שואה וגבורה: שני סוגי קידוש השם היו בשואה - סרוגים

שואה וגבורה: שני סוגי קידוש השם היו בשואה

הגבורה המלחמתית של מורדי הגטאות או הגבורה הפאסיבית של האב שנותן את הלחם האחרון לבנו? שני סוגי קידוש השם היו בשואה, ומי אנחנו שנחליט מה גדול יותר

author-image
שואה וגבורה: שני סוגי קידוש השם היו בשואה
  (צילום: הדס פרוש/פלאש90)

מדינתנו קבעה את יום כ"ז בניסן כיום זיכרון לשואה ולגבורה. גבורה, כגון במרד גטו ורשה.

אכן שאלה גדולה היא היכן הגבורה גדולה יותר, בחיי היומיום בצל העינויים והמוות, או במרד אקטיבי נגד הנאצים, כמו בגטו ורשה?

איננו יכולים להחליט על כך. אלו שלחמו בגטו ורשה היו בוודאי גיבורים, אבל גם יהודים אחרים ששמרו על צלם אלוהים שבהם, ועל מידות טובות בתוך גיא צלמוות, אף זו היתה גבורה. זו גבורה מסוג אחר, גבורה יום-יומית, גבורה לקיים מצוות, גבורה לחסוך קצת שמן ולהדליק נרות שבת, גבורה להמשיך ללמוד, להתפלל ולשמור על שבת, גבורה לעזור לזולת, לעודד את הזולת, לחזק את הזולת – גם מי שבעצמו שבור. מעשים כאלו של גבורה היו למאות ולאלפים, למיליונים ולעשרות מיליונים.

הרי הנאצים, ימח שמם, רצו לא רק להרוג אותנו, אלא גם להשפיל אותנו, לבזות אותנו ולדרדר אותנו לרמת בהמה. בזה הם לא הצליחו. אפשר לקחת מאדם את הכל, אפילו את חייו, אך את הכבוד האנושי, את הערך האנושי אי-אפשר לקחת. זה תלוי בבחירה חופשית, שכן הכל בידי שמים חוץ מיראת שמים. אף זו יראת שמים.

הגבורה החרדית והגבורה הציונית

כמובן, היו גם יוצאים מן הכלל. לעיתים, שני יהודים רבו על פרוסת לחם, אפילו הורים עם ילדיהם, וזה באמת משפיל. איננו שופטים אותם. אנו רק אומרים שמקרים אלו היו נדירים מאוד.

זו גבורה וזו גבורה. יש גבורה פסיבית – לספוג בעיות, עינויים וצרות נוראות, ולהחזיק מעמד. כך כותב האדמו"ר מפיאסצנה, הרב קלונימוס קלמיש שפירא, בספרו 'אש קודש': יש בן מלך שמכים אותו, אך הוא נשאר בן מלך! אל תיפול! הישאר בן מלך!

כמובן, לקחת נשק בגטו ורשה כדי להילחם באויב – זו גבורה. יהודים חרדים אינם מתלהבים ממרד זה: בשביל מה למרוד, ממילא הכל אבוד, ממילא הם ימותו. אלא יש לסחוב עוד יום ועוד יום עד שתבוא הישועה – שבאמת הגיעה לבסוף.

לעומתם, יהודים ציוניים אומרים: אלו שלקחו נשק, מגיע להם כל הכבוד! הם לא לחמו מתוך מחשבה שיוכלו לנצח ולהינצל; הם לחמו כדי למות בכבוד, לא כצאן לטבח יובל, אלא כדי למות בקרב כלוחמים. זאת ההכנה למלחמת השחרור ולמלחמות ישראל.

אלו ואלו דברי אלוהים חיים. זו גבורה וזו גבורה. יש גבורה יומיומית, כברכת "אוזר ישראל בגבורה" שבברכות השחר, הנאמרת כאשר חוגרים חגורה המבדילה בין החלק העליון האצילי של הגוף, לבין החלק התחתון, החומרי, כדי שהחומריות לא תתפשט על האדם כולו.

בספר 'חובות הלבבות' מסופר שחיילים חזרו מן הקרב עם שריטות, בגדים קרועים ופנים מאובקות, אמר להם זקן: "חזרתם מן המלחמה הקטנה, עוד מצפה לכם המלחמה הגדולה". שאלוהו: "מהי"? השיב להם: "היצר הרע".

אלו יגידו: הגבורה המלחמתית של גטו ורשה גדולה יותר מן הגבורה הפאסיבית – היומיומית. ואלו יגידו: לא כן, אדרבה. מי אנו הקטנים כדי להכריע. אנו נסתכל בחרדת קודש על אלה ועל אלה.

"הירגע, עוד לא סיימתי"

שאלו על כך את הגאון מקובנה, הרב אברהם דב בער כהנא שפירא, בעל ספר 'דבר אברהם', שהיה בעצמו בגטו קובנה בזמן השואה. סיפרו לו שני סיפורים: בעיר קלם שבליטא, אספו את היהודים כדי לרצוח אותם בירייה. הכריחו אותם לחפור לעצמם את קברם, והם עמדו שם מוכנים למות עם רבם, הרב דניאל. הוא ביקש מהשטן המשחית, מלאך המוות, המפקד הגרמני שניצח על עבודת הרצח: "האוכל להיפרד מעדתי"? ענה לו: "בסדר, אבל מהר"! אך הרב לא נלחץ, ניצל את הרגעים האלה שניתנו לו דרך נס, אמר לבני קהילתו: "עכשיו אנחנו מקיימים מצוות קידוש השם". נתן שיעור שלם בנושא, דיבר בשקט ובשלווה, כאילו נמצא בבית-הכנסת שלו בשבת רגילה.

המפקד הנאצי הרשע האיץ בו שיגמור, צעק וצרח שהוא צריך להתחיל כבר ביריות. ענה לו הרב בשקט: "הירגע, עוד לא סיימתי". הוא דיבר הרבה על קידוש השם, סיים ואמר: "יהודים יקרים, אכן הגיע הרגע שאנו מוכרחים לקיים מצוות קידוש השם שעליה דיברנו, לקיים אותה למעשה. אני מבקש מכם רק דבר אחד, אל תהיו מבולבלים, קבלו בשקט את גזר הדין הזה". אז פנה לרוצח הגרמני: "אני סיימתי, אתה יכול להתחיל".

סיפור שני. על יד קבר אחים בקיידאן היו היהודים כבר בתוך הבור, מוכנים למסור את נפשם. פתאום קפץ מתוך הבור קצב יהודי בעל שרירים, התנפל על הגרמני, נשך אותו בגרונו עד שיצאה נשמתו הבזויה.

שני סוגי קידוש השם היו בשואה

שאלו את בעל 'דבר אברהם' מה משובח יותר? הוא השיב: "אינני יודע, אי-אפשר לקבוע. אין עדיפות של מעשה אחד על השני. ברור שהרבי מקלם, זה מה שהיה מתאים שיעשה, שיאמר דברי פרידה והתרוממות לקהילתו. אבל אותו קצב בעל שרירים, אף הוא קיים מצוות קידוש השם לכל פרטיה ודקדוקיה, לכל כוונותיה וזכויותיה ב'קום ועשה'. אני מודיע לכם שגם הרב דניאל היה עושה בתנאים אחרים את מה שעשה הקצב".

אכן, שני סוגי קידוש השם היו בשואה, ומי אנחנו שנחליט מה גדול יותר.

מצאת טעות בכתבה? התוכן בכתבה מפר זכויות יוצרים שבבעלותך? נתקלת בפרסומת לא ראויה? דווח/י לנו
תגובה חדשה * אין לשלוח תגובות הכוללות מידע אסור, לרבות דברי הסתה, דיבה ולשון הרע. נפגעת מתגובה? דווח לנו
3 תגובות - 2 דיונים מיין לפי
1
דיוק קטן
חרדי | 24-04-2017 13:43
הציבור החרדי בשואה התחלק לשניים צד אחד עשה כמו שנאמר לעיל והצד השני היה בעד מרד ולדגמא הרב מנחם זמבה הי"ד שהיה מגדולי התומכים במרד גטו ורשא ואף נהרג במרד
2
בגטו וורשה מתו יותר אחוז יהודים יותר מכל שאר הגטאות
בלי "המרד" אחוז הניצלים לא היה שונה משאר הגטאות | 25-04-2017 10:15
לא נכון היו גטאות שלא היה שריד בגטו ורשה יצאו חיים
אריק | 30-04-2017 8:34
באחוזים בגטאות פולין מגטו ורשה ניצלו הרבה יחסית יותר מ-10% בגלל בריחות מרידות ועוד