הרגעים בהם האדם צריך להיות גאוותן

"גאוות יחידה" שאנחנו נקראים לטפח, היא כדי לגלות את העצמות הטמונות בנו, ולנסות למלא את שליחותנו באופן מלא ושלם. האמון העצמי המבקש לעשות למלאכת המשכן, זו גבהות מותרת והכרחית

הרגעים בהם האדם צריך להיות גאוותן

בפרשה שלנו מופיעים הרצון לנתינה וההתנדבות למשכן. ננסה לדייק אפוא וללמוד לעצמנו, מה נכון לאמץ וממה כדאי להיזהר…

הכתוב מתאר את היענות בני ישראל לציווי הקמת המשכן: "וַיָּבֹאוּ כָּל אִישׁ אֲשֶׁר נְשָׂאוֹ לִבּוֹ וְכֹל אֲשֶׁר נָדְבָה רוּחוֹ אֹתוֹ הֵבִיאוּ אֶת תְּרוּמַת ה' לִמְלֶאכֶת אֹהֶל מוֹעֵד וּלְכָל עֲבֹדָתוֹ וּלְבִגְדֵי הַקֹּדֶשׁ.(שמות, ל"ה, כא).

הרמב"ן הסביר ש"כל איש אשר נשאו לבו" הם אנשים שנדבו את כישרונם ומרצם להקמת המשכן, והביעו נכונות להשתתף בתהליך יצירתו ובנייתו של המשכן:

"ויבאו כל איש אשר נשאו לבו" – על החכמים העושים במלאכה יאמר כן… וטעם "אשר נשאו לבו לקרבה אל המלאכה", כי לא היה בהם שלמד את המלאכות האלה ממלמד, או מי שאימן בהן ידיו כלל, אבל מצא בטבעו שידע לעשות כן, "ויגבה לבו בדרכי ה'" לבא לפני משה לאמר לו "אני אעשה כל אשר אדני דובר"… הרמב"ן מדמה את נשיאות הלב של האומנים לדברים שנאמרו בספר דברי הימים על המלך יהושפט:

וַיִּגְבַּהּ לִבּוֹ בְּדַרְכֵי ה' וְעוֹד הֵסִיר אֶת הַבָּמוֹת וְאֶת הָאֲשֵׁרִים מִיהוּדָה.(דברי הימים ב', י"ז, ו).

למרות שמידת הגאווה וגבהות הלב היא מידה מגונה, הכתוב משבח את יהושפט על כך שלבו גבה בדרכי ה'. כך הבין הרמב"ן את נשיאות הלב – "גאוה חיובית"… להעז ולעשות את עבודת המשכן, מבלי שהוכשרת לכך… לחוש בתוכך שאתה שם – ולהתנדב לעשות את מלאכת המשכן! תחושה פנימית של שליחות , של רוח גדולה המפעמת בך לעשות למען הכלל. וזה נפלא.

למול "גאווה חיובית" זו, אנחנו פוגשים בחז"ל ביקורת על התנהגות הנשיאים בפרשה שלנו. זו הייתה התנשאות לב שיש בה גאווה אסורה. על הפסוק: " והנשאם הביאו את אבני השהם ואת אבני המלאים לאפוד ולחושן" כידוע, שמו לב חז"ל, ש"הנשאם" כתוב בלי "יוד". אמר רש"י( על פי הספרי):" אמרו הנשאים, יתנדבו צבור מה שמתנדבים, ומה שמחסרים אנחנו משלימים…ולפי שנתעצלו מתחילה נחסרה מהם אות אחת משמם,"הנשאם" כתיב.

יש גאווה רצויה, יש התנשאות לב שנובעת מתוך "גבה בדרכי ה'". כשאדם מרגיש בתוכו שהוא רוצה לתת למשכן את כל כולו. לא ה"אגו" עומד כאן למבחן – להפך(!) הוא מבקש להביא את תחושתיו, מעשיו ולבו- למען עם ישראל.

ויש מי שמתנשא… "קודם יביאו פשוטי העם.. אני מלמעלה.." נפלא האיר הרב נריה שזו לא הייתה רק מידת עצלות והתנשאות של הנשיאים, אלא: " הפגם היה שלא הכירו את הרצון, הכיסופים וכח ההתנדבות העצום הגלום בכנסת ישראל לבנין המשכן. נשיא אשר אינו יודע את שאיפותיו של צאן מרעיתו, אינו מבין את הפוטנציאל הגלום בשבטו…. לפיכך נגרעה האות יוד משמם". מנהיג גדול נותן אמון מלא באנשים שאותם הוא זוכה להנהיג, מצפה מהם, דורש מהם ויודע שהם יגיעו הכי רחוק שאפשר. הנשיאים לא רק התנשאו מעל "פשוטי העם" אלא טעו בציפיות מעם ישראל – עם ה' הנועד לגדולות.

"גאוות יחידה" שאנחנו נקראים לטפח, היא כדי לגלות את העצמות הטמונות בנו, ולנסות למלא את שליחותנו באופן מלא ושלם. האמון העצמי המבקש לעשות למלאכת המשכן, זו גבהות מותרת והכרחית.

גאווה פסולה, היא זו ששמה את ה"אני" במרכז, שוכחת את דברי הנביא: "כי אם בזאת יתהלל המתהלל השכל וידע אותי כי אני ה' עשה חסד משפט וצדקה בארץ כי באלה חפצתי נאם ה' " (ירמיה ט'). העבודה הגדולה של "להסיר מנפשנו מידת הגאוה", היא זו של הגדלת ה"אני".

מתאימים כאן דבריו הידועים של הפשיסחאי "כל אדם צריך שיהיו לו שני כיסים, בהם שני פתקים. אחד כתוב עליו "בשבילי נברא העולם" והשני "אנכי עפר ועפר". כדאי לא להתבלבל בין השניים.

הרב יורם זצ"ל (אמרי נעם) מצא את המקום הגבוה של הנשיאים ותפקידם: "יש לפרש בתוספת עומק את משמעותו של תואר זה על פי מה שמצאנו בלשון המקרא שגם העננים נקראים נשיאים ועל דבר פעולת העננים יש ללמוד מדברי רבי אליעזר ( תענית ט) האומר כי כל העולם ממימי האוקינוס הוא שותה, ע"י שהמים התחתונים מתאדים מחום השמש, אדים עולים לעננים ומתעבים שם ונעשים שוב מים, ויורדים לעולם בימות גשמים. והלא מי האוקינוס מלוחים, ואילו מי הגשמים מתוקים? ענה רבי אליעזר שאומנם מי האוקיינוס מלוחים אחרי שהם מתאדים הם מתמתקים בעננים. נמצא שפעולת העננים היא לקחת את המים המרים להמתיקם ולהורידם שוב לארץ. לפי זה מתבאר נפלא מה שהצדיק, מנהיג ישראל, נקרא בשם "נשיא" שהוא שם נרדף לענן". איזו הגדרה יפה של תפקיד המנהיג, תפקיד המחנך בישראל. פשוט להיות ענן… זה שמסוגל להפוך מר למתוק. מנהיג אמתי זה מי שרואה קושי, נפילה חלילה, ורואה פנימה שהאדם לעולם בתוכו הוא טוב, ומגלה את המתוק מתוך הקליפה.

ואולי עוד שפת אמת נפלא, שגם הוא מדייק את עבודת המידות.

פירושים שונים נכתבו על הפסוק בפרשה:" ויצו משה ועבירו קול במחנה לאמר, איש ואישה אל יעשו עוד מלאכה לתרומת הקדש ויכלא העם מהביא, והמלאכה הייתה דים לכל המלאכה לעשות אותה והותר". ( למשל האור החיים הקדוש שאל:" וכי רע הדבר שיהיה בית אלוקינו באוצרות זהב לכבוד ולתפארת?" ושאלה מתבקשת?! למה צריך להפסיק את התרומות? מרצון לקצר לא נביא את פירושו ועוד).

אמר על כך השפת אמת:" ונראה כי ראו הצדיקים והחכמים כי נתפשט יותר מהראוי, וחששו שלא יהיה עוד ברצון אמת לשם שמים…וכדברי הבעל שם טוב כי כשגומר כל מעשיו בא לידי גבהות, ולכן יש לחזור באמצע לאחוריו בחשבו לפני מי עומד, וזה תיקון המעשה הראוי".

השפת אמת, איש האמת… מבקש ללמד אותנו, שלא כל נתינה, חשובה ככל שתהיה, היא לשם שמים. במשכן לא מה נתת היה חשוב, אלא רק הלב. ברגע שהאדם נתן, והסיבה הייתה לא "לשמה" באופן טהור, בגלל גבהות הלב, "שיגידו שנתתי" וכדו'- לזה אין מקום במשכן. על נתינה כזו:" ויעבירו קול במחנה…ויכלא העם מהביא"!

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות