בשלח פרעה: יצאנו ממצרים, חצינו את הים, ומצאנו את עצמנו שוב במצרים

מאז שנות ה20' בארץ, לא מצאו הספורטאים היהודים דרך להגשים את החלומות שלהם. סכסוכים עם הערבים והבריטים, ומחסור בתחרות בינלאומיות, הובילו את האתלטים היהודים הציוניים לתור אחר מלכת הספורט באיזור: מצרים

בשלח פרעה: מקריעת ים סוף ועד אורי ששון
  השחקן המצרי מסרב ללחוץ את ידו של אורי ששון בריו (צילום מסך). לפני קום המדינה זה לא היה קורה. מימין: אילוסטרציה של יציאת מצרים, ויקיפדיה
יציאת מצרים, אילוסטרציה. צילום: ויקיפדיה רשיון חופשי.

יחסינו עם השכנה המצרית קיבלו עליות ומורדות עם השנים. אולם למרות הסכם השלום, עדיין אנחנו מוצאים את עצמנו מסוכסכים עם העם המצרי, עד שהג'ודוקאי המצרי סירב ללחוץ את ידו של אורי ששון באולימפיאדת ריו 2016.

אפשר גם להזכיר את החשש של מאמן גאנה לשעבר אברהם גרנט במשחקיו מול הנבחרת המצרית.

אבל הייתה תקופה, אי שם בתחילת המאה ה20, שהיחסים בין העמים – לפחות בספורט – היו קרובים מתמיד. מקריעת ים סוף ועד אורי ששון, היו אלו שנים של התחממות לא רגילה בין היהודים למצרים, דרך הספורט ומעבר.

מותר לשכון בכל העולם – חוץ מארץ מצרים

עם ישראל יוצא ממצרים, ונראה שהיחסים בינו ובין העם המצרי עתידים להסתיים כאן לעד: "כי אשר ראיתם את מצרים היום – לא תוסיפו לראותם עוד עד עולם".

הרצון להתנתק סופית ממצרים גם התקבע בהלכה, "שלא לשוב למצרים" למדו מהפסוק במכילתא, והרמב"ם: "ומותר לשכון בכל העולם חוץ מארץ מצרים". צחוק הגורל שדווקא הרמב"ם היה אנוס לגור במצרים.

במהלך ההיסטוריה יהדות מצרים הלכה והתפתחה ומשום מה לא סיימנו לעד את הסיפור עם העם המצרי, ותמיד נכפה עלינו בדרך זו או אחרת להיות בקשר איתו.

כאשר החלה התנועה הציונית להגיע לארץ, חשבנו שהנה: אנחנו עסוקים בבניית המושבות, נטיעות הארץ, ופוליטיקות מדיניות מול העותמ'אנים, ואז הבריטים. מה לנו ולשכנתנו המצריה?

אבל מלכת הספורט במזרח התיכון, שהשקיעה משאבים רבים כדי לעמוד בצמרת הספורט הבינלאומי הייתה מצרים. אם אתה ספורטאי, אתלט, והבריטים מקשים עליך להקים התאחדות – ברוך שובך למצרים, ארץ הספורט הבלתי נדלית בתחילת המאה ה20.

לקבל בסבר פנים את האורחים הרצויים

כך, בעיתון דבר בשנת 1935 (28.3) כבר כתבו שהבריטים בארץ "חדלו לשחק עם הפלוגות המקומיות". בעקבות כך "קשרה ארץ ישראל קשרי-ספורט עם מצרים שכנתה, העומדת על מדרגה גבוהה בספורט".

וכך יצא שיומיים לאחר מכן, ב30 במרץ, הגיעה קבוצת כדורגל מצרית להתחרות עם "הפועל". בקבוצה המצרית שיחקו שלושה שחקנים מהנבחרת המצרית, והכתב ידע שזו לא תחרות שווה: "נבחרת הפועל תצטרך לשחק מתוך גייס כל כוחותיה וסגולותיה, כדי לצאת בשלום".

ההתקרבות בין העמים דרך הספורט לא הייתה רק בכדורגל, כפי שמייד נראה.

הרוח הספורטיבית התעלתה מעל כל סכסוך: "ספורטאי מצרים שביקרו עתה בארצנו השאירו רושם טוב ביותר, הן מבחינת משחקם הנאה והן בהתנהגותם הספורטיבית…הקהל יקבל בסבר את פני האורחים הרצויים ויוכיח את אהדתו ליחסי שכנים".

רוח ספורטיבית בצל העימות

בתחילת המאה 20 היהודים כיכבו במצרים, במיוחד בכדורסל. די אם תזכירו את האחים הררי ממכבי קהיר כדי להבין עד כמה היהודים היו כוח עולה בספורט המצרי. זכור מכולם יצחק (זוזי) הררי שאף הוזמן לנבחרת הלאומית המצרית שלרוב שחקניה היו קציני צבא בכירים.

"ביקורו הפתאומי של "מכבי" קאהיר, קבוצה שזכתה לא פעם בתואר אלוף קאהיר, הפך למאורע בעל ערך לקידום ענף הכדורסל בארץ. ראינו את הכדורסל בה"א הידיעה: טכניקה מושלמת של כל שחקן ושחקן…שוב נוכחנו לדעת כי הקהל נוהר למגרש כדורסל (היו למעלה מ-1000 מסתכלים), ואילו הכיל מקום – היו באים יותר, וזה למרות המחירים הממולחים – 250 מיל כרטיס!…

בין האורחים זוזי הררי הוא ללא צל של ספק השחקן בקבוצה. אחיו ליאון לא היה כל כך מזהיר בהגנה…בדרך כלל שם "מכבי" קאהיר את הדגש על ההתקפה ופה מחוללים שחקניו, עם זוזי הררי בראש, כמעט משחק להטים " (ד. פרוסק, עיתון על המשמר 22.5.45)

לקראת אולימפיאדת לונדון 1948, זומנו לנבחרת הכדורסל המצרית זוזי הררי ממכבי קהיר, ואליהו עמיאל ממכבי אלכסנדריה – מעמד של כבוד לכדורסל היהודי במצרים. אולם שבוע לפני המשחקים יצאה פקודת המלך כי אינם יכולים להשתתף. נזכיר, בישראל השכנה מתנהלת מלחמת העצמאות.

המלך פארוק. יחסים מורכבים עם הספורט היהודי. צילום מסך

אותו מקרה חזר על עצמו שנה לאחר מכן באליפות אירופה שהתקיימה בקהיר. שוב פעם זומנו הררי ועמיאל, יחד עם הבטחה שהפעם לא יורחקו בשל יהדותם. אך שעה לפני מצעד הפתיחה הם הורחקו בשנית מהמשחקים אלא אם יתאסלמו.

בראיון עבר מספר עמיאל כי היהודים השתלבו היטב בנבחרת המצרית "בין השחקנים היהודים והערבים בנבחרת שררו יחסים מצויינים". רק עקב הוראה מהמלך הם לא השתתפו במשחקים האולימפיים. הררי ועמיאל, סירבו להתאסלם, והקריין המצרי ששידר את הפתיחה נאלץ להמציא תירוץ ואמר כי עמיאל לא השתתף עקב מחלה.

"אמא שלי", סיפר עמיאל, "הקשיבה לרדיו ושמעה שאני חולה ויצאה מייד מאלכסנדריה לקהיר והביאה לי כדורים ותרופות".

לאחר מלחמת העצמאות התפצלו דרכי השניים: זוזי הררי נשאר במצרים יחד עם אחיו, בעוד עמיאל עלה ארצה, הצטרף לנבחרת ישראל והיה ממניחי היסודות של הכדורסל הישראלי (כיהן גם כיו"ר איגוד הכדורסל).

"בערב ראש השנה תש"ו, זכינו להפתעה נעימה עם בואה, זו הפעם השנייה במשך ארבעת החודשים האחרונים, של קבוצת הכדורסל המפורסמת של "מכבי" קהיר…שמעה של קבוצת "מכבי" קהיר יצאה לתהילה לא רק בארצנו אלא גם בשאר ארצות המזרח התיכון…נמנית על הטובות שבקבוצות מצרים וזכתה לא אחת בכתר האליפות של מצרים…

האורחים מצטיינים במסירות מהירות ומדוייקות, בטכניקה גבוהה, בקליעה מדוייקת לסל, בקומבינציות המביאות את היריב לידי אבוד עשתונותיו. בייחוד הפליא לעשות יצחק (המכונה זוזי) הררי, שחקן צעיר ומחונן בכשרונות יוצאים מן הכלל. תחבולותיו המחוכמות, מהירותו, וקליעותיו המדוייקות לסל, הביאו את היריב – לא פעם – לידי מבוכה ועצבנות" (עיתון המשקיף, 23.9.45)

מככבים בכדורסל המצרי: היישוב היהודי מתעורר

הכוכבים המצרים שעלו ארצה למעשה בנו את התשתיות של הכדורסל הישראלי הצעיר. ברובע היוקרתי בקהיר, הליופליס, היו שתי קבוצות יהודיות: "הכוח", ו"מכבי".  כך למשל, אברהם חמו ששיחק במכבי קהיר יצטיין במדי הפועל חיפה ונבחרת ישראל ואף יהיה המאמן הלאומי. אלברט פסח מ"הכוח" יאמן את נבחרת הנשים בכדורסל.

אולם בעוד בישראל הצעירה תשתיות הספורט הלאומי בכלל, וכדורסל בפרט, רק מתחילות להיבנות, מצרים תוקעת יתד בספורט הבינלאומי ומראה את כוחה כאשר נבחרת הכדורסל שלה מנצחת באליפות אירופה 1949.

הניצחון של מצרים לא מפתיע בהתחשב בערך שרחש העם המצרי לספורט מתחילת המאה ה20, ובעידוד המלך פארוק שהשקיע לא מעט משאבים בספורט המקומי.

הספורטאים הישראלים לפני קום המדינה חוו קשיים רבים בנסיונם להגיע לתחרויות יוקרתיות בחו"ל. השלטון הבריטי לרוב לא שיתף יהודים באירועים בינלאומיים, ולמרות ההכרה הרשמית של הוועד האולימפי העולמי, ספורטאים ישראלים לא השתתפו בתחרויות בינלאומיות.

אז נכון, המכביות כבר פעלו בארץ וספורטאים יהודים מצטיינים התאספו והביאו כבוד ליישוב, אבל מעבר לכך הספורט בישראל דמם.

אז מה יעשה הספורטאי או האתלט הישראלי שבכל זאת רוצה להגשים חלום ולהתחרות מול הטובים ביותר? למזלם, מצרים של שנות ה20-40' הייתה מעצמת ספורט, וכל הרוצה יבוא ויטול.

אברהם גרין אלוף ישראל בהטלת כידון. מקום שני בקהיר 1940. ויקיפדיה

מבחוץ מסוכסכים, על המגרש משתפים פעולה

עם כל החיכוכים בארץ, הערבים לא אהבו את הרומן הספורטיבי שהתחיל בין הספורטאים הציונים למצרים והם ניסו לחבל בקשרים בין השניים כדי למנוע משלחות של ספורטאים ישראלים במצרים.

אבל באופן יוצא דופן בהיסטוריה בין העמים, השלטון במצרים הפריד בין הפוליטיקה לספורט. הם עודדו את שיתוף הפעולה, ואפילו המלך עצמו, פארוק הראשון שקיבל את הכס לאחר פטירת אביו ב1936, נכח בתחרויות שהשתתפו בהם יהודים ואף בירך לא פעם את הזוכים.

האם היה לשלטון במצרים מניע נסתר? האם עידוד הספורט היה ערך חשוב ביותר מאשר המאבק בציונות? והאם היה לכך קשר ליהודי מצרים שכיכבו בענפי הספורט? אולי כל התשובות נכונות.

עובדה היא שבשנת 1940 השתתפו אתלטים רבים במשחקים שנערכו בקהיר והדגל הכחול-לבן הונף באיצטדיון. 4 שנים לאחר מכן קיבלה הנבחרת הישראלית בספורט מים גביע מידי המלך לאחר ניצחון מוחץ על הנבחרת המצרית.

גם הקהל המצרי לא ראה בכך משהו חריג, והוא נהנה לאהוד ולראות משחק כדורסל טוב גם אם נכחו בו יהודים.

היהודים במצרים, שקיבלו יחס חם מהקהל והשלטון, התגאו בייצוג מולדתם. במכבייה השנייה, בשנת 1935, ייצגו את מצרים 37 ספורטאים יהודים מצריים. במדליית זהב בכדורסל זכתה כמובן מצרים.

שנות הזהב של הספורט במצריים הביא להתעוררות רבה ביישוב הישראלי, בייחוד עקב שליטת הקבוצות היהודיות בכדורסל, ומפגשים עם הקבוצות המקבילות בישראל לא איחר לבוא. מכבי קהיר נשאו בגאווה את המגן דוד על מדיהם והיוו את הטופ של הכדורסל המצרי.

בשנות ה30-40 הייתה מכבי קהיר בראש הכדורסל המצרי, בלב מעצמת כדורסל עולמית. בשנת 1944 זכה המועדון באליפות מצרים, ומייד החל סבב משחקי ראווה בישראל. המועדון ניצח את הקבוצות הישראליות: כמו מכבי תל אביב, אל מול קהל של אלפים.

היחסים בין שתי המדינות בכדורגל ראוי לכתבה עתידית נפרדת, במיוחד בשנת 1934 אז הוגרלו שתי הנבחרות במוקדמות אליפות העולם.

מחמד נגיב ואמיל אבינרי (מימין) מימי הדו-קרב, מעריב. משמאל: נגיב שלאחר קריירת איגרוף הפך לנשיא מצרים, ויקיפדיה.

תהילת עולם במצרים עד מלחמת השחרור

כאשר נסיעה לאירופה לוקחת זמן רב וגם עולה לא מעט כסף, מצרים היוותה הזדמנות לא רגילה עבור הספורטאים בישראל – רכבת אחת ואתה שם. בכך יכלו אתלטים רבים שלא מצאו את מבוקשם בישראל להתחרות עם שחקנים עולמיים.

בעקבות הקשרים עם מצרים, המתאגרף הישראלי עמיאל (אמיל) אבינרי (טרלבסקי), היה יכול להתחרות בעמדות בינלאומיות. ב-13 ביולי, 1933, היה גם הקרב המפורסם שלו נגד המתאגרף המצרי מחמוד נגיב שהיה אלוף מצרים.

הקרב, שנגמר בתיקו,  התרחש בתחרות איגרוף ב"גן רינה" בתל אביב. על פי העיתונות, התערבותו של השופט הבריטי, מייג'ור קפרטה, הוציאה ניצחון בטוח מידי הספורטאי היהודי.

אותו מוחמד נגיב, יעמוד לאחר 20 שנה בראש הקצינים שהפילו את משטרו של המלך פארוק, ויכהן לתקופה קצרה כנשיא מצרים.

במשחקי המזרח התיכון בקהיר 1940, השתתפו אתלטים מישראל כמו מטיל הכידון אברהם גרין, שבמשך שנים ייצג את ישראל ובנה את התשתית האתלטית בארץ. במהלך שנות ה30' הוא קבע שוב ושוב שיאים בארץ, וב1940 באליפות הבינאלומית במצרים הגיע למקום השני בהטלת כידון.

הקשרים הספורטיבים בין היהודים למצרים חצו גבולות. גרין, באותה תחרות ב1940 ניצח בהטלת כידון את לאשין המצרי. כעבור 40 שנה, כאשר גרין זכה להכרה בינלאומית על תרומתו, ראשון המברכים היה אוייבו על המגרש לאשין שהיה בעל עבר צבאי במצרים ולימים יו"ר ההתאחדות לאתלטיקה קלה שם.

כך, שלמרות שאחרי קום המדינה הופסקו הקשרים בין ישראל למצרים באופן ברור, עדיין שמרו הספורטאים על קשר שחצה את המלחמות הקשות שעברו.

אחרי מלחמת העצמאות השתנה היחס במצרים כלפי הספורטאים היהודים והמלך פארוק פירק את הקבוצות היהודיות, וכך תמה לה תקופת הפאר של הכדורסל היהודי במצרים.

 

כתיבת תגובה

הוספת תגובה - סרוגים
הדפסה

שם

נושא

תוכן

אין תגובות
הצג את כל התגובות