הרב יובל שרלו: "אם זה היה תלוי בי גם גרבוז וגם שניצר היו זוכים בפרס"

שנים רבות הודרו אנשי ימין מפרס ישראל. לא זו בלבד, אלא שהיו כאלה שנשללה מהם הזכות לקבל את הפרס, בשל ביטויים שנחשבו לקשים. המקרה המפורסם ביותר הוא של שמואל שניצר, אך היו עוד

22.03.17 11:56  כ"ד באדר תשעז
"אם זה היה תלוי בי גם גרבוז וגם שניצר היו זוכים בפרס"

אתיקה אינה סובלת מניפולציות

אחד המבחנים המובהקים למניפולציות הוא שימוש בנימוקים שונים רק כאשר הם משרתים את עמדתך, ואילו כאשר הם נאמרים כלפי ה"אחר" – הם נעלמים. מי שנגד אלימות משטרתית – צריך להיות נגדה כשהיא מכוונת כלפי חרדים, ערבים, מתנחלים וכדו'; מי שבעד חופש הדיבור חייב להתנגד לסתימת פיות גם כשמדובר בדעות שהוא מתעב; וכדו'.

שנים רבות הודרו אנשי ימין מפרס ישראל. לא זו בלבד, אלא שהיו כאלה שנשללה מהם הזכות לקבל את הפרס, בשל ביטויים שנחשבו לקשים. המקרה המפורסם ביותר הוא של שמואל שניצר, אך היו עוד. היה ניכוס של המעשה האומנותי, והוא היה מזוהה עם צד אחד של המפה הרוחנית. מי שלא מחה אז – אינו רשאי למחות היום; מי שפסל אחרים בגלל עמדותיהם, או בגלל יצירתם שנחשבה בעיניו כפוגענית – אינו יכול לטעון כנגד פסילה זו היום. פעמים רבות כתבתי כי אחת הסכנות הגדולות ביותר של האתיקה – היא הצביעות. כאשר נשמעות טענות צבועות, גם במשמעות של צביעת האתיקה רק כאשר היא משרתת עמדות שמסכימים איתם – הן הופכות לעמדות לא לגיטימיות ואף לא רלוונטיות.

היחס לגרבוז מוצדק

גרבוז קנה את היחס אליו, על ידי חלק גדול מהציבור הישראלי – בצדק. יספור הוא בעצמו כמה פעמים עלב ופגע, התנשא והדיר – ואז יגלה מפני מה נשלל ממנו פרס ישראל.

הדברים נכונים דווקא משום שהוא עצמו לא התייצב להגן על זכות הדיבור והיצירה של אלה שהוא תעב את עמדותיהם, ולא הגן על זכותם לקבל את פרס ישראל בשל הישגיהם. הכלל המוסרי הראשון של "מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך" לא התקיים בו עצמו, ועל כן אין לו להתלונן אלא על עצמו.

לפתוח את הדיון מחדש

במקביל, אני קורא לפתיחת הדיון מחדש, ולצמצום דרמטי של הפסילות ההדדיות. אילו זה היה תלוי בי – הייתי מעניק את פרס ישראל גם לשניצר (ז"ל) וגם לגרבוז, אם אכן יש לו הישגים אומנותיים המצדיקים זאת (אין לי את הכלים לאמת או לשלול את הטיעון הזה).

הרבה הרבה לפני פרוץ האינטרנט, לפני שנים רבות מאוד, כתבתי ב"נקודה" על פרס ישראל לשולמית אלוני בדיוק באותה רוח; גם כאשר רצו להגיש עתירה לבג"ץ כנגד פרס ישראל לרב דרוקמן הי"ו, בעקבות פרשת נתיב מאיר כתבתי את אותם דברים בדיוק.

אני מצטט משם:

"הבעיה שלי עם עמדתם נמצאת במקום אחר. טענתי העקרונית היא שאם נחתור לאנשים שהם כלילי השלמות בלבד – אנו נקבל את אלה שלא עושים דבר, ואז הם אמנם שלמים לחלוטין, אולם לא עשו דבר בחייהם. רשימת הזכויות של הרב דרוקמן הי"ו היא דבר שיכול כל אדם להתקנא בה; אם כל אחד מאתנו היה עושה חצי ממה שהרב דרוקמן הי"ו עשה בחיים למען עם ישראל, החינוך הדתי, ההתיישבות וכדו', ובד בבד למען אנשים פרטיים ואימוצם וחיזוקם – היינו בעולם הרבה יותר טוב והרבה יותר משמעותי.

מגיע לו ובדין פרס ישראל על כל מה שהוא עשה. לאמור: גם אם שגה (ואני מדגיש שוב שאין אני עוסק בעניין בתשובה זו) הרב במדיניות מסוימת בהקשרים שונים ומגוונים – אסור לנו בשום אופן להיכנס לתרבות עריפת הראשים והעמדה החותרת לטוהר מוחלט. היא נראית מקדמת מאוד את העולם, אולם למעשה תוצאותיה הרות אסון, והיא תגרום לנו להעניק פרס למי שלא עשה דבר, שכן רק הוא לא טעה ולא שגה".

בסופו של דבר, אנחנו מתברכים גם מחוצי הגבולות, מפורצי דרכים עקלקלות, מאלה שהולכים רחוק מידי, מאלה שחושבים לגמרי אחרת מכולם, ואפילו ממביעי הביקורת בצורה של שנאה. בסופו של דבר, אנחנו יכולים להכיל אותם, ולהרוויח הרבה מאוד גם מהמאבק נגדם, מההתפלמסות, מהתסיסה שהם יוצרים וכדו'.

"תיקו"

עכשיו, שנוצר "תיקו", וגם הימין שלל פרס ישראל, אולי נפסיק כולנו עם כך, ופרס ישראל יינתן לראוי לו, לאור הישגיו, והוא יישלל רק כאשר מדובר במצבים הקיצוניים ביותר, בפעילות מעשית עוינת נגד הציבור בישראל, ולא כאשר מדובר בהבעת עמדות או ביצירה זו או אחרת. אנחנו נתברך מכך הרבה יותר.

(מתוך עמוד הפייסבוק של הרב יובל שרלו)

מצטרפים לדף הפייסבוק של סרוגים ונשארים מעודכנים כל הזמן‎

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות