טור כואב: גיליתי שחבר שלי מאושפז בבית הבראה לחולי נפש

המפגש הפתאומי אירע אחרי שנים לא מעטות, דווקא בבית הבראה לחולי נפש. הגעתי לצורך ביקור קצר של מישהו אחר, וברגע שראיתי את א', זיהיתי אותו, באותה מהירות גם היה לי ברור לגמרי שגם הוא כמוני, מבקר. אלא שא' הדהים אותי, כשהודה בגילוי לב שהוא דווקא דייר קבוע.

גיליתי שחבר שלי מאושפז בבית הבראה לחולי נפש

משבר גיל ה-30

לאחרונה נתקלתי בא', אני מנסה לחשוב על צמד מילים שיתארו את מה שהוא היה בשבילי בצעירותי, אולי " אליל נעורי" זה הולם? הוא היה מ"הגדולים המגניבים" ובגיל כזה שבו כל שנה משמעותית, השלוש שנים שלו מעליי היוו הרבה יותר מסתם פער זמנים טכני. הוא התגייס ליחידה המובחרת שאליה תמיד חלמתי להגיע (ולא זכיתי), סיים בגרות בהצטיינות, קלע בקביעות את סל הניצחון לקבוצה ועשה את כל זה בחתיכיות מגניבה ונונשלנטית. בקיצור, הבחור היה מושלם.

אלא שכאן הסיפור מקבל תפנית עצובה, שכן המפגש הפתאומי אירע אחרי שנים לא מעטות, דווקא בבית הבראה לחולי נפש. הגעתי לצורך ביקור קצר של מישהו אחר, וברגע שראיתי את א', זיהיתי אותו, באותה מהירות גם היה לי ברור לגמרי שגם הוא כמוני, מבקר.

אלא שא' הדהים אותי, כשהודה בגילוי לב שהוא דווקא דייר קבוע.

הלחץ להצליח גמר אותו

ישבנו על קפה. ניסינו להבין יחד איך מאיגרא רמה הוא הגיע לכאן. הוא תמיד היה בחור רגיש מאוד עם חוש צדק מפותח ולקח על עצמו יותר מדי. אבל היה שם עוד משהו, כשהוא דיבר הרגשתי הזדהות מסוימת, אחר כך חשבתי שחלק מהסיפור שלו יכול לגרום להרבה גברים צעירים בגיל המתאים להניד בראשם ולהתחבר.

א', המצוי בשנות השלושים המאוחרות לחייו, סיפר לי על המציאות הנפשית הלא פשוטה שבה הוא נמצא מאז גיל שלושים. הוא הסביר שתמיד הרגיש שהוא נושא את כל הציפיות והתקוות של כל בני משפחתו. הלחץ הפנימי להצליח ו"להביא הישגים מוכחים" גבר מאז שחזר מהטיול הגדול אחרי הצבא, ומאז בעצם רק הלך והתגבר.

א' תיאר מצב שבו הוא חי בתוך מירוץ מטורף שמטרתו היחידה היא לצבור נקודות, קרדיט והישגים, לקשור קשרים מועילים עם אנשים בעלי השפעה, ולייצר קורות חיים מרשימים מספיק כדי להתקדם ולהתקדם עוד. אלא שמשהו ממש לא עובד בתהליך הזה. הוא גילה שהוא מדוכא רוב הזמן, מיוסר בגלל שעון הזמן שמתריס כנגדו כל העת שמה שהוא לא הספיק עד עכשיו הוא כבר לא יספיק לעולם, שצעירים ומבטיחים ממנו מצליחים מסביבו הרבה יותר ושדלתות ההזדמנות הולכות ונסגרות לו, מרוב צער על העבר שהיה ומרדף אחר העתיד שעוד לא היה, הוא חש כל העת שהוא מפספס את ההווה.

תיסכול תמידי

בשלב כלשהו הוא גילה שזה כבר לא משנה מה הוא עושה וכמה זה מרשים (והוא עשה לא מעט דברים מרשימים בחייו הצעירים) הוא נותר מתוסכל תמידית, כשהוא מנסה לחשוב כל הזמן על הצעד הבא. הדבר העצוב באמת שהוא גילה היה שהוא למעשה בודד מאוד ושמכיוון שחבריו נמצאים גם הם במירוץ, שבו כל אחד מנסה להוכיח את עצמו ושממילא כל אחד הוא גם קצת מתחרה באחרים, קשה לו לסמוך על אנשים באמת. להתמסר עד הסוף או אפילו סתם לספר להם על כאביו וחולשותיו.

השארתי את א' הסובל לבדו, והבטחתי לחזור לבקר. מלא בהרהורים קשים. חשבתי לעצמי שיש לא מעט רגעים שבהם אני חש בדיוק כמוהו, עם כמה אנשים אתה באמת יכול לדבר ולחלוק את פחדיך ואת קשייך הגדולים ביותר? מול מי אתה יכול להרשות לעצמך לא להראות במיטבך כל הזמן? ומה קרה לכל אותם החברים שהיו לי בעבר, אלה שלהם הייתי מספר הכל ושומע מהם את סודותיהם הכמוסים ביותר. האם יתכן שכולנו בגדנו זה בזה? האם יתכן שכולנו איבדנו את התמימות?

משם נסעתי לסבא וסבתא שלי, ניצולי שואה, הם לא ממש הבינו על מה אני מדבר, כיוון שהם זוכרים תמיד כמה נורא היה לחיות במחסור וכמה טוב לחיות ולהודות על מה שיש לך.

שכחנו איך להיות איכפתיים

אבל אנחנו גדלנו בדור שיש לו מאפיינים אחרים, בחברת שפע, מוקפי הזדמנויות ומוצפים באמביציה להצליח, מתברר שגם לזה יש מחיר. ובאופן כללי צריך להודות שישראל נעשתה מאוד מערבית, ויש ריח של קפיטליזם חזירי באוויר. יכול להיות שאני סתם מערבב נושאים כאן, יכול להיות שאני עושה הכללות גסות, אבל יש לי תחושה כבדה שאיבדנו משהו יקר. הפרשיות התקשורתיות התכופות, הלכלוכים מפה לאוזן, ניתוץ המיתוסים והשחיטה הסדרתית של כל הפרות הקדושות, המרדף אחר הג'ובים וליטרת הזהב, (כן, גם אני כנראה שותף לזה.) הפכו להיות חלק מהתרבות שלנו.

כמו אבנית עיקשת במיוחד בתחתית הפילטר. כבר שכחנו איך לחיות בלי זה. איך לחזור לתמימות, לפרגון איכפתי, לחמימות טובת לב, לדאגה אמיתית אחד לשני (ולא רק לבני משפחה ולמקורבים אלא גם סתם ככה לאנשים רגילים שהיו עלולים להיחשב במדינה מערבית אחרת למתחרים בפוטנציה) זה משהו יקר מאוד בזהות היהודית שלנו שיש לחזור ולבקש לחפש ולדרוש. ואתם יודעים מה? גם אם נגלה שהוא כבר לא קיים בכלל…זה משהו שלעניות דעתי צריך לחזור ולייצר בעצמנו.

==

יאיר אנסבכ הוא מרצה סופר ואיש חינוך.

 

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

8 תגובות
הצג את כל התגובות