איך ייתכן שתלמיד חכם לא יהיה תוכו כברו?

הצורך לעבודת ה' שאינה מסתפקת בעשיה טכנית של מעשים חיצוניים בלבד, אלא יש לשלב עמה גם את כוונת הלב, מוצאים אנו גם בעשיית המשכן

איך ייתכן שתלמיד חכם לא יהיה תוכו כברו?
  (צילום: Yonatan Sindel/Flash90)

כיצד עשה בצלאל את הארון? אמרו בירושלמי (שקלים פ"ו ה"א): "שלש תיבות עשאו, שתים של זהב ואחת של עץ, נתן של זהב בשל עץ ושל עץ בשל זהב וציפהו".

מכל כלי המשכן מסמל הארון את התורה, ומדרך עשייתו לומדים חכמים את התכונות הנחוצות להיות בתלמיד חכם. מצפוי הארון מבית ומחוץ למד רבא (יומא עב ב): "כל תלמיד חכם שאין תוכו כברו אינו תלמיד חכם".

אלא שהדבר טעון הסבר, כיצד אדם שנקרא בשם "תלמיד חכם", מי שקרא מקרא, שנה משנה ולמד גמרא, עד שהוא יודע את התורה כולה, כי פחות מזה אינו נקרא תלמיד חכם, איך לא הועילה לו מה שאמרו חז"ל: "בראתי יצר הרע בראתי לו תורה תבלין" להצילו מיצר הרע, ואם כך איך יתכן שלמרות היותו תלמיד־חכם לא יהיה תוכו וברו שווים?

תשובה לשאלה זו אומר לנו החכם־מכל־האדם, המלך שלמה (משלי יז טז): "למה זה מחיר ביד כסיל, לקנות חכמה ולב אין", ואת דבריו מסביר רבי יונתן (יומא עב): "אוי לו לתלמיד חכם שעוסק בתורה ואין בו יראת שמים". כי העיסוק בידיעת החכמה בלבד כשכל עיסוקו הוא לרכוש ידיעות מבלי להשלים במקביל את עולמו הפנימי, הערכי והמוסרי, עיסוק חלקי כזה אינו מבטיח שהלומד יהיה תלמיד חכם אמיתי, כי כאשר הלב חסר אז למרות הידיעות הרבות לא רק שאינו חכם אלא הוא כסיל.

דברים דומים כתב רבינו בחיי בהקדמתו לספרו 'חובות הלבבות': אחר שבירר את חשיבות חובות הלבבות, הוא מגיע למסקנה כי לומד התורה אינו יכול להסתפק בלימוד 'חובות האברים' בלבד, כלומר בלימוד המעשים החיצוניים של מצוות מעשיות בלבד, שהם נותנים תשובה לתפקודו החיצוני של האדם. אלא עליו לעסוק במקביל גם בלימוד 'חובות הלבבות', וכך כתב שם: "כי הכוונה והתועלת במצוות הלבבות הן, שיהיו גלויינו וצפוננו שווים ושקולים בעבודת השם, עד שתהיה עדות הלב והלשון והאברים שווה, ויצדיק כל אחד מהם את חברו, ולא יחלוק עליו ולא יסתור דבריו" ומוסיף שם ב"חובות הלבבות" שהאדם הזה, שתוכו וברו שווים, "הוא אשר יקראהו הכתוב 'תמים', באומרו: 'תמים תהיה עם ה' אלקיך'. ואמר במי שאין תוכו כברו: 'ולא היה לבבו שלם עם ה' אלקיו' וכן אמר (ישעיה כט יג): 'ויפתהו בפיהם ובלשונם יכזבו לו, ולבם לא נכון עמו ולא נאמנו בבריתו".

הצורך לעבודת ה' שאינה מסתפקת בעשיה טכנית של מעשים חיצוניים בלבד, אלא יש לשלב עמה גם את כוונת הלב, מוצאים אנו גם בעשיית המשכן.

בכל שלבי הקמת המשכן מדגישה לנו התורה את הצורך של השתתפות הלב בפרויקט המשכן, החל מההתרמה למשכן, שלא מספיקה הנתינה הטכנית, אלא הנתינה צריכה לבא מנדבת הלב, ככתוב: "מאת כל איש אשר ידבנו לבו תקחו את תרומתי" (כה ב), "כל נדיב לב הביאו" (לה כב), "כל איש ואשה אשר נדב לבם אותם להביא לכל המלאכה" (שם כט).

ולא רק נתינת התרומה אלא גם לאחר שנאספו החומרים שבאו מנדבת־הלב להקמת המשכן, עוד היה צורך שגם בוני המשכן לא יהיו אנשי מקצוע טכניים בלבד, אלא גם בהם נדרשה תוספת של מעורבות הלב, ככתוב: "ואתה תדבר אל כל חכמי לב . . .ועשו" (כח ג), "בלב כל חכם־לב נתתי חכמה" (לא ו), "וכל אשה חכמת־לב בידיה טוו" (לה כה), "ולהורות נתן בלבו . . . מלא אותם חכמת־לב לעשות כל מלאכת חרש וחושב" (שם לה). וכל זאת מפני הצורך שאמרו בזהר "רחמנא לבא בעי" (שמות קסב ב): שהמעשה מקבל את חשיבותו רק כאשר הוא בא לבטא את הכוונה הפנימית של האדם.

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות