על טיב הדיינים החדשים ועל יראת השמים שלהם: "משרבו בעלי הנאה נתעותו הדינין ונתקלקלו המעשים ואין נוח בעולם, משרבו רואי פנים בדין בטל לא תגורו ופסק לא תכירו ופרקו עול שמים ונתנו עליהם עול בשר ודם". ומאז סובלת מערכת בתי הדין הרבניים מפחדי פסיקת דין, ועינויי דין הם דבר שבשגרה.
תגובת החרדים לפסק הדין הייתה קשה. מועצת גדולי התורה התכנסה בראשות הרב משה חברוני בהרכב מורחב שכלל לראשונה את הרב אלישיב (שפרש בשל כך מהרבנות הראשית) ורבנים נוספים, ופרסמה קול קורא המכריז על בטלות פסק הדין והכרזה ש"אין לסמוך כלל" על כל פסיקותיו של הרב גורן.
ב"כנס מחאה" שנערך בבני ברק, נשא הרב שך דברים, הסטייפלער, הדמות הבכירה בקרב הליטאים שלח נציג מטעמו, וכך עשו גם מנהיגי החסידים. רבנים חשובים, בהם הרב שלמה זלמן אויערבך, פרסמו מחאה נגד "חילול השם הנורא והשמתם ללעג של דרכי ההוראה", וכי "הרב גורן חיסל את עצמאותה של המערכת הרבנית בישראל".
בעקבות הפסיקה התפטר הרב אלישיב מבית הדין הרבני הגדול, והפך לימים לאחד הרבנים הבולטים בעולם החרדי, המתנגד בחריפות לרבנות הראשית ובתי הדין שלה. הרב עובדיה יוסף סיפר עם סיום הפרשה, כי הופעלו עליו לחצים מהממסד הפוליטי בנושא זה, אלא שכל ניסיונותיו למצוא פתרון הלכתי עלו בתוהו. עוד טען כי הרב גורן טועה בעמדתו, וכי יש להתחשב גם בגדולי הדור שנמצאים מחוץ לרבנות הראשית (ובכך בעצם הכפיף, העומד בראש מוסד הרבנות הראשית, את הרבנים הראשיים לרבנים המתנגדים לעצם קיומה).
יתר על כן כשהוצגה חתימתו על המסמך המתיר להם להינשא, טען כי זו הוצאה ממנו במרמה, ובכך הראה על אזלת ידו כלפי הכפופים לו. ועדת בירור שהוקמה כדי לבדוק את טענתו אישרה שכך היה, ואחד הרבנים במחלקת הנישואין הושעה מתפקידו.
היו גם רבנים מהציונות הדתית שיצאו נגד הפסק, כגון הרב שאול ישראלי, אחד הרבנים החשובים בציבור זה, וכן הרב פרופ' בנימין זאב בנדיקט רבה של שכונת אחוזה בחיפה, שיצא חוצץ נגד כל תהליך ההדחה.
שני הרבנים שבאו לאחר הרב גורן ויוסף, לא ששו להיות מועמדים לתפקיד והוא נכפה עליהם ע"י אחרים שרצו להציל את כבוד הרבנות, ואת זהותה הציונית. נמיכות הקומה של הרבנים הראשיים, באה לידי ביטוי ביתר שאת, באישיות הרבנים שבאו אחריהם, כשכל פסיקתם, נעשתה רק באישור "גדולי תורה", ובזה הצהירו הרבנים הראשיים שהם אפילו בעיני עצמם, אינם "גדולי תורה".
מעמדה של הרבנות הפך להיות "חותמת גומי" לפסיקות רבנים שמחוצה לה, עד כדי כך שמועמדים לתפקידי רב ראשי אף הצהירו על כך בגלוי, כחלק ממסע הבחירות שלהם (שגם הוא חידוש שלא שמענו עליו קודם לכן). נוצר מצב עגום שבו במקום שת"ח הגדולים ביותר שבדור ישמשו בתפקיד הרם הזה, ממלאים אותו רק עושי דברם, רבנים שאינם מכירים ברבנות הראשית ובמטרות שלשמן הוקמה.
במקום שהרבנות תהיה גוף על א־פוליטי המאחד ומאגד את כל הכוחות הפועלים במדינה, הפכה לגוף שולי, שקמו לו מתחרים כיתתיים שאינם מכירים בסמכותה של הרבנות הראשית, ואף פועלים להעלמותה.
מציונות דתית לחרדיות
אם עד כה היו להדחת הרבנים אונטרמן ונסים השלכות בתחום הצבור הדתי/חרדי הרי עם ההדחה השנייה בה הודחו הרבנים שלמה גורן ועובדיה יוסף, נתרחבו ההשלכות לצבוריות הישראלית כולה.
מיד לאחר סיום כהונתו של הרב עובדיה יוסף כרב ראשי, הוקמה תנועת ש"ס והרב עובדיה עמד בראש חכמי התורה שלה. כוחה של המפלגה הלך וגדל מבחירות לבחירות (בכנסת ה-15 היא הגיעה ל-17 מנדטים, וכיום 11), בעוד שכוחה של המפד"ל הלך והצטמק מ-12 מנדטים בשיא כוחה ל-3 מנדטים בכנסת הנוכחית, ובסקרים האחרונים אף אינה עוברת את אחוז החסימה.
למעט ממשלה אחת, ש"ס הינה מפלגת קואליציה בכל ממשלות ישראל. משרדי הדתות והפנים שהיו נחלתה ההיסטוריות של המפד"ל נכבשו ע"י ש"ס. כל מינויי הדיינים, רבני עיר ושכונות, הם מינויים של מועמדי ש"ס והמפלגות החרדיות, כאשר למפד"ל אין השפעה ממשית למהלכים אלו.
עד לאותן הדחות, רוב הרבנים בארץ ראו בהקמת המדינה "ראשית צמיחת גאולתנו" ובקבוץ הגלויות ובנין הארץ התגשמות חזון הנביאים, תורתם היתה תורת הכלל (מופנה לכל חלקי העם דתיים כחילונים), הרי שעם עלייתה של ש"ס בראשותו של מנהיגה הרב יוסף, השתנו ללא הכר נושאי משרות הרבנות בארץ, והיהדות המצטיירת מדרכם ותורתן הפכה ליהדות של הפרט, כל כולה היא לדאוג לכשרות של הפרט, לחינוך של הפרט, החזרה בתשובה של הפרט, מבלי התערבות כלל בקורה בחברה שמחוץ לעולם הפרט.
משקל הכובד, עבר מהרבנות הראשית לרבנים שמחוצה לה, בכל תחומי החיים. אין ולו נושא אחד שפסיקתם משמשת הנחת היסוד להחלטות הרבנים הראשיים, המיישרים קו על פיהם. גם בציונות הדתית, ישנה כניעה להתרפסות זו. מכון כמו צומ"ת למשל, חייב לאשר את הפטנטים ההלכתיים כך שיענו על הדרישות של רבנים חוץ ממסדיים, כמו הרב אויערבך, הרב אלישיב, הגרז"ן וכד', כשלפסיקתם של הרבנים הראשיים, יש השפעה מועטה בלבד, אם בכלל, על פטנטים אלו.
יתר על כן, כאוחזים בשלטון קידמו עסקני ש"ס את פסקי ההלכה של העומד בראשם הרב עובדיה יוסף.תקציבי מדינה רבים הושקעו בסבסוד ספריו, של הרב עובדיה, שהלכו ותפסו את מקומם של ספרי הלכה אחרים. המימרה: "קבלנו הוראות מרן" הפכה לאחד מעיקרי האמונה היהודית, כך שכל מי שמפר אותה פושט ידו בעיקר.
מאמרו בענין "החזרת שטחים מארץ ישראל במקום פיקוח נפש" שפורסם עוד בהיותו רב ראשי, הפך לנכס צאן ברזל אצל אנשי השמאל הישראלי. החבירה בין אריה דרעי (ש"ס) לאיש השמאל חיים רמון (עבודה), משכה אחריה את מפלגת העבודה. פסק הלכה זה, של הרב עובדיה, נתן את הצידוק המוסרי והרוח הגבית להסכמי אוסלו. באחד מנאומיו של שמעון פרס מעל בימת הכנסת הוא לא היסס אף להשתמש בפסק זה להצדקת "אוסלו", למרות שכבר היו בעקבות הסכם זה, מאות הרוגים מהטרור הערבי.
למרות שהרבנים הראשיים שכיהנו באותה תקופה מחו על הכניעה לטרור הערבי בעקבות פסק הלכה זה, קולם לא נשמע ולדעתם לא היה שום משקל בפוליטיקה הישראלית.
מערכי התורה לחילוניות הבג"ץ
מעמד הרבנים הראשיים ירד פלאים בעיני הצבור, ומעמד הרבנים החרדים, הן האשכנזים בראשות הרב שך ואח"כ הרב אלישיב, והן החרדים הספרדים בראשות הרב עובדיה, עלו והפכו עם השנים להיות הגופים המובילים והקובעים את סדר היום בפסיקת ההלכה, בכל הצבוריות הישראלית, כאשר ישנה התכופפות של הרב עובדיה בפני הרב אלישיב.
מה נצרב בתודעת הצבור מהרבנים הראשיים, לשעבר? למשל: הרב אליהו מוצג כבעל מופתים, ומורשתו – סיפורי נסים, הרב ישראל מאיר לאו מוצג כפועל רבות בשרות יחסי החוץ של מדינת ישראל בספרו האוטוביוגרפי "אל תשלח ידך אל הנער" מוזכרים לפרטי פרטים פגישות שקיים בארץ ובחו"ל עם מנהיגי ושועי עולם, אולם זכר אין שם, ולו ברמז, לאיזו שהיא פסיקה הלכתית, שדן התלבט ו/או הכריע, בכל הקריירה הרבנית שלו.
הוא למשל ראה כחלק מתפקידו כרב הראשי לישראל שיש לקרב בין היהדות לבין הכנסייה הקתולית. לשם כך נפגש עם האפיפיור יוחנן פאולוס השני והיה לרב הראשי הראשון שנפגש עם אפיפיור.
הצד החזק של הרבנים הראשיים היא מחלקת אכיפת חוק ההונאה בכשרות, אולם לא מעבר לזה. הצבור מקבל את הרושם כי היהדות היא דת בגובה הבטן ולא למעלה מזה. כל דבר שבהגות לא שייך לתורה אלא הוא נחלת אנשי ההגות באקדמיה.
הקוד האתי של צה"ל הוא נחלת פרופ' לפילוסופיה מהאוניברסיטה החילונית בת"א, ולא מ"היכל שלמה" בירושלים, ומי שקובע את הערכים במדינה זה הבג"ץ, שבעקבות התקדים בענין "שטח G" הפך לסמכות העליונה בכל נושא הערכים במדינת ישראל, שאף ההלכה שפיטה בעיניו וחייבת להיות כפופה לו.
בארועים ממלכתיים שבהם כללי הטקס מחייבים נוכחות של הרבנים הראשיים, הם משתתפים כתפאורה בלבד, ואם ניתן להם לומר משהו זה מסתכם או באמירת קדיש או בקריאת פסוקים מהתנ"ך אולם מעבר לכך שום אמירה ערכית/אמונית לא נאמרת מהם לאומה במעמדים אלו ואף לא במעמדים אחרים.
באחרונה פתחו כמה חברי כנסת במהלך להסרת החרפה בה הרבנים הראשיים לישראל מתמנים לתקופה קצובה, ואף נשללת מהם האפשרות להבחר שנית.
האם זו התרופה לתחלואי מעמדה של הרבנות הראשית? על כך במאמר הבא.
מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו