זה שמישהו נמנע מרע, לא הופך אותו לצדיק גדול

בדרך כלל אדם שאינו עוסק ברע, הוא עדיין רחוק מלהיות מלא בטוב. זה שמישהו נמנע מרע, אינו הופך אותו בהכרח להיות צדיק גדול

זה שמישהו נמנע מרע, לא הופך אותו לצדיק גדול
  (צילום: יוטיוב/ יוסי פרחי)

שבת "תזריע מצורע" הפכה להיות השבת שבה מדברים על כוחו של הדיבור.

אף על פי שבגמרא (ערכין טז) מצאנו שהצרעת באה על רשימה של דברים חמורים ביותר: "אמר ר' יונתן: על שבעה דברים נגעים באין: על לשון הרע, ועל שפיכות דמים, ועל שבועת שווא, ועל גילוי עריות, ועל גסות הרוח, ועל הגזל, ועל צרות העין" ( וראוי להפנים כל אחד מהדברים בפני עצמו, ולהבין את חומרת לשון הרע, ליד גילוי עריות!) רגילים לתת את מלוא המשקל ללשון הרע. "זאת תהיה תורת המצורע"- זאת תהיה תורתו של מוציא שם רע".

על "מוציא שם רע" כתב ה"שפת אמת" נפלא ממש: "במדרש מצורע- מוציא רע. כי בכ"ד יש תערובת טו"ר. וכן באדם. ומ"מ כמו שהוא בשורש הטוב גובר על הרע. כי מידה טובה מרובה. אבל צריכין ליזהר שלא להוציא הרע מן הכלל. וכן כתיב נצור לשונך מרע כו' בקש שלום הוא הביטול אל הכלל וכן כתיב בטהרת מצורע שתי צפרים חיות. המים החיים. הכל לחזור להתדבק בשורש. וכשהוא בתוך הכלל יכול ליתקן". באדם, בכל אדם, כנראה, יש טוב ומעט פחות טוב, יש תכונות ומידות טובות יותר ויש כאלה שדורשות שיפור.. "מוציא שם רע" זה האיש שלוקח את הרע מהמכלול ומבליט אותו! מוציא!! רע- מתוך הטוב. וזה רע מאד… תפקידו של האדם לא להוציא את הרע, לראות את הכוליות של האדם שהוא לעולם טוב. "הוי דן את כל האדם!!! לכף זכות". זה מזכיר לגמרי את תורתו של ר' נחמן- רפ"ב, על המשנה הזאת. ומה קורה אם חברי נמצא במקום פחות טוב, באיזו זכות מדובר? כתב ר' נחמן שלעולם ניתן למצוא טוב בכל אדם. והמשנה מבקשת "למצוא שם טוב"… למצוא את הטוב. ואז, באפקט פיגמליון, כל האדם הופך להיות טוב. קראנו לזה בעבר- שמבט יוצר מציאות. אני יכול להוציא את הרע מחברי ולתת לו בולטות, " מוציא שם רע" וזה אסון. ובאופן חיובי, מי שיש לו "עין טובה" הוא רואה את הטוב, "מוציא שם טוב", הופך את חברו לטוב ב"עין הטובה" שמתבונן בזולת.

הרב יורם אברג'יל (אמרי נועם) הביא את בעל ה"מאור עיניים" והרחיב :" והשם יתברך קבל תענוג מכל אחד מישראל אפילו מרשע גדול- ' כפלח הרימון רקתך- אפילו ריקנים שבך מלאים מצוות כרימון'. וכשמדבר לשון הרע על אחד מישראל, אפילו כשאומר אמת, הוא מבטל תענוג הבורא כביכול… ומהפך מעונג לנגע, לכן "'שכרו' מידה כנגד מידה- נגעים באים עליו'. כלומר כל יהודי באשר הוא חשוב ויקר מאוד לפני הקב"ה, והקב"ה אוהב אותו מאוד ומקבל ממנו עונג גדול. וכשחלילה אדם מדבר לשון הרע על חברו הוא גורע לרגע את אותו עונג נפלא שיש לה' יתברך מאותו יהודי שעליו הוא סיפר לשון הרע". הרב יורם, העביר את איסור לשון הרע, גם " למגרש" של מישור בין אדם למקום! הקב"ה עובר, כביכול, מעונג לנגע ולעצבות. ( כך החפץ חיים- אם אין שלום בין אנשים, כנראה, אין שם יראת שמים…)

נלמד את המעשה המפורסם – הרוכל של רבי ינאי, וננסה מעט להעמיק בו. (הרהורים ראשונים, כפתח לחשיבה).

מעשה ברוכל אחד שהיה מחזיר בעיירות שהיו סמוכות לציפורי והיה מכריז ואומר מאן בעי למזבן  (מי רוצה לקנות) סם חיים? אודקין עליה, (היו נדחקים אליו). ר' ינאי הוה יתיב ופשט בתורקליניה (היה יושב ולומד בטרקלינו). שמעיה דמכריז מאן בעי סם חיים (שמע שמכריז מי רוצה לקנות סם חיים). אמר לו: תא סק להכא זבון לי (בוא עלה לכאן ומכור לי). אמר לו: לאו אנת צריך ליה ולא דכוותך (לא אתה צריך ולא שכמותך). אטרח עליה (הפציר בו).

סליק לגביה (עלה אצלו) הוציא לו ספר תהלים הראה לו פסוק "מי האיש החפץ חיים" מה כתיב בתריה (מה כתוב לאחר מכן) "נצור לשונך מרע סור מרע ועשה טוב…".

…אמר ר' ינאי: כל ימי הייתי קורא הפסוק הזה ולא הייתי יודע היכן הוא פשוט, עד שבא רוכל זה והודיעו: מי האיש החפץ חיים. (ויקרא רבא)

כמה שאלות מתעוררות בלימוד המדרש. 1. מה התחדש לרבי ינאי שלא ידע קודם? 2. מדוע מציין המדרש שרבי ינאי יושב בטרקלין? 3.אילו משמעויות עולות מהמדרש לחיינו?

הרב חנן פורת אהובנו למד נפלא- ר' ינאי חשב שכדי לא לדבר לשון הרע יש צורך בהתנתקות מהמציאות ולפרוש מהציבור. לכן המדרש מציין שהוא יושב בטרקלינו- גבוה ומנותק מהחיים. מלמד אותו רבי ינאי, שאפשר להיות רוכל, חי חיים יומיומיים ולא לדבר לשון הרע! הוא מראה לו את כל הפסוק " אוהב ימים לראות טוב " בלשון שלנו "אפשר לעשות חיים…" ולהיות צדיק גדול שאינו מדבר לשון הרע. הרב צבי יהודה סיפר שאביו הראי"ה זצ"ל שוטט ימים ארוכים עם החפץ חיים בעיירות ובכפרים, דיבר עם אנשים ועסק בצרכי ציבור, ומעולם לא דיבר לשון הרע…

הרוכל דווקא!!! ( הלאו הוא "לא תלך רכיל בעמך"..) הוא זה שמלמד את היכולת ל"נצור לשונך מרע". איסור לשון הרע, נוגע בכולם ( גדולים כקטנים, כידוע…) ותלוי באדם, לאן הוא הולך… נקודת המבחן היא לא איפה אתה יושב, בטרקלין או בשוק, אלא אם אתה נוצר לשונך מרע. חושב טוב, מדבר טוב, הלשון היא רכה, אתה מחונך לחמלה ולראיית הטוב.

מנחמה למדנו דגש אחר. מה החידוש הגדול שלמד רבי ינאי שכל ימיו לא ידע בפסוק ההוא "עד היכן הוא פשוט"?

אלא שרבי ינאי ראה את שלושת הפסוקים כיחידה אחת. " מי האיש החפץ חיים לראות טוב. נצור לשונך מרע ושפתיך מדבר מרמה. סור מרע ועשה טוב בקש שלום ורדפהו". לשאלה "מי האיש החפץ" התשובה, כך הוא חשב- זה מי שיש בו את כל המובא בפסוקים "סור מרע ועשה טוב וכו'". בעצם- מי שמקיים את כל התורה כולה. רבי ינאי חידש לו, שגם ב"מחיר נמוך יותר…" ניתן להגיע ל"ימים לראות טוב". אם האדם רק ינצור את לשונו מרע כבר מובטח לו להיות אוהב ימים לראות טוב.

אולי בשולי דבריה נכון לומר, שבדרך כלל אדם שאינו עוסק ברע, הוא עדיין רחוק מלהיות מלא בטוב. זה שמישהו נמנע מרע, הוא אינו בהכרח צדיק גדול… החידוש שלמד הרוכל את רבי ינאי, שכאן אנו לומדים משהו חדש. מי שנוצר לשונו מרע- זה סוג של "סור מרע" שיש בו ובכוחו להיות במקום של "לראות טוב". העובדה שאני איני מדבר לשון הרע, איני חושב רע, אני מתחנך לראות טוב, להיות בעל עין טובה, לב טוב-  "נצור לשונך מרע"- וזה גופא , אתה "רואה טוב" באהבה לסובב, ביצירת אקלים שאנשים שמחים להיות בו, במאור פנים ואור גדול.

מו"ר הרב עמיטל, בשיחה שנתן בשמחת תורה, עמד על ההבדל שבין שמחת בית השואבה לשמחת תורה.

לא הרי שמחת תורה כהרי שמחת בית השואבה. על שמחת בית השואבה כותב הרמב"ם (הלכות לולב פ"ח הי"ד):

מצוה להרבות בשמחה זו. ולא היו עושין אותה עמי הארץ וכל מי שירצה, אלא גדולי חכמי ישראל וראשי הישיבות והמהדרין והחסידים והזקנים ואנשי מעשה הם שהיו מרקדין ומספקין ומנגנין ומשמחין במקדש בימי חג הסוכות, אבל כל העם, האנשים והנשים, כולן באין לראות ולשמוע.

לא כל אחד יכול להשתתף באופן פעיל בשמחת בית השואבה. דבר זה מוגבל לתלמידי החכמים, לחסידים, לזקנים ולאנשי מעשה – לאליטה הרוחנית של עם ישראל. שאר העם משתתף בכך שהוא בא "לראות ולשמוע": יש ערך ותועלת לעצם ההתבוננות בשמחה מיוחדת זו. (נקודה שיש מקום להדגיש אותה)

בשמחת תורה, לעומת זאת, משתתפים ושמחים הכול – מפני שלכל אחד ואחד מישראל יש חלק בתורה.

בין היתר הביא הרב עמיטל מספר סיפורים על רבי ינאי המלמדים שהוא לומד על התורה הנמצאת לא רק בבית המדרש אלא אצל פשוטי העם.

אחד המדרשים הוא המדרש "שלנו" שמופיע בצורה מעט שונה בתנחומא אות ה. בסוף המדרש מופיע:

…'מי האיש החפץ חיים אוהב ימים לראות טוב' (תהילים ל"ד, יג)… אמרו רבותינו: מעשה ברוכל אחד … וכי אין אתה יודע מה הסם הזה?! אמר לו: אפילו כן, הודיעני. אמר לו: הבא לי ספר תלים [=תהילים]. הביאו לו וגיללו, והוא מראה לו מה שאמר דוד 'מי האיש החפץ חיים וגו' נצור לשונך מרע' וגו'. מה עשה רבי ינאי, נתן לו ששה סלעים. אמרו לו תלמידיו: רבי, לא היית יודע הפסוק הזה?! אמר להם: הן, אלא שבא זה וביררו בידי.

כל ימיו קרא רבי ינאי את המקרא הזה, ואף על פי כן לא נתברר לו, עד שבא אותו רוכל וביררו בידו. הרוכל העמיד את רבי ינאי על פשט שהוא לא עמד עליו מעצמו! רבי נאי מלמד אותנו בסיפוריו, שלשון הרע, נובע מגאווה, ממחשבה שאני גדול מחברי ולכן אני יכול לדבר בגנותו. וזה גופא טעות!

לכל אדם בישראל יש חלק בתורה. כל יהודי, גם מי שמעולם לא זכה לחבוש את ספסלי הישיבה ולהקדיש תקופה ממושכת ללימוד מעמיק, אף הוא זוכה לגלות בתורה דברים שאיש לפניו לא הבחין בהם – שהתורה ירושה היא לכל ישראל. ( כמה שהדברים מתאימים לרב עמיטל. חוסר ההתנשאות, הפשטות, איש אינו מעל מישהו אחר, התורה שייכת לכולם!!! ונמצאת אצל כולם)

להגיב על משתמש אנונימי (לא מזוהה) לבטל

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

תגובה 1
הצג את כל התגובות