מה יחסה של התורה לעבדות?

בפני האדם ישנן שתי אפשרויות איך לסגור את הפער, האחת להתעלם מהגורמים שהביאו למצוי השלילי ולהוציאו מחוץ לחוק, בתקווה שמהלך זה יביא לביטולו. ויש דרך אחרת והיא להתיר ל"מצוי" לבא בקהל אך תוך הגבלתו בחובות השומרות על צלם האדם וזכויותיו

מה יחסה של התורה לעבדות?
  (צילום: יונתן זינדל/פלאש90)

מתוך המקורות נראה שאין רוח התורה נוחה ממציאות העבדות, כדברי קהלת (ח ט): "עת אשר שלט האדם באדם לרע לו". די להזכיר את תשובתו של רבי יוחנן בן זכאי לתלמידיו ששאלוהו: "מה ראה העבד הזה להירצע באזנו יותר מכל איבריו? אמר להם: אוזן ששמעה מהר סיני 'לא יהיה לך אלוהים אחרים על פני' ופירקה מעליה עול מלכות שמים וקיבלה עליה עול בשר ודם, אוזן ששמעה לפני הר סיני 'כי לי בני ישראל עבדים' והלך זה וקנה אדון אחר, לפיכך תבוא האוזן ותירצע, לפי שלא שמר מה ששמע" (ירושלמי קידושין פ"א ה"ב) וכדברי הנביא ירמיה (לד י): ". . .וכל העם אשר באו בברית לשלח איש עבדו ואיש את שפחתו חופשים לבלתי עבוד בם עוד". ונשאלת השאלה אם התורה רואה את העבדות בצורה כה שלילית מדוע אעפ"כ היא מתירה אותה, האם אין בכך מתן לגיטימציה לדבר שלילי?

דיני העבדות הם אחת הדוגמאות איך על האנושות לסגור את הפער בין המצוי והרצוי, בפני האדם ישנן שתי אפשרויות איך לסגור את הפער, האחת להתעלם מהגורמים שהביאו למצוי השלילי ולהוציאו מחוץ לחוק, בתקווה שמהלך זה יביא לביטולו. ויש דרך אחרת והיא להתיר ל"מצוי" לבא בקהל אך תוך הגבלתו בחובות השומרות על צלם האדם וזכויותיו.

בנושא העבדות הלכה התורה בדרך השניה, דוגמא לכך אנו מוצאים בדבריו של הראי"ה קוק (עיין אגרות ראי"ה ח"א עמ' צה, וכן בספרו "עין איה" ברכות פרק ב' אות טז, ופרק ז' אות כג-כד) המסביר מדוע למרות שהעבדות היא שלילית לא אסרה התורה את העבדות? וההסבר שלו הוא מפני שגם אם היתה התורה אוסרת את העבדות באופן פורמאלי, היתה העבדות ממשיכה להיות קיימת בטבע בני האדם, שהרי מציאותם של עניים ועשירים, חלשים וגיבורים היא חלק ממציאות חיינו, ועל פי המשפט הנהוג יכולים העשירים במקום לקנות עבדים לשכור לעצמם בכספם עובדים עניים לעבודתם, והשכירים הללו מצד ההכרח הכלכלי הם בפועל "עבדים" בטבע. וכיון שמצב של עובד ומעביד היה ממשיך להתקיים, יש מקום להתבונן ולבחון האם בכל מקרה מצבו של ה"פועל השכיר" היה טוב יותר משל העבד? ומסקנתו היא שלפעמים העבדות שע"פ התורה באה לתקן כמה תקלות שצפויות דווקא לעובד השכיר.

כדוגמא לעדיפותו של העבד על הפועל השכיר מביא הראי"ה (שם) את המקרה הבא: כיום אנו צריכים להערות מוסריות ולהתקנת תקנות בטיחות כדי להגן על חיי העובדים, בתקופה הקדומה כאשר לבו של העשיר היה אטום והוא היה לועג לכל דרישות צדק ומוסר, אם היה העשיר שוכר פועלים לעבוד במכרה, הוא היה נמנע מלהתקין אוורור ותאורה במנהרה שעובדים בה פועליו השכירים. וגם אם כתוצאה ממצב זה יתקצרו חייהם של אלפי פועלי המכרה, או יעשו חולים מחוסר האוורור, הוא יעדיף שלא להוציא מכיסו אלפי שקלים לכונן את המנהרה במצב טוב יותר ובטוח יותר. ואפילו אם לפעמים תתמוטט המכרה ויקברו בה חיים עובדיה, גם אז לא ישים לבו לכך, כי ימצא להם תחליף בפועלים אחרים נשכרים שימלאו את מקומם. שונה הדבר כאשר העבודות הללו נעשות עפ"י חוק העבדות, שלפיו העובדים במכרה הם קנין כספו של האדון, אז הדאגה לשלומם ואושרם של העבדים הוא אינטרס של האדון, "כי כספו הוא", ודאגתו להם תהיה כדאגתו להונו וכספו, במקרה זה עדיפה העבדות הפורמאלית המתקנת את עיוותי העבדות הטבעית ומחזירה אותה למוטב.

הרעות שהביאה עמה העבדות נבעו לא מחוקי העבדות אלא מרשעת האדונים שהתאכזרו לעבדיהם ולא חסו על חייהם ורגשותיהם. על כן במקום לאסור את העבדות הלכה התורה בדרך כפולה לתיקון המעוות: מצד אחד מחנכת התורה את עם ישראל להיות מצוין במידותיו הטובות שינהג עם זולתו בדרכי חמלה ואחווה. ויחד עם זאת הטילה מגבלות חוקיות על העבדות. ראשית הגבילה את זמן העבדות לשש שנים. וגם לתקופה זו לא כל אחד יכול למכור את עצמו אלא בשני מקרים בלבד: האחד, אדם שגנב ואין לו לשלם את הקרן, אז בית דין מוכרים אותו בגנבתו (אפשר לראות זאת כ"מאסר בית" לשילום החוב). והשני, המוכר עצמו לרצונו, וגם זאת במקרה שהעני ביותר עד שלא נשאר לו כלום ואפילו כסות, רק אז נתנה לו התורה רשות למכור את עצמו, וגם אז אינו רשאי למכור את עצמו ולהצניע את דמיו או לקנות בהם סחורה או לפרוע בהם חובו, אלא רק לצרכי אכילה בלבד.

גם לכבודו של העבד דאגה התורה, וכשמציעים את העבד למכירה גם אז צריך לשמור על כבודו ואסור למכרו בפרהסיא על אבן המקח כדרך שהעבדים נמכרים, ועל זה אמרה תורה: "לא ימכרו ממכרת עבד" – אינו נמכר אלא בצנעה ודרך כבוד. גם באותן שש שנים שהעבד עובד בהן את אדונו אסור להטיל עליו עבודה שאין לה קצבה, שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבוא, אלא צריך לקצוב לעבד מראש את מכסת העבודה ולומר לו: עד זמן פלוני או עד מקום פלוני, ככתוב: "לא תרדה בו בפרך". כמו כן לא יטיל האדון על העבד עבודות שהאדון אינו צריך להם, ולא יעביד אותו בדברים המבזים את בעליהם שהם מיוחדים לעשיית העבדים, שנאמר: "לא תעבוד בו עבודת עבד" אלא ינהג בו כשכיר, שנאמר: "כשכיר כתושב יהיה עמך". ובעניין זה יפה כוחו של העבד מכוחו של פועל שכיר, שהפועל שהשכיר עצמו למלאכה מותר להטיל עליו כל מלאכה, אפילו מלאכות בזויות, משא"כ העבד שנפשו שפלה.

כמו כן האדון חייב לדאוג גם לאיכות החיים של העבד, עד כדי השווית העבד לאדונו במאכל ובמשקה ובכסות ובמדור, שנאמר: "כי טוב לו עמך" וכך פירשו חכמים (עיין קידושין כ א) את הצו הזה: "שלא תהא אתה אוכל פת נקיה והוא אוכל פת קיבר (מעורבת בסובין) אתה שותה יין ישן והוא שותה יין חדש, אתה ישן על גבי מוכין והוא ישן על גבי התבן, אתה דר בכרך (במקום שאפשר להשיג הכל) והוא דר בכפר, או אתה דר בכפר והוא יושב בכרך (שישיבת כרכים קשה), מכאן אמרו: כל הקונה עבד עברי כקונה אדון לעצמו" (רמב"ם, הל' עבדים פ"א ה"י) ויפה הקשו התוס' (קידושין שם בד"ה כל) : "מאי אדון , די לו להיות כאדונו?" כלומר הדוגמאות של הגמרא הן רק משוות את העבד לאדון אבל אינן נותנות לעבד עדיפות על האדון? ועל כך מביאים התוס' את דברי הירושלמי: שפעמים אם אין לאדון אלא כר אחד , אם ישכב עליו האדון בעצמו לבדו אינו מקיים 'כי טוב לו עמך', ואם אינו שוכב עליו וגם אינו מוסרו לעבדו, זו מדת סדום, נמצא שעל כורחו צריך למסור את הכר לעבדו והוא עצמו ישכב ללא כר, והיינו "אדון לעצמו".

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

3 תגובות
הצג את כל התגובות