הקב"ה ברא כלי ומצפים מאיתנו לצקת את התוכן

האם הכלי הוא המשמעותי- בתשרי נברא העולם. בריאת שמים וארץ. או בניסן נברא העולם- חודש המבטא את התכלית. עם ישראל יוצא ממצרים ומגלה את שמו של הקב"ה בעולם

הקב"ה ברא כלי ומצפים מאיתנו לצקת את התוכן
  צילום: שאטרסטוק)

"ויהי ביום השמיני"…עשר עטרות נטל היום הזה, אומר המדרש.

הקב"ה בורא שמים וארץ ועליו הוא אומר "יהי כבוד ה' לעולם, ישמח ה' במעשיו".

העולם כולו הנברא, אינו אלא כלי…להשראת שכינה. עם ישראל מצטווה לבנות משכן שבו תשרה שכינה, שם הקב"ה ייוועד עם משה (עם ישראל) וזו התכלית, זה התוכן, זו המהות.

נשים לב – הקב"ה בורא את הכלי, שבעה ימים (כולל שבת) ומאיתנו מצפים לצקת את התוכן!

"ויהי ביום השמיני"- מעל שבעת הימים. היום השמיני, חנוכת המשכן, זו השלמה וההגעה לתכלית שלשמו נבראו שמים וארץ.

אולי המחלוקת המפורסמת מתי נברא העולם, בתשרי או בניסן (הרי די ברור שזו מחלוקת מחשבתית, תפיסתית) נוגעת בנקודה זו. האם הכלי הוא המשמעותי- בתשרי נברא העולם. בריאת שמים וארץ. או בניסן נברא העולם- חודש המבטא את התכלית. עם ישראל יוצא ממצרים ומגלה את שמו של הקב"ה בעולם.

חנוכת המשכן ביום השמיני- יום מעל "המסגרת" של שבעה ימים, בחודש ניסן – מבטאת גם היא את התוכן והמהות, אז יש שמחה גדולה והשראת שכינה.

ואמנם על אותה שעה כתוב: "ויקרבו כל העם ויעמדו לפני ה'" כולם עומדים בשמחה גדולה "ותצא אש מלפני ה'" "וירונו ויפלו על פניהם". איזו שמחה גדולה.

וברגע הגדול הזה, "ויקריבו לפני ה' אש זרה אשר לא צוה אותם". כידוע, חלקו רבותינו מה היה חטאם של בני אהרון, מה היא "האש הזרה אשר לא צוה אותם"?

הרב דסלר, מונה חמשה עשר חטאים שמנו חז"ל: "שהורו הלכה בפני רבם, על הקריבה, שנכנסו לפני ולפנים, על ההקרבה שהקריבו קרבן שלא נצטוו, שלא נטלו עצה זה מזה, שלא היו להם נשים, שהיו הולכים אחרי משה ואהרון ואומרים מתי שני זקנים הללו מתים ואנו נוהגים שררה" ועוד.

איך ניתן להבין שכל אחד מגלה חטא אחר? הם חטאו בכל העבירות שכתבו חז"ל? כ"כ הרבה רע עשו מי שהתורה אומרת עליהם: "בקרובי אקדש"?

לימד אותנו הרב דסלר לימוד גדול! החטא של בני אהרון נבע משורש אחד. הם היו חסרי ענווה. הביטוי של חוסר הענווה היה בפרטים כולם. הקריבו מה שלא הצטוו, אמרו מתי ימותו זקנים אלה ואנו נוהגים שררה ועוד ועוד. מידותיו של אדם קודמות למעשיו. תיקנת מידה אחת! תיקנת מעשים רבים.

כשאדם אוהב…הוא אוהב את הכל (כמו שכתב הרב זצ"ל: " אינני יכול שלא לאהוב את הכול"..)כשאדם בעל גאווה חלילה, הוא אינו קשוב.. הוא "אני ואפסי עוד" וזה מגיע לידי ביטוי במעשים: הורו הלכה בפני רבם, נהגו שררה ועוד.

חטא הגאווה של נדב ואביהוא בולט באופן מיוחד על רקע התנהגותו של אהרון אביהם, כמה פסוקים קודם. ענווה מוחלטת.

בתחילת הפרשה משה קורא לאהרן להיכנס לתפקידו ככהן גדול: "וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן: קְרַב אֶל הַמִּזְבֵּחַ וַעֲשֵׂה אֶת חַטָּאתְךָ וְאֶת עֹלָתֶךָ וְכַפֵּר בַּעַדְךָ וּבְעַד הָעָם וַעֲשֵׂה אֶת קָרְבַּן הָעָם וְכַפֵּר בַּעֲדָם כַּאֲשֶׁר צִוָּה ה'" (ט, ז).

המילים "קרב אל המזבח" לכאורה מיותרות. דייקו חז"ל שאהרון היסס להתקרב ולכן משה מחזק ומזרז אותו לגשת (רש"י): "שהיה אהרן בוש וירא לגשת. אמר לו משה, למה אתה בוש? לכך נבחרת!" הרמב"ן מביא שני פירושים , מדוע אהרון התבייש. בכל אופן, זה ביטוי לענווה יתירה, "אני לא ראוי למעמד הזה" או "מה פתאום אני"? אומר לו משה, זה תפקידך "לכך נבחרת"!

יש מי שמרגיש שמגיע לו להנהיג ומבקש לקבל שררה. (גם כשזה לשם שמים, אנו למדים, לפי הרב דסלר, שאין לזה מקום…) ויש מי שמתבייש… ואולי לכן, בין היתר, הוא הראוי: "לכך נבחרת"- אם אתה בענווה מוחלטת, תעשה את תפקידך בשליחות שלמה, בלי שום אגו ושמץ של גאווה.

וכך הביא ה"נתיבות שלום" בשם ר"ח ויטאל: "שלכך בחרו בך לכהונה מכל חבריך מפני שאתה בוש, שאתה עניו ושבור בקרבך, ובמידה זו אתה גדול מכולם, לכך נבחרת".

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות