מי שאינו נאמן לדור אבותיו לבסוף בוגד גם באחיו

בשעת המבחן כל אחד נפרד מחברו ודאג רק לעצמו. מנהיגות החושבת רק על עצמה אין לה נאמנות אפילו לשותפים שלה וכמובן שהיא מזלזלת בשאר החובות המוטלות עליה

מי שאינו נאמן לדור אבותיו לבסוף בוגד גם באחיו

כשאנו באים לעסוק במיתתם של בני אהרן עלינו לזכור שלא באנשים פשוטים אנו עסוקים אלא בצדיקים, כמו שאמרו בירושלמי (יומא פ"א ה"א): "למה הוא מזכיר מיתתן של שני בני אהרן ביום הכיפורים? ללמדך כשם שיום הכיפורים מכפר על ישראל כך מיתתן של צדיקים מכפרת על ישראל".

ובמדרש על הפסוק: "ונועדתי שמה לבני ישראל ונקדש בכבודי" הוסיפו ואמרו: "זה הדיבר נאמר למשה מסיני ולא נודע בו עד שבא מעשה לידו, אמר לאהרן: אהרן אחי, מסיני נאמר לי עתיד אני להיוועד להם לישראל ולהתקדש בהם בבית זה, ובאדם גדול אני מקדשו, וסבור הייתי או בי או בך בית זה מתקדש, עכשיו נמצאו שני בניך חביבין ממנו, כיון ששמע אהרן כך וידע שבניו ידועי שמים, שתק וקיבל שכר טוב על שתיקתו".

ואכן לכאורה בעצם הבאת האש לא היה חטא, שהרי ההלכה היא ש"אף על פי שאש יורדת מן השמים מצוה להביא מן ההדיוט" (יומא כא ב) ככתוב: "ונתנו בני אהרן הכהן אש על המזבח". ואכן לפי פשט הכתוב עיקר חטאם לא היה על הבאת האש אלא ההקפדה היתה מפני שעשו זאת ללא ציווי, ככתוב: "אשר לא ציוה אותם".

והנה חז"ל במדרש (ויק"ר פר' כ) מגלים לנו שמעבר לחטא המפורש בכתוב היו סיבות נוספות שהצטרפו למיתתם של בני אהרן: "לא מתו בניו של אהרן אלא על ידי שהורו הלכה בפני משה רבן" והוסיפו על כך: "בשביל ארבעה דברים מתו בניו של אהרן: על הקריבה (שנכנסו לפני ולפנים), ועל ההקרבה (שהקריבו קרבן שלא נצטוו), על אש זרה ועל שלא נטלו עצה זה מזה". ואחרים אמרו שם במדרש: "בשביל ארבעה דברים מתו בני אהרן: על שהיו שתויי יין, ועל ידי שהיו מחוסרי בגדים ועל שנכנסו בלא רחיצת ידיהם ורגליהם, ועל ידי שלא היו להם בנים". ובאמת אין סתירה בין הכתוב למדרש, אש זרה אשר לא ציווה ה' היה "הקש ששבר את גב הגמל" אבל קדמו להם חטאים נוספים.

חטאם של נדב ואביהוא היה שהם לטשו עיניהם לדרגה לא להם, וחטא זה החל לא ביום השמיני למילואים, אלא עוד קודם לכן במעמד הר סיני, כמו שמספרת לנו הגמרא (סנהדרין נב א): "וכבר היו משה ואהרן מהלכין בדרך, ונדב ואביהוא מהלכין אחריהן, וכל ישראל אחריהן. אמר לו נדב לאביהוא: אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור" ובמדרש מובא: "ואנו נוהגין שררה על הציבור". והאמת שאין סתירה בין שתי הגרסאות, הגמרא מציינת את אשר אמרו מן השפה ולחוץ, ואילו המדרש מגלה לנו את מה שחשבו בלבם, לא הנהגה אלא שררה הם בקשו. ועל כן כתב רש"י: "דבשביל שהיו מבקשים שררה ורבנות מתו".

את הסיבה לחטאם של נדב ואביהוא אפשר להבין בהבדל שבינם למשה ואהרן. בעוד משה ואהרן לא רק שלא רדפו אחר השררה ולא רצו לפגוע איש באחיו כמו שמובא במדרש (תנחומא שמות כד): "את סבור שמא עיכב משה שלא לילך, לא עשה אלא כמכבד לאהרן, אמר משה עד שלא עמדתי היה אהרן מתנבא להם שמונים שנה במצרים, ועכשיו אני בא להם בתחום אחי שיהא מיצר, לכך לא ביקש משה לילך. . . א"ל הקב"ה אהרן אחיך אינו מיצר בדבר הזה, אלא ישמח, תדע לך שהוא יוצא לאנפטי שלך (לפגוש אותך), שנאמר 'הנה הוא יוצא לקראתך וראה ושמח בלבו' (שמות ד יד), לא בפיו בלבד אלא בלבו, לבו יותר מפיו, 'וראך ושמח בלבו'". ואילו נדב ואביהוא היו מודל שונה של מנהיגים, שהאנוכיות והדאגה לקידום האישי שלהם היתה בראש מעיינם, גם במחיר רמיסת מי שעומד בדרכם. עד שהם יכולים להלך אחר אביהם ודודם ולומר: "אימתי ימותו שני זקנים הללו ואני ואתה ננהיג את הדור" – ולמה באו לאמירה הזו? מפני שכאשר הסתכלו לאחוריהם וראו שכל ישראל הולכים אחריהם, (אמנם בגלל משה ואהרו) בגאוות לבם הם השלו את עצמם וחשבו כי הציבור הצועד מאחוריהם הוא צועד בגללם ולכבודם, וכשהסתכלו קדימה וראו את שני הזקנים ההולכים לפניהם היה ברור להם שהם פשוט מפריעים וחוסמים בפניהם את דרכם אל השררה, ולכן אצה להם הדרך להפטר מהם.

ולקח נוסף לומדים אנו מבני אהרון שמי שאינו נאמן לדור אבותיו לבסוף בוגד אף באחיו בני דורו ככתוב: "ויקחו בני אהרן איש מחתתו – איש מעצמו עשו, שלא נטלו עצה זה מזה" בשעת המבחן כל אחד נפרד מחברו ודאג רק לעצמו. מנהיגות החושבת רק על עצמה אין לה נאמנות אפילו לשותפים שלה וכמובן שהיא מזלזלת בשאר החובות המוטלות עליה.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

תגובה 1
הצג את כל התגובות