העיתונאי טעה: לא צריך לוותר על לימוד הגמרא

לפני חמש עשרה שנה קרא עיתונאי צעיר להפסיק את לימוד הגמרא בישיבות. הוא טעה. בעולם הישיבות איננו מזריחים את החמה וזוכים לפופולאריות מיידית מהתלמידים. בעולם הישיבות אנחנו מורידים גשם על התלמידים. רק גשם שיחדור לעצמותיהם יוליד בהם כוחות איתנים וחזקים. כמו הגשם, התורה לא פועלת בצורה מיידית

העיתונאי טעה: לא צריך לוותר על לימוד הגמרא

גם הם לא הבינו לגמרי למה זה חשוב. אבל הם ידעו שזה חשוב, והם, בניגוד אלינו, גם 'התאבדו' על זה. כשהחליפו אותם בר"מים חובשי כיפות סרוגות, הספק התחיל לנקר. הקשיים העצומים בלימוד הגמרא ובחיבור של בני הנוער איתה העלו את השאלה המתבקשת. למה?

הספק חלחל. מה נותנת לנו הגמרא? לְמה היא מחברת אותנו? איזה עולם מוסרי מעניק לנו דיון על טוען ונטען? איך זה רלוונטי? עולם הישיבות התיכוניות (ובעקבותיו גם עולם ישיבות ההסדר) עמד בפני משבר קשה.

עיתונאי צעיר, בוגר ישיבת הסדר חשובה, כתב אז (בשנת תשס"ב) מאמר תקיף ששיקף הלך רוח שרווח אז במחוזות רבים: 'צריך להפסיק ללמוד גמרא. ליתר דיוק, לא צריך, זה קורה מאליו בעולם הישיבות הדתי-לאומי, שהעיון המשפטי הקדום אינו מדבר אליו…'

'אחד הגורמים המשמעותיים ביותר להצלחת המכינות הקדם-צבאיות הוא הרצון של התלמידים ללמוד במקום שלא משקיע רק בגמרא. המכינות ויתרו מראש על הניסיון להדביק את החבר'ה באותה אהבה עיוורת לגמרא, ודגש רב יותר ניתן ללימודי אמונה ומחשבה… '

'עולם הישיבות הציוני פורץ דרך חדשה ואחריו יבוא העולם החרדי… עולם הישיבות, יחל לעסוק בתורה מנקודת ראות רכה ורלוונטית יותר… אני מתאר כאן מהפך שמתחולל ויתחולל כמעט מאליו, ויחיל על תקופת הזוהר של הגמרא את חוק ההתיישנות.' (פנים, בטאון הסתדרות המורים אוק' 2001).

לא מנסים לרגש – מנסים להעצים

העיתונאי טעה. עולם ישיבות ההסדר עדיין מאמין גדול בכוחה של הגמרא. עם זאת צריך לשים את הדברים על השולחן. ישנה מחלוקת חריפה בין עולם הישיבות (ועולם האקדמיה הקלאסי) לבין העולם שבחוץ. העולם הכללי מתייחס לידע כדבר שמשרת אותך. העולם הכללי בז לידע מצד עצמו. אם הידע לא משרת אותי, מה לי ולו.

עולם הישיבות, לעומת זאת, יוצא מתוך הנחה שידע מעצים. עולם הישיבות (כמו גם העולם האקדמי הקלאסי) מאמין שלימוד בונה עוצמות. לימוד תורה בונה אישיות. לימוד תורה מועיל לא רק כי הוא מרגש ולא רק כי הוא מחדיר ערכים. לימוד תורה מועיל בראש ובראשונה כיוון שאדם שיודע יותר תורה הוא אדם גדול יותר. איננו מנסים לרגש את התלמידים שלנו, אנחנו מנסים להעצים אותם.

וכבר קדם לנו הנביא ישעיהו עם משל מתוק שממחיש את תפקיד התורה.

הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם…

הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי,

שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם…

כי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם,

וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב.

כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ,

וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ,

וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ,

וְלֶחֶם לָאֹכֵל.

כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי

לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם

כי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי

וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו… (ישעיהו נה)

צריכים גם את החורף

חז"ל למדו מכאן שתורה נמשלה למים. ישעיהו ממשיל את התורה לגשם ושלג. אנו בטוחים שהגשם, בסוף החורף, יצמיח את החיטה. אנחנו גם בטוחים שהתורה שהרעפנו על עצמנו תצמיח את האישיות שלנו. גם התורה חודרת לתוכנו, מולידה ומצמיחה בנו עולם ומלואו.

כשהגשם יורד ובחוץ קר ורטוב איננו מרגישים במה הוא מועיל לנו. 'מי צריך את הגשם?' יטען בעוז, קטן אמונה צעיר, 'הוא יורד ויורד ולא מועיל לשום דבר'. 'תנו לנו שמש! תנו לנו אביב ופריחה! פזרו העננים והזריחו החמה!', יטען בחוזק עיתונאי צעיר.

אבל הגשם הכרחי. הגשם הטורדני ההופך את השדה לביצה טובענית, עתיד באביב להפריח מהאדמה הריקה מרבדי דשא מוריקים.

'כן יהיה דברי אשר יצא מפי'. כל ידע מעצים אותנו. התורה הקדושה, על אחת כמה וכמה. התורה שלמדנו בקושי ובעמל רב לא תשוב ריקם, כי אם עשתה את אשר חפצנו והצליחה את דרכנו.

בעולם הישיבות איננו מזריחים את החמה וזוכים לפופולאריות מיידית מהתלמידים. בעולם הישיבות אנחנו מורידים גשם על התלמידים. רק גשם שיחדור לעצמותיהם יוליד בהם כוחות איתנים וחזקים. כמו הגשם, התורה לא פועלת בצורה מיידית. הלוך ילך ובכה נושא משך הזרע, בא יבוא ברינה נושא אלומותיו. מאמין וזורע, מאמין וזורע.

'גדול יום גשמים – מיום תחיית המתים'.

==

המאמר יתפרסם בעלון 'שבת בשבתו'

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

תגובה 1
הצג את כל התגובות